אני ויקטור, אני לא קאפו !!

סיפור השחרור שלי
סיפור חיים יצא לאור בחודש יולי 2010.

מוקדש

לבנותיי היקרות צילה ואילנה באהבה גדולה

ובתודה מכל הלב על עזרתן בטכניקת הכתיבה,

ולנכדיי האהובים אסף, שרון ואלה, כזיכרון תולדות חיי הסבא האוהב

ויקטור הרטמן.

הרטמן ויקטור

יליד 13 אפריל, 1924, קלוז' טרנסילבניה, רומניה.

ביום חם של התחלת חודש יולי 1930 מוקדם בבוקר נסענו "דו∙דִי" ואני, לעיירה נאסאוד לבקר אצל דודה חיה ודוד לייב. הם הזמינו אותנו. דו∙דִי היה הדוד שלי, שמו המלא הורווט דוויד, אבל בשבילי הוא היה תמיד דו∙דִי, מאז שהתחלתי לדבר. הוא היה האבא של "אחותי" הקטנה אולגה.

זו הייתה הנסיעה הארוכה הראשונה שלי והייתי מאד נרגש ומתוח. באוטובוס ישבתי על יד חלון פתוח והוקסמתי מהנוף הנהדר. דו∙דִי ישב על ידי וענה בהרחבה על שאלותיי. עברנו דרך הרבה כפרים, וגם דרך שתי ערים קטנות, ורוב הזמן נסענו לאורך הגדה של נהר רחב מאד. דו∙דִי אמר לי שלנהר קוראים "סוֵמש". אחרי שלוש שעות של נסיעה ראיתי מרחוק שני צריחים לבנים גבוהים ודו∙דִי אמר שזאת הכנסייה שנמצאת במרכזה של נאסאוד. כעבור כמה דקות עצרנו בכיכר גדולה מאד על יד מדרכה רחבה לא רחוק מהכנסייה. משם ברגל חלפנו על פני שורה ארוכה של חלונות ראווה יפים מאד, ואחרי הליכה לא ארוכה פנינו ימינה לרחוב קצר והגענו.

דודה חיה חיכתה לנו בדלת הכניסה לחצר. כמה שניות רק הסתכלה עלי והגישה לי פרח קטן. אחר כך הרימה אותי בזרועותיה ועם דמעות זולגות נשקה אותי שוב ושוב וחבקה אותי חזק. הייתי מופתע והמום ושאלתי אותה למה היא בוכה. אמרה שמרוב אושר שסוף סוף יכולה לחבק ולנשק אותי. אז גם אני חבקתי אותה ונתתי לה נשיקה על הלחי והיא התחילה לרקוד איתי מרוב שמחה. רק כשנכנסנו לבית הורידה אותי מזרועותיה וכיבדה אותנו בלימונדה קרה ופרוסות עוגת דבש.

היה עדיין מוקדם לפני הצהריים ואמרה שהדוד שלי "הדוד לייב" עדיין בחנות שלו, ושלושת בני הדודים שלי, הילדים שלה, עדיין בבית הספר. הציעה לדודי לשבת ולקרוא עיתון ולקחה אותי לסיבוב בחצר הגדולה, שבקצה שלה היה לול גדול. הייתי מוקסם. לראשונה בחיי ראיתי תרנגולות מסתובבות חופשי בחצר המגודרת של הלול. ביניהן אחד גדול עם זנב מעוגל כלפי מעלה וכרבולת גדולה. היא אמרה לי שזה תרנגול, הגבר של התרנגולות. נכנסנו לחצר של הלול וצחקתי משמחה כשהתרנגולות הסתובבו סביבי ללא פחד. פתאום הופיע כלבלבל נמוך ושחור, היא קראה לו "קוטיוש", וזה סימן שגם דוד לייב מגיע. והגיעו גם בני הדודים. כולם חיבקו ונישקו אותי והרגשתי שהם באמת שמחים לפגוש אותי.

אחרי הארוחה ישבנו במרפסת הגדולה והתחילה שיחה עם קטעים מצחיקים. אני ידעתי רק הונגרית ובני הדודים בקושי גמגמו קצת הונגרית. שני הדודים היו המתרגמים. דודה חיה שמה לזה קץ, והשכיבה אותי במיטתה. הבת דודה נשכבה לידי. היא הבכורה בין שלושת בני הדודים. דוד לייב חזר ולחנות שלו והדודה חיה עם דו∙דִי המשיכו בשיחתם. בערב, יד ביד עם דודה חיה בצד אחד והבת דודה בצד השני, יצאנו לטייל. למחרת בבוקר ליוו אותנו לרכבת ודו∙דִי ואני חזרנו הביתה ל"קלוז'".

       אבא שלי – אברהם הרטמן

רק עכשיו, אחרי שבקרתי בעיירה נאסאוד, נוכחתי לדעת עד כמה קלוז' היא עיר גדולה ויפה. פתאום נהייתי גא שנולדתי וגרתי בעיר הגדולה והיפה הזאת יחד עם אבא שלי, אימלה, אחותי הקטנה אולגה, זיידי (סבא) ודו∙דִי אבא של אולגה.

 כמה ימים, אבא שלי, אימלה ודו∙דִי התחילו ללמד אותי לדבר רומנית. הכנה לבית הספר שכבר רשמו אותי לכיתה א. גם שכרו משרתת רומניה, שאחד מתפקידיה היה לדבר איתי רומנית כל הזמן. היא באמת לא הרפתה ועזרה לי הרבה מאד. עודדה אותי לשאול ותקנה את שגיאותיי הרבות. אני השתדלתי מאד. לא רציתי שיתביישו בגללי.

עם פתיחת שנת הלימודים ב-15 בספטמבר 1930, נכנסתי לכיתה א. התברר שאני לא היחיד שלא יודע טוב רומנית. בחודשיים הראשונים, את העזרה הכי גדולה קבלתי מאבא שלי בערבים כשחזר מהעבודה. הוא היה מנהל חשבונות בבית החרושת לבירה. אבל בחורף אבא שלי חלה ואושפז בבית חולים, והעזרה היקרה הזאת הופסקה. פעמיים בשבוע, אימלה ואני, קבלנו אישור לבקר אצלו. ברומנית הייתי מספר לו את חוויותיי מהכיתה. היה בוחן אותי גם בשפה הרומנית וגם בחשבון. שגיאות היו לי רק ברומנית, אף שגיאה בחשבון. התלוצץ איתי ואמר שכשאהיה גדול אוכל להיות מנהל חשבונות, אולי אפילו יותר טוב ממנו. קצת לפני פסח חזר הביתה לחגים וסיפר לי שמיד אחרי החגים יצטרך לנסוע לעיר הבירה, בוקורשט, בשליחות מטעם הנהלת בית החרושת, עוד לא יודע לכמה זמן, וכשיחזור יקבל תפקיד הרבה יותר חשוב וגם משכורת יותר גדולה. ובאמת, אחרי החג נסע.

בכיתה הרגשתי כבר חופשי, ולמורה כמעט ולא היה מה לתקן כשעניתי לה ברומנית. בהתחלה ליוותה אותי המשרתת לבית הספר. באביב התעקשתי, ובבית הסכימו שאלך לבדי. זה לא היה רחוק. עשר דקות הליכה וזהירות בחציית הרחוב הראשי הרחב. המשרתת לימדה אותי איך להיזהר, לא למהר, ובבית כולם נרגעו. גם זיידי.

ברחוב הראשי הזה, הארוך מאד, מהכיכר המרכזית של קלוז' עד לתחנת הרכבת הרחוקה, נמצא בית הכנסת "הניאולוגי", אחד מבתי הכנסת הגדולים והמפוארים ברומניה. בחצר של בית הכנסת, חצר גדולה מאד, היה הבניין של בית הספר העממי, ארבע הכיתות הראשונות.

הרבה פעמים אחרי הצהריים, אולגה הייתה תופסת בידי ואומרת: "בוטו" ספר לי איך זה להיות בבית הספר? אף פעם לא הצלחתי לדעת למה היא קוראת לי "בוטו". אף אחד במשפחה לא ידע. היינו מתיישבים תחת העץ הגדול שבחצר ומספר לה. כשאמרתי לה שבכיתה ישנן גם בנות היא אמרה: אבל נכון שאתה אוהב רק אותי? אמרתי לה שרק את אימלה אני אוהב קצת יותר וזה הרגיע אותה.

בגמר שנת הלימודים נערך טקס סיום באולם הגדול של בית הכנסת, בהשתתפות הורים ומוזמנים. רק אימלה ואולגה השתתפו כי אבא שלי עוד לא חזר משליחותו בעיר הבירה. זה מאד העציב אותי. אבל כשהוזמנתי גם אני בקבוצה של עשרה תלמידים לעלות לבמה ולקבל פרס, העצבות חלפה. מרוב התרגשות, מעל הבמה צעקתי: אימלה, גם אני קבלתי פרס. ומיד הרכנתי ראש מבושה. כי צעקתי את זה בהונגרית. אימלה ואולגה רצו אלי, צחקו וחיבקו אותי והקהל מחא כפיים. חזרנו הביתה מאושרים והראיתי לזיידי את הפרס. הוא נתן לי צביטה בלחי, יצא וחזר עם שתי חפיסות שוקולד לאולגה ולי. זה היה בחודש יוני 1931.

ימים נהדרים עם אחותי אולגה הקטנה ממני בשנתיים, משחקים, טיולים בגן הציבורי הגדול והנהדר הקרוב לגדת הנהר. וכשדו∙דִי היה פנוי, שייט עם סירת משוטים על האגם באמצע הגן. אימלה תמיד הייתה מודאגת מזה. בהתחלת חודש יולי, אימלה אמרה לי שאת המשך החופש אבלה אצל דודה חיה בנאסאוד. שלושה חודשים אחרי יום הולדתי השביעי הגעתי בפעם השנייה לנאסאוד, יולי 1931.

יום לפני שיצאנו לדרך דו∙דִי ואני, אימלה עם חיוך רחב ומלאת שמחה סיפרה לי שאבא שלי קבל הוראה מהבעלים של בית החרושת לבירה לבצע תפקיד מאד חשוב ודחוף, לנסוע מיד לפריז, עיר הבירה של צרפת, ושם להמשיך במשימה שהתחיל בבוקרשט הבירה של רומניה. לא הייתה ברירה והוא נסע. בפריז גר האח הצעיר של אימלה, שמו קרול, ואצלו יתארח.

פרצתי בבכי. כל כך הרבה חודשים לא ראיתי אותו, לא חבקתי אותו ולא שמעתי את קולו. היה לו קול נהדר, והרבה פעמים התיישב בינינו, אולגה ואני, תחת העץ בחצר, ושר לנו שירי ילדים עליזים. ועכשיו אימלה אומרת שבמקום לחזור הביתה הוא מוכרח לנסוע לפריז ואני כל כך מתגעגע לחבק אותו. רציתי לא לבכות, אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות. אימלה הרימה אותי בזרועותיה, ליקקה את הדמעות מעיניי ואמרה שהיא מבינה את העצבות שלי, אבל אני צריך להיות גא באבא שלי שעושה מאמצים גדולים לטובת כולנו. כשיסיים את המשימה שלו בפריז, הוא מתכנן יחד עם דוד קרול לפתוח משרד מנהלי חשבונות עצמאי משלהם, ואז כולנו ניסע לשעם, כל המשפחה, ונהיה בפריז, העיר היפה ביותר בכל העולם! לאט לאט נרגעתי, ולמרות שהייתי מבולבל לגמרי, אמרתי לה שאני גא באבא שלי ובטוח שהוא יצליח. פריז, דוד קרול, משרד, כל אלה בלבלו את ראשי, ואמרתי לאימלה שאני לא מבין שום דבר ממה שאמרה לי. אימלה שוב הרגיעה אותי, ושוב אמרה לי שבעוד זמן לא מאד ארוך נהיה כולנו ביחד מאושרים. האמנתי לה. תמיד האמנתי לכל מילה שאימלה אמרה. אהבתי מאד את אימלה שלי.

למחרת, לפני שעלינו לאוטובוס, אימלה מאד בקשה שאצל דודה חיה לא אזכיר באף מילה מה שהיא סיפרה לי על התכניות של אבא שלי. הבטחתי לה, והיא האמינה שאעמוד בהבטחתי. בשלוש השעות של הנסיעה דו∙דִי סיפר לי המון דברים נהדרים על פריז, ועל דוד קרול, וגם הוא חזר על דבריה של אימלה.

האוטובוס עצר בתחנה ומשם הלכנו ברגל אל ביתה של דודה חיה. עדיין הייתי מבולבל ממה שאימלה סיפר לי, ובזיכרון נשארו לי רק המילים שלה שבעוד זמן לא ארוך שוב נהיה כולנו ביחד מאושרים. קבלת הפנים החמה ומלאת השמחה של דודה חיה פיזרה את ההרהורים שלי. כמו לפני שנה קבלה אותנו עם חיוך מאוזן לאוזן ועיניים מבריקות. רק עכשיו שמתי לב שהיא אישה יפה מאד.גבוהה ומלאת גוף, שער חום קצת מקורזל, פנים עגולות עם שפתיים מלאות, חיוך רחב עם שיניים לבנות נהדרות ועיניים שחורות שאי אפשר לא לשים לב אליהן וכמו אצל אימלה, כשנפרדנו, גם נשיקותיה היו מהולות בדמעות. כשהורידה אותי מזרועותיה, רצתי ישר לקצה החצר לראות את התרנגולות. קול עמוק קרא לי לחזור, היה זה דוד לייב שבא מהחנות שלו, ובידו בקבוק יין אדום ומתוק. גם אני קבלתי כוסית קטנה ושתינו לחיים. בינתיים גם שלושת בני הדודים חזרו מבית הספר.

הבכורה שאנצי (ביידיש שיינדל מלכה) הבן הגדול אוטו (אפרים) והצעיר בובי (ברוך). הפעם אני הפסקתי את הפטפטת ההונגרית המצחיקה שלהם כשהתחלתי לדבר איתם ברומנית. לזה שמחו כולם, והפעם הם היו השואלים. במיוחד אוטו. רצה לדעת איך עברה לי השנה הראשונה בבית הספר ומי עזר לי ללמוד לדבר רומנית. שני הדודים שלי ישבו בצד ושוחחו ביניהם. עניתי על המון שאלות על אימלה, אולגה, וגם על זיידי, וכשהתעייפתי וגם הייתי כבר רעב שאלתי מתי אוכלים. כולם פרצו בצחוק והתיישבו סביב השולחן. דודה חיה הגישה ארוחה כשזאת טעימה עוד אף פעם לא אכלתי. אחרי מנוחה קצרה, אוטו הביא אותי לחנותו של דוד לייב. חנות נעליים גדולה עם אצטבאות גבוהות מלאות קופסאות נעליים, וחלון ראווה יפה מאד. מעל דלת הכניסה על לוח שחור מבריק ואותיות לבנות:  Farcas Ludovic השם של דוד לייב ברומנית. דרך דלת בקיר האחורי של החנות נכנסנו לבית המלאכה. עשיתי צעד אחד ונעמדתי במקום עם הפה פעור! לפני עיניי התגלה עולם לגמרי חדש! הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי הייתה מכונת התפירה. עד עכשיו לא ראית דבר כזה! סמוך למכונת התפירה שולחן גבוה ועל ידו אישה שמכינה חתיכות עור לתפירה. על יד קיר אחד שולחן נמוך וארוך, ולידו ישבו שלושה סנדלרים שעסקו בעשיית נעליים. לראשונה בחיי ראיתי אנשים, סנדלרים, שעושים נעליים במו ידיהם. ילד אחד, מבוגר ממני בכמה שנים עמד לרשותם. מאוחר יותר, אוטו אמר לי שזה "שוליה", ילד שרוצה ללמוד את המקצוע. אוטו הסביר לי הכל בסבלנות, עשה איתי סיור מסביב, הציג אותי לסנדלרים ועודד אותי לענות לשאלותיהם. הייתי מוקסם! ראיתי גם אצטבה גדולה מלאה באימומים מעץ בכל המידות. הסתובבנו שם הרבה זמן. היה לי קשה לעזוב את המקום הזה שבעיניי נראה ממש קסום. שני הדודים היו שקועים בשיחה, והפסיקו כשחזרנו לחנות. חזרתי אל דודה חיה עייף מאד ומיד אחרי ארוחת הערב השכיבה אותי. למחרת בבוקר ליווינו את דודי לתחנת הרכבת והוא חזר לקלוז'. ואני נשארתי אצל דודה חיה להמשך חופשת הקיץ.

אז עוד לא ידעתי שאני נשאר אצלה לתמיד !!

בבוקר דוד לייב הלך לחנות, בני הדודים לבית הספר ואני נשארתי בבית עם דודה חיה. אחרי ארוחת הבוקר אמרה שעכשיו נעשה סיור מקיף גם בחצר הגדולה וגם בבית כדי שאכיר כל פינה ופינה וארגיש עצמי כבן בית בדיוק כמו בני הדודים שלי. היא בקשה שאהיה סבלני, זה ייקח קצת זמן, אבל אחר כך ארגיש הרבה יותר נוח וחופשי.

הבית שלנו, כך התחילה, הוא הבית הרביעי מצד ימין של הרחוב הקצר הזה, שהוא לא רחוק מהכיכר המרכזית. דלת הכניסה לחצר צמודה למבנה הבית. מדלת זו גדר ארוכה מקרשים גבוהים שנגמרת עם שער רחב עד לבית השכן. באמצע החצר "באר". גם זה דבר חדש בשבילי – חפירה עמוקה באדמה ומעליה מבנה קטן מעץ עם גג משופע. מצד אחד לשני של מבנה זה, ציר מסתובב עם ידית. מהציר משתלשל חבל ארוך ובקצהו דלי כבד שבעזרתו מעלים מים עם סיבוב הציר. השתעשעתי קצת עם הציר הזה, והמשכנו. מדלת הכניסה לחצר לאורך הגדר ועד לשער, גינה עם ערוגות. הראשונה פרחים. לא ידעתי שקיימים כל כך הרבה מיני פרחים ובצבעים שונים כל כך. אחריה ערוגות ירקות: בצל, גזר, סלט, פטרוזיליה וערוגה רחבה יותר לתפוחי אדמה. בירקות מטפלים הבנים, ולפעמים, כשהוא לא עייף, גם דוד לייב. ערוגת הפרחים, היא של דודה חיה, רק היא מטפלת בה. היא אמרה לי את השמות של כל הפרחים. מעבר השני, באותו המרחק כמו מהגדר לבאר, מבנה גדול מעץ רק עם גג, פתוח כלפי החצר והקיר האחורי שלו תחם את החצר. בהמשך למבנה זה הלול, ולידו מחסן לעצי הסקה. הלול והמחסן היו צמודים לקיר של הבית השכן. בין המחסן לשער, שטח פתוח די גדול בשביל כניסת עגלה רתומה לסוסים בשעת הצורך.

כאן עשינו הפסקה, דודה חיה נכנסה לבית לבשל ואני התפלאתי משלל הצבעים של הפרחים, ועוד יותר מדודה חיה שיודעת את השמות של כל הפרחים, ועמדתי בדלת הכניסה לחצר. כשדודה חיה התקרבה אלי השכנה מהבית ממול פנתה אליה והחליפו כמה מילים בשפה שלא הבנתי. היא אמרה לי שדיברו ביידיש. אמרה לשכנה שאני אהיה החבר החדש של בנה הצעיר שהוא בדיוק בגילי, והשכנה שמחה לזה.

מכאן, אחרי כמה צעדים, עלינו כמה מדרגות למרפסת גדולה וחצי עגולה שגג הבית כיסה גם אותה. משמאל למדרגות דלת עד לקיר. התקדמנו, ועברנו על יד שני חלונות שבקיר. מהמרפסת התקדמנו בפרוזדור די רחב עד לדלת רחבה, הכניסה לבית. לידה בהמשך עוד חלון. הפרוזדור נגמר עם דלת כניסה למזווה גדול, ובו מדרגות מעץ, העלייה ל"בוידם" (עליית הגג). מצד ימין של פרוזדור זה קיר מעץ בגובה המותניים. מול דלת הכניסה לבית, פתח רחב בקיר זה עם כמה מדרגות, הירידה לחצר. משמאל למדרגות אלה, הייתה בקתה קטנה מעץ עם שלוש מדרגות ודלת לסגירה. בית השימוש. הייתי כבר משועמם ועייף ובקשתי שנפסיק.

דודה חיה התיישבה, הושיבה אותי על בירכיה, ועם חיוך מתוק בקשה שאהיה סבלני רק עוד קצת, אמרה שהילדים שלה, בני הדודים שלי, מאד גאים בבית שלהם, והיא מאד רוצה שגם אני ארגיש כך. חבקתי אותה ואמרתי שאני מסכים.

דרך הדלת הרחבה נכנסנו לחדר הגדול של הבית, ממש אולם. שני שליש ממנו היה חדר אוכל מרווח עם שולחן ושישה כסאות סביבו. שתי אצטבאות גבוהות ורחבות. אחת בשביל אביזרי בית הספר של בני הדודים, והשנייה בשביל חרסינה, כלי אוכל וכלי מטבח. החלק השלישי היה המטבח עם תנור ברזל גדול. החלק הקדמי שלו היה משטח בישול, והאחורי מתקן לאפיית עוגות. התנור עם הסקת עצים. מצד שמאל של אולם זה כניסה לחדר שינה. מצד ימין שתי מיטות, אחת של דוד לייב, השנייה של שני הבנים, משמאל שני החלונות הפונים למרפסת וביניהם תלוי על הקיר אורלוגין. בין שני החלונות תחת האורלוגין סידרו לי ספה. והיה כאן גם ארון בגדים.

מכאן הייתה דלת כניסה לחדר השלישי. הרבה יותר גדול עם שני ייעודים. מימין לדלת גם כאן שתי מיטות – של דודה חיה ושאנצי. באמצע החדר שולחן סגלגל עם שישה כיסאות סביבו. משמאל לדלת ספה נהדרת עם משענת ועל ידה הדלת למרפסת. מול הכניסה לחדר זה, בקיר החיצוני שני חלונות גדולים הפונים לרחוב וביניהם מראה גבוהה ורחבה במסגרת יפה מעץ, וצמודה אליה שידת איפור נמוכה. בין דלת היציאה למרפסת והחלון הפונה לרחוב, צמודים לקיר, שני ארונות גבוהים מעץ, עם עיצוב יפה מאד. חדר זה שימש גם כחדר שינה וגם כסלון לאירוח.

כשגמרנו את הסיור המפרך הזה, דודה חיה הבטיחה שיותר אף פעם לא תשעמם אותי עם הסברים ארוכים כאלה, אבל הפעם הרגישה שמחובתה היה להכניס אותי לכל רזי הבית והמשפחה.

זה היה המבצע הראשון שעשינו יחד דודה חיה ואני !

ביום חמישי בבוקר אוטו לא הלך לבית הספר, תפס בידי ואמר שהולכים להסתובב בשוק. מה זה "שוק"? שאלתי. כשנסתובב שם, אמר, לאט לאט תבין בעצמך. וכך בדיוק היה! הכיכר הענקית של העיירה הייתה מלאה בשורות של ביתנים וצריפונים מאולתרים ומאחורי הדלפקים אנשים מציעים למכירה מיגון גדול של דברים שונים. המון בני אדם נוהרים מביתן לביתן, עומדים על המקר, והכל בהמולה וקולי קולות. נשים בחולצות רקומות מציעות כל מיני דברי חלב. ילדים רבים מתגודדים לפני ביתנים עם דברי מתיקה ובוחרים בין עוגיות בגדלים וצבעים שונים. היו צריפונים עם תרנגולות, ולראשונה ראיתי אווזים, ברווזים וגם תרנגול הודו. היו ביתנים עם נעליים ומגפיים. בביתן קצת יותר גדול מכרו בגדים, ומה שמשך את תשומת ליבי היו חולצות מקושטות ברקמה צבעונית נהדרת גם לנשים וגם לילדות. היו למכירה גם אפודות מעור כבש לבן עם רקמות בצורת פרחים, והצמר עדיין בחלק הפנימי. אוטו אמר לי שכל החולצות האפודות הנהדרות האלה הן פרי עבודת יד של נשים כישרוניות. ראיתי אדם בחלוק לבן דוחף ארגז על שני גלגלים שעליו מכסה מפח לבן עם שפיץ גבוה. התברר לי שמתחת למכסה עם השפיץ ישנם כמה מיכלים עם גלידה בצבעים שונים שהאיש בלבן מוכר בגביעים. אוטו קנה גביע עם גלידה גם לי וגם לעצמו. אחרי שעות בהמולה הזאת, עם הגביעים ביד באנו לחנותו של דוד לייב. גם החנות הייתה מלאה באנשים, והוא היה עסוק עד מעל הראש.

בדרך הביתה, השכנה ממול אמרה לאוטו שאחרי הצהריים היא רוצה להציג לי את בנה הקטן "שאול". ובאמת, לפנות ערב נפגשנו והחלפנו כמה מילים ברומנית. גם הוא סיים כיתה א'. עייף מההמולה והרעש ומלא חוויות הלכתי לישון מוקדם על הספה שסידרו לי בין שני החלונות תחת האורלוגין.

התעוררתי מאוחר, רק דודה חיה הייתה בבית, עסוקה עם בישולים לשבת. נתנה לי אלבום עם תמונות ובקשה שלא אצא לרחוב. אחרי הצהריים רחצה אותי, הלבישה אותי בבגדים הכי יפים, אפילו צחצחה את נעלי, ושמה על ראשי ברט בצבע כחול כהה. שאלתי בשביל מה ההכנות האלה ולמה שמה על ראשי ברט. אמרה שבערב שישי כל יהודי הולך לבית הכנסת לתפילה, לשם ייקח אותי דוד לייב, ולבית הכנסת לא נכנסים בלי כיסוי ראש.

לפנות ערב, בדחילו ורחימו, יד ביד עם דוד לייב צעדתי לבית הכנסת שהיה בצד השני של הרחוב הקטן שלנו. לדוד לייב היה שם מקום קבוע, כמעט מול מקום עמידתו של בעל התפילה. השכן שלו, לבקשה חד פעמית של דוד לייב, פינה את מקומו בשבילי.

כשעברנו את אולם המבוא ונכנסנו לאולם הגדול והמפואר, נשארתי קפוא על מקומי, נבהל ונרגש! פעם ראשונה בחיי אני רואה גברים בחלוקים שחורים ארוכים ומבריקים, קשורים במותניים עם שרוך שחור עבה מאד ומבריק, עם מכנסיים שחורים מבריקים מקופלים תחת הברכיים וגרביים לבנים. אבל הדבר שהיה על ראשם הדהים אותי עוד יותר. כובע שחור מבריק וסביבו זנבות אדומים קצרים וצפופים של איזה בעל חיים קטן (יותר מאוחר נודע לי שקוראים לכובע זה "שטריימל"). נשארתי במקום בפה פעור ועיניים מבולבלות עד שדוד לייב סימן לי לסגור את הפה. הייתי המום!! הרגשתי שאני נמצא בעולם אחר לגמרי, זר, משונה ומאד מסקרן. כעבור כמה דקות נבהלתי ממש, ולחצתי חזק את ידו של דוד לייב. לפני עמוד התפילה נעמדה דמות, גבוהה, עם אותה תלבושת מוזרה אבל עם תוספת מפוארת על הכתפיים. כיסוי ארוך ממשי לבן עם פסים כחולים שכיסה את גבו עד הברכיים, וסביב הצוואר קישוט רחב מריבועים קטנים של כסף. את הפנים של הדמות לא ראיתי, ועמידתו השקטה והאיתנה שם עוררה בי גם יראה וגם כבוד כלפיו. בפחד וחרדה שאלתי את דוד לייב האם זה אלוהים? הוא שמח ששאלתי את זה בלחישה, הרגיע אותי ואמר שזה הרב של העיירה, שבשבת זו הוא מתפלל בבית הכנסת שלנו. הסתכלתי סביבי, הקשבתי למלמולי התפילה, שמעתי את הקול של הרב, קול רגיל של בן אדם, נרגעתי, והייתי מאושר להיות נוכח למופע נהדר זה.

בבית חיכו לנו דודה חיה ושאנצי לבושות בשמלות יפות, עם חיוך ושמחה גדולה. השולחן היה ערוך ומסודר יפה. שני פמוטים גבוהים עם נרות דולקים, חלה מכוסה במפית לבנה ולידה גביע הקידוש. אחרי שירת קבלת השבת: "לך דודי לקראת שבת", פריסת החלה וארוחת ערב נהדרת. מרוב התרגשות ותדהמה שהיו לי בבית הכנסת נרדמתי לפני גמר הסעודה. בבוקר מצאתי עצמי על יד דוד לייב במיטה שלו. אמר שחשש שיהיו לי חלומות משונים ורצה שאתעורר על ידו. במיטה השנייה ישנו שני בני הדודים שלי. לבקשת אוטו, דוד לייב ויתר והשאיר אותי בבית.

הרחוב הקטן שלנו היה חד סטרי ונגמר עם מדרון, ועליו שתי חצרות גדולות עם בית גדול בכל אחת ובשביל מעבר ביניהן. השביל הוביל לגן גדול מלא עצי פרי עם שיפוע כלפי מעלה, שהיה שייך ליהודי העשיר ביותר בעיירה. אחרי הצהריים, בשביל הזה הביא אותי אוטו לגן הגדול וישבנו בצילו של עץ תפוחים גדול. אמר לי שהדבר הראשון שאני חייב להתאמץ בו, זה ללמוד יידיש. כך אוכל להשתלב בחברת הילדים. ועוד אמר שבערב, אחרי בירכת "ההבדלה", דוד לייב יסביר לי את התכנית שהוא הכין עבורי.

בערב, כשחזרתי עם דוד לייב מבית הכנסת חכתה לי הפתעה נוספת "בירכת ההבדלה", הבדלה בין קודש לחול, השבת היא הקודש, ושאר הימים הם חול. כך הסביר לי. נתנו לי להחזיק נר דלוק שטוח, קלוע מהרבה נרות דקיקים צבעוניים. דוד לייב שר תפילה קצרה ולידו על השולחן הייתה צלוחית קטנה עם יי"ש חריף. כשגמר את התפילה אמר לי לכבות את הנר בצלוחית. היי"ש נדלק ובער עם להבות קטנות כחלחלות. כולם קרבו את אצבעותיהם ללהבות ומיד הכניסו את ידיהם לכיסים – סגולה לפרנסה טובה בשבוע שמתחיל למחרת היום.

אחרי הארוחה דוד לייב הושיב אותי על ברכיו, בקש שאקשיב לו בתשומת לב כי הוא רוצה לדבר איתי ברצינות ולהסביר לי את התכנית שהכין בשבילי. שיבח אותי על שהקשבתי בסבלנות לדודה חיה כשהסבירה לי הכל על הבית והחצר, דבר שהיה מאד הכרחי, כי הם כולם מאד אוהבים אותי ורוצים שארגיש עצמי בכל פינה בדיוק כמוהם. אמר שאני ילד נבון ואצליח להתגבר על כל הקשיים ויהיו קשיים! עשה הפסקה קצרה ואמר שהקושי הראשון מתחיל כבר מחר בבוקר: מחר בבוקר הוא יביא אותי ל"חיידר" – "כיתה בשביל ילדים קטנים ללימודי קודש". שם אלמד את האלף בית, אלמד להתפלל, ומאוחר יותר אלמד גם תורה. הוא יציג אותי למלמד שקוראים לו "רב יחזקאל" ואפגוש שם קבוצה די גדולה של ילדים. אחדים בגילי, אבל רובם יותר קטנים. אמר לי לא להיבהל אם בהתחלה, הילדים ילעגו ויצחקו עלי שאני לא יודע יידיש. המלמד הבטיח להשגיח שהילדים לא יציקו לי ויעזור לי בכל דבר.

אחרי עוד הפסקה קצרה אמר שזאת ההתחלה של דרך ארוכה בה אלמד להיות יהודי אמיתי, ירא שמים ומאמין באלוהים. אני חייב להשקיע את כל כוחי ויכולותיי, לא להיבהל משום דבר, וללמוד יידיש כמה שיותר מהר. אז הילדים יקבלו אותי כחבר שלהם – חזר על דבריו של אוטו – חבקתי אותו חזק והבטחתי שאעשה הכל כדי שהוא יוכל להתגאות בי. כשאמרתי לו את זה ירדו דמעות מעייניו. זאת הייתה השיחה הרצינית הראשונה בחיי, ואני בסך הכל בן שבע וחצי.

באותו לילה כמעט ולא ישנתי. קמתי מוקדם לפני כולם, יצאתי בשקט והתיישבתי על יד ערוגת הפרחים. בראשי שמעתי שוב את המילים של דוד לייב. איכשהו דמותו של דוד לייב נסוגה, ובמקומו הופיעה דמותו של אבא שלי שאמר לי אותם המילים, והתחלתי לבכות מכאב וגעגועים שכל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו. כל כך רציתי שבמקום דוד לייב, הוא יחבק אותי. הרגשתי שדוד לייב רוצה לעשות הכל לטובתי והרגשה זו הרגיעה אותי. אחרי כמה דקות דודה חיה הרימה אותי והושיבה אותי על יד דוד לייב לארוחת הבוקר. כמה דקות אחרי השעה שמונה, דוד לייב ואני נכנסנו לביתו של המלמד רב יחזקאל – בקיצור "רב חזקל" בפי כולם – אחרי כמה מילותברכה דודלייב עזב. החיידר היה כבר מלא ילדים שישבו על ספסלים לשני צידי שולחן ארוך.

היום הראשון ב"חיידר"!! איזה יום?! מוזר, מפחיד, מהמם, ובעיקר מסקרן!!

רב חזקל הושיב אותי בראש השולחן על יד הכסא שלו. הילדים התחילו לשנן מהספרים שלפניהם במלמולים שקטים. על השולחן לפני הוא הניח את ספר האלף-בית, האותיות שאני רואה לראשונה בחיי, ובהונגרית מצחיקה התחיל להסביר. עצר לרגע ואמר לי לא להסס ולא להתבייש לשאול אפילו עשר פעמים אם משהו לא מובן לי. הוא היה אדם גבוה ורזה, עם פאות וזקן ארוך ששיבה זרקה בהם, עם קול חזק קצת צרוד, והרכיב משקפיים. לפניו על השולחן היה מונח מקל דק וארוך. הזהיר את הילדים לא לצחוק ולא להציק לי, והצביע על המקל. אותו יום שיננתי את האותיות מאלף עד תו. כל היום. ביום השני הסביר לי שב"לשון הקודש" = הלשון העברית יש רק עיצורים. מתחת לעיצורים מופיעים סימנים ובעזרתם מבטאים את האות. את הסימנים האלה הוא הסביר לי בעזרת האותיות הלטיניות. למשל הפתח (קו קצר מתחת לאות) מבטאים A. את קמץ ָ מבטאים U. את הסימנים האחרים יסביר מאוחר יותר. היום אתרגל רק את שני הסימנים האלה. ותרגלתי!! פתח אלף A, פתח ב BA, פתח גימל GA, וכך כל האותיות. אחר כך קמץ א U, קמץ ב BU, קמץ ג GU, וכך כל האותיות. יומיים, מבוקר עד סוף היום חזרתי על כל זה בקול רם. חשבתי שאני משתגע!! ביום השלישי הסביר לי את שאר הסימנים, ועד סוף השבוע תרגלתי את האותיות עם כל הסימנים מבוקר עד ערב. ביום שישי עשה לי מבחן בעל פה, תיקן את שגיאותיי והסביר לי עוד פעם הכל בהונגרית. הוא גם יעץ לי להקשיב לפטפוטי הילדים כי זה יעזור לי לקלוט את היידיש.

בבית בקשתי מדודה חיה ודוד לייב שידברו איתי יידיש ויתקנו את שגיאותיי. הם נענו בחפץ לב. עם בני הדודים המשכתי לדבר רומנית. בליל שישי אחרי הארוחה, בגאווה דקלמתי בעל פה את כל האלף-בית עם הסימנים, וכולם מחאו לי כפיים. בבוקר בבית הכנסת דוד לייב סיפר לחברים שלו בגאווה על ההישגים של ה"תכשיט" הזה, כינוי חיבה לילד קטן ושובב.

בשבוע השני רב חזקל התחיל ללמד אותי לקרוא ב"סידרל'" – ספר תפילה קטן. בסוף השבוע ידעתי כבר לקרוא את תפילת הבוקר "מודה אני" ובשבת בבוקר קראתי את זה בקול. שוב מחאו כפיים ובערב קבלתי גביע גלידה מדוד לייב.

למרות האזהרה של רב חזקל, הילדים לעגו, ולפעמים גם הציקו לי. אף פעם לא הגבתי. זכרתי את עצתו של דוד לייב, להתאפק, לא להגיב, ואז הילדים יפסיקו. וכך בדיוק קרה. כשראו עד כמה אני משתדל ומתחיל לפנות אליהם ביידיש, אמנם בגמגום, בהדרגה הפסיקו להציק, ולאט התחילו לקבל אותי כאחד מהחבר'ה. התחילו לעזור לי ולתקן את שגיאותיי. רב חזקל ממש שמח לשיתוף הפעולה שהתחיל בינינו. לאט לאט הקרח נשבר.

בבית החם הזה של דודה חיה ודוד לייב, עם בני הדודים המפנקים, ועם ההישגים בחיידר, לא היה לי אף רגע משעמם. במיוחד נהניתי מהזמן שאוטו היה מקדיש לי. הוא כנראה ראה אתגר בטיפול בבן הדוד הקטן והשונה כל כך. הוא היה יותר גדול ממני בחמש שנים, והרבה פעמים זנח את החברים שלו ולקח אותי לטיולים. פעם למעלה בין עצי הפרי, שם לימד אותי לטפס על עץ ולקטוף תפוחים. פעם אחרת לאורך גדת הנהר הגדול כדי שאכיר מקרוב את הסומש (הנהר שזרם שם). השיחה התנהלה ברומנית. לרוב שאל משהו וביקש תשובה מקיפה ומפורטת. אמר שעושה את התרגיל הזה כדי לשפר את השפה הרומנית שבפי, כהכנה לשנת הלימודים שמתחילה ב-15 ספטמבר שכבר רשמו אותי לכיתה ב. כששמעתי את זה נדהמתי! אמרתי לו שזה לא יכול להיות! לכיתה ב' אני חוזר לקלוז' אל אימלה! והוא עם קולו הרגוע הסביר לי שסוכם עם אימלה שזה יהיה לטובתי להמשיך את הלימודים בבית ספר רומני, בין תלמידים רומנים.

הידיעה שזה סוכם עם אימלה הרגיעה אותי והשלמתי עם זה. עם בני הדודים דברתי רומנית, ועם הדודה והדוד ובחיידר דיברתי יידיש. בחיידר כבר לא הייתי יצא דופן. לפעמים אפילו השתתפתי במעשי קונדס שונים עם שאר הילדים. דוד לייב לקח אותי כל ערב לבית הכנסת לתפילת "מנחה מעריב", תפילה שנאמרת כל ערב הנוכחות לפחות עשרה גברים – "מניין". זה היה משעמם, לפעמים בערב יום חמישי, יום השוק, הייתי מצליח להתחמק. אבל כוונותיו של דוד לייב התבררו לי רק מאוחר יותר – והיו לו כוונות.

הרבה פעמים, אחרי הצהריים אחרי החיידר, הייתי מתגנב לבית המלאכה דרך הדלת הצדדית, מסתובב שם ומשתדל לא להפריע. אהבתי לשמוע את טרטור מכונת התפירה, את הלמות הפטישים, ולהקשיב לשיחות הפועלים. יום אחד כשהייתי שם חשבתי שעוד מעט אני צריך ללכת לבית הספר ואת הדרך לשם אני לא מכיר. אני מכיר רק שני מסלולים: מהבית לחיידר, ומהבית לחנותו של דוד לייב. אמרתי את זה לאוטו. ביום ראשון קמנו מוקדם, ובאותו השביל שמוביל לגן עצי הפרי המשכנו לעלות עד לפסגת הגבעה, משם הלאה נמשך מישור רחב וגדול מכוסה כולו דשא. מעבר למישור היה יער שמכסה את כל ההר שמאחוריו. רחוק משם ראיתי הרים גבוהים מאד שהפסגות של אחדים היו מושלגים.

התיישבנו בקצה הגבעה, נדנדנו את הרגליים, ולעיניי התגלה נוף נהדר למרחקים גדולים. מתחתנו העיירה נאסאוד כולה לכל אורכה ממזרח למערב. מעבר לעיירה זורם לו בנחת נהר הסומש גם כן ממזרח למערב. מעבר לנהר גבעות גבוהות מיוערות. מגובה זה זיהיתי רק את שני הצריחים הגבוהים של הכנסייה.

לב העיירה היא הכיכר המרובעת הענקית מול הכנסייה, שבה וסביבה מתרכזות כמעט כל הפעילויות של התושבים. כך התחיל אוטו לתאר לי את נאסאוד.

קיר אבן נמוך ועליו גדר יפה ממוטות ברזל הקיף את השטח מסביב לכנסייה, ובאמצע שער רחב, הכניסה לחצר הכנסייה. לכל אורך הקיר הזה מדרכה רחבה ולידה שורה ארוכה של עצי ערמונים פראים, עם צמרות גבוהות ורחבות, ובין עץ לעץ שלושה ספסלים שתמיד היו מוצלים. מצד ימין של הכנסייה, עם הכיוון למערב, הבניין הגבוה של העירייה ובהמשך שורה ארוכה של בניינים דו-קומתיים. בקומת הקרקע של כל הבניינים חנויות שונות עם חלונות ראווה מאד יפות. מצד שמאל של הכנסייה, גם כן עם כיוון למערב, היה המבנה הדו-קומתי הארוך של בית הספר העממי. בעוד זמן קצר, אצטרך להגיע לשם בכל בוקר. הרחוב הראשי של נאסאוד התחיל מהקצה המערבי של הכיכר, לאורך קילומטרים עד קצה העיירה, ומשם נמשך הלאה ככביש ראשי. כמה מאות מטרים מהכיכר, בצד ימין של הרחוב הראשי, פנייה ימינה לרחוב הקטן שלנו. באופן אירוני, הרחוב שלנו נקרא "סטרדה רומנה" = הרחוב הרומאי, למרות שברוב הבתים גרו יהודים, ובצד שמאל של הרחוב "הרומאי" נמצא בית הכנסת שלנו, וצמוד אליו הבית של שמש בית הכנסת, האבא של שאול החבר החדש שלי. אנחנו גרים בבית הרביעי מצד ימין של רחוב קטן זה. אוטו אמר לי שבהליכה של עשר דקות אגיע מהבית לבית הספר, ועבר לתאר לי את המהות של העיירה.

נאסאוד היא עיירה קטנה. כחמישה עשר אלף תושבים בסך הכל. אבל מרכז גדול של מוסדות השכלה, מוכר וידוע בכל הארץ: גימנסיה לבנות – ארבע כיתות, תיכון מקצועי לבנים – ארבע כיתות, סמינר למורים עם תעודת הסמכה בגמר, ו"ליצאום" תיכון לבנים עם תעודת בגרות אחרי סיום שמונה כיתות, על שם המשורר הרומני "ג'ורג' קושבוק". ברומניה לא הייתה עוד עיירה קטנה כזאת עם כל כך הרבה מוסדות להשכלה. כמובן, שני בתי ספר עממיים. אחד מהם בחצר הגדולה של הסמינר, איפה שבוגרי הסמינר, בליווי מורים ותיקים, היו מתחילים את צעדיהם הראשונים בהוראה.

רוב תושבי העיירה היו חקלאים, אמידים יותר, אמידים פחות. זאת הייתה פרנסתם. יחד עם זאת, לא הייתה משפחה שלא היה לה בן או בת באחת מהמוסדות האלה. ובכל זאת המון תלמידים במוסדות אלה לא היו מקומיים. ממקומות שונים בארץ התקבצו תלמידים במוסדות ההשכלה של נאסאוד בגלל הרמה הגבוהה של ההוראה. כל תושבי העיירה התגאו בזה מאד!

באותו זמן חיו בנאסאוד קצת יותר מחמש מאות יהודים. רובם מסורתיים מודרניים, בעלי חנויות ובעלי מקצוע עם בתי מלאכה. והיו מספר לא קטן של משפחות דתיות מאד. כמעט כל הילדים אחרי ארבע כיתות בית ספר עממי המשיכו בתיכון והבנות בגימנסיה, חוץ מהילדים של משפחות מאד דתיות. בשישי בערב ובשבת בבוקר כל היהודים הלכו לבית הכנסת. היו שני בתי כנסת. הקטן יותר, "בית מדרש", ברחוב שלנו, והגדול והמפואר יותר כמה מאות מטרים צפונה מהכנסייה. כל החנויות השונות היו של יהודים, חוץ מארבע. שני בתי מרקחת אחד של רומני והשני של גרמני, חנות גדולה של ספרים של רומני, וקונדיטוריה של גרמני. בתי המלאכה כולם היו של יהודים: חייטים, נגרים, אופים, סנדלרים, פחחים ומסגרים, כולם היו יהודים. וכמובן, השען היחידי בעיירה גם הוא היה יהודי. איש טוב לב ומלא הומור. כמעט כל בוקר היה ממציא בדיחה חדשה. מספר אותה ללקוח הראשון שנכנס אליו, ואם הלקוח צחק, היה רושם אותה בפנקס (אחרי הרבה שנים נתן לי את הפנקס, לשמור עליו עד שהוא יחזור).

בנקודה זאת אוטו עשה הפסקה קצרה, ואני בליבי התחלתי להבין למה הוא אוהב כל כך את העיירה הזאת. וכאילו הרגיש את המחשבה שלי, אמר שיש עוד דבר שתושבי העיירה גאים בו – חשמל. כמעט בכל בית יש תאורה חשמלית. שלוש שעות בבוקר משש עד תשע, ובערב משש אחרי הצהריים עד חצות הלילה. אין הרבה עיירותקטנות כאלה שיש בהן תאורה חשמלית, אבל אינסטלציה למים זורמים בבית – אין. מים מביאים מה"פומפה" הציבורית. גם זה היה בשבילי דבר חדש – ה"פומפה". מתקן מצינור ברזל עבה וגבוה, עם ידית הנעה מצד אחד, ומצד שכנגד צינור קצר עם כפיה מכופפת כלפי מטה דרכה זורמים המים עם הנעת הידית. היו ארבע כאלה. אחת בכיכר מול הכנסייה, ושלוש אחרות במרחק די גדול זו מזו. אבל בהרבה חצרות היו בארות שאנשים בנו בעצמם, כמו הבאר בחצר שלנו.

מאחורי הגדר האחורית של הכנסייה זרם נחל קטן וצר שהתושבים חפרו לו אפיק עמוק מאד כיוון שבאביב, עם הפשרת השלגים בהרים הגבוהים, זרם המים בנחל הוא אדיר. שנים מספר לפני שחפרו את האפיק העמוק, הזרם האדיר בנחל גרם לשיטפון והסב נזקים גדולים.

במרחק מה, בשני הצדדים של הכנסייה, ישנם גשרים רחבים מעל לנחל, ומשם נמשכים שני רחובות ארוכים עד לקצה המזרחי של העיירה. כמה מאות מטרים מהגשר בצד שמאל נמצא בית הכנסת הגדול שלנו, המפואר גם מבחוץ ועוד יותר מבפנים. בחצר של בית הכנסת נמצאת הבקתה של השוחט, וכל יום חמישי אחרי הצהריים הוא עוסק שם בשחיטה. יותר רחוק משם, למרגלות גבעה קטנה, נמצא בית הקברות היהודי.

מעבר לגשר מצד ימין של הכנסייה נמשך הרחוב השני בחשיבותו של העיירה. ברחוב זה ממוקמים כל מוסדות ההשכלה. מיד אחרי הגשר בצד ימין של הרחוב ישנו המבנה הדו קומתי והארוך מאד של התיכון לבנים "ליצאום ג'ורג' קושבוק". הכניסה הראשית באמצע המבנה. נשמתי לרווחה כשאמר שאת המכלול המורכב הזה הוא לא יתאר לי לכל פרטיו. אכיר אותו בעצמי בעוד מספר שנים כשאכנס לכיתה ראשונה בתיכון. הוא מציין רק שני דברים: בחצר הענקית של מכלול זה יש גם מגרש כדורגל בגודל סטנדרטי, ובצריח הקטן מעל הכניסה הראשית יש פעמון שמשמיע צלילים חדים מאד כל בוקר בשעה שבע וחצי. לצלילים אלה נוהרים כל התלמידים לבתי הספר. בזה הוא סיים את התיאור של נאסאוד. הוא רק הוסיף שלגבעה הזאת שעל שיאה אנחנו יושבים קוראים "צ'ישרה".

בדרך הביתה העזתי להגיד לו שמשעמם לי ללכת כל ערב עם דוד לייב לבית-הכנסת ובימי חמישי, ימי השוק הוא מצווה שאלך לבד. הוא אמר שעל נושא זה אצטרך לדבר עם דוד לייב עצמו.

כעבור כמה ימים העזתי לפנות אליו. שאלתי אותו למה רק אני צריך ללכת כל ערב לבית הכנסת ובני הדודים שלי לא. הוא התיישב, הושיב אותי על ברכיו, ובקול מרגיע אמר שבני הדודים שלי גדולים ממני בכמה שנים טובות וכבר עברו את השלב הזה. והוסיף שאני הגעתי הנה בלי לדעת שום דבר על מה ואיך צריכים להיות יהודי מאמין וירא שמיים. ההליכה לבית הכנסת היא אחת הדרכים ללמוד את זה, כמו הלימוד בחיידר, וזה מחייב אותי לסבלנות, אורך רוח, ובעיקר לצייתנות. לא לשאול על כל דבר למה ומדוע. וכשאהיה גדול כמו אוטו, ומקווה שגם חכם כמוהו, אבין עד כמה הוא צודק עכשיו. ועם צביטה בלחי שחרר אותי.

בליבי הסכמתי עם תשובתו. אני באמת לא ידעתי שום דבר מכל מה שהוא הסביר לי על איך צריכים להיות יהודי מאמין. החלטתי להשתדל מאד להיות צייתן בלי לשאול למה. בחודשיים האלה עשיתי מאמצים וגם הצלחתי להתגבר על קשיים שעוד היו לי בחיידר. שמתי לב לשביעות רצון גם אצל רב חזקל וגם אצל דוד לייב, וזה שימח אותי. בשעות המעטות שהייתי חופשי אהבתי לשבת בבית המלאכה, להסתובב בשוק ביום חמישי, ולהיפגש עם שאול החבר החדש שלי.

ביום האחרון של אוגוסט הגיעו לביקור קצר של יום אחד, אימלה ואחותי הקטנה אולגה. ההפתעה הייתה גדולה והשמחה הרבה יותר. אימלה הביאה לי את הילקוט מכיתה א', ואולגה הביאה שתי מחברות ושני עפרונות. לא הלכתי לחיידר ואמרתי לדוד לייב שבזמן שהוא ואימלה יושבים בחנות ומשוחחים, אני אכיר לאולגה את העיירה בה אני חי. קודם עברנו על יד חלונות הראווה היפים. אחר כך תחת עצי הערמונים הגדולים, קפצנו מספסל לספסל וירדנו ברחוב הראשי והגענו ל"פומפה". כמוני לפני זמן מה, גם היא עוד לא ראתה אף פעם דבר כזה. השתעשענו שם די הרבה זמן וחזרנו לחנות רטובים. משם באנו אל דודה חיה לארוחת הצהריים. אולגה מאד אהבה את פרוסת עוגת הדבש לקינוח ודודה חיה ארזה לה את כל העוגה לדרך הביתה. אחרי מנוחה קצרה אוטו ואני ליווינו אותן לרכבת והן חזרו לקלוז'. הצטערתי שלא הספקתי להראות לה את לול התרנגולות ואיך פועל הבאר.

עוד באותו ערב דוד לייב הצביע על פרק קצר "בסידרל" ואמר שאת הפרק הזה אני צריך לקרוא בבית הכנסת אחרי תפילת ה"שמונה עשרה". הצלחתי להתאפק ולא שאלתי למה. הוא אמר לי שגם זה יעזור לי להשיג יותר מהר את הילדים בחיידר, ואתחיל גם ללמוד תורה יותר מוקדם מהרגיל בגילי. בהתחלה היה לי קצת מוזר שאנשים מסתכלים עלי כשאני מקריא את הפרק הזה. אבל אחרי כמה ימים גם זה הפך לשגרה, כמו ההליכה לחיידר, לבית הכנסת ומדי פעם לבית המלאכה. על השגרה הזאת פיצה אותי אוטו עם השעות הרבות שהקדיש לי, והפינוקים של דודה חיה ושאנצי. וגם בובי שניצל כל הזדמנות להתקוטט איתי בצחוק.

ב-15 בספטמבר 1931 ליווה אותי אוטו לבית הספר לכיתה ב' והוא המשיך לתיכון שלו. מלא סקרנות וקצת חרדה נכנסתי לכיתה. היינו בכיתה כארבעים תלמידים, חמישה יהודים, הונגרי אחד והשאר רומנים. ישבתי בספסל אחד עם שני ילדים רומנים. בהפסקה עשינו הכרה. התברר שאני שולט די טוב בשפה. ובכל זאת בקשתי מהם שיתקנו אותי אם יהיו לי שגיאות. פניה זו אליהם קצת קירבה בינינו. הודות למאמציו של אוטו למורה לא היו הערות על תשובותיי לשאלותיו. כמובן, בבוקר כבר לא הלכתי לחיידר ולבית הכנסת. אבל לפי דרישה מפורשת של דוד לייב אחרי הצהריים כן חזרתי לחיידר ובערב לבית הכנסת להקריא את הפרק החשוב. עם הזמן, בלי לשים לב איך, גם הימים העמוסים האלה הפכו לשגרה.

ובאו החגים. ראש השנה כמה ימים בלי חיידר, ביום כיפורים צמתי עד מאוחר אחרי הצהריים, וקבלתי שבחים מדוד לייב, וסוכות שמונה ימים בלי חיידר. בשמחת תורה גם אני קבלתי דגלון כדי להשתתף בהקפות הבמה הגבוהה, שמבוגרים וילדים מעל גיל בר מצווה עולים עליה להקריא בקול רם פרק מפרשת השבוע. אחר כך שוב בית ספר, אחרי הצהריים חיידר ובערב בית כנסת, יום יום אותו דבר עד שכבר לא היה אכפת לי. חנוכה בא יחד עם שבועיים חופשה מבית הספר לרגל חג המולד וסילבסטר, החגים של הנוצרים. בחודשיים האלה בין ראש השנה לחגים של הנוצרים, דוד לייב היה עסוק בחנות עד מעל הראש, ולא שם לב, או שעשה עצמו שלא שם לב, שנשארתי בבית המלאכה ולא הלכתי לבית הכנסת. בחוץ היה קר מאד חושך, ורק השלג הלבן האיר לנו את הדרך, וכנראה שהוא ריחם עלי. לא עשיתי את זה הרבה פעמים כי לא אהבתי את המחשבה שהוא מרחם עלי, ובליבי פנימה התביישתי לשקר לדוד לייב. בשלושת הימים לפני פורים דודה חיה עכבה אותי בבית אחרי הצהריים כדי לעזור לה בהכנת העוגות לכבוד החג ושחררה אותי מהחיידר וההליכה לבית הכנסת. ישנה מסורת עתיקת יומין להכין הרבה עוגות לחג פורים. העזרה שלי הייתה בשטיפת הקערות אחרי שליקקתי את השאריות המתוקות. שמחת הפורים בשבילי הייתה החופשה מהחיידר לשלושה ימים, והפעלת ה"גרגר" – הרעשן – כל פעם שאני שומע את השם "המן" בזמן הקראת מגילת אסתר בבית הכנסת. גם זה היה חידוש גדול בשבילי. גם זה עבר והגיע חופשת חג הפסח. בין פורים לפסח רב חזקל דרבן אותי שאלמד את ארבעת הקושיות בעל פה. הפעם שמעתי בקולו בשמחה. עשרות פעמים חזרתי בקול רם על הקושיות עד שנקלטו בזיכרוני.

בליל הסדר דוד לייב הושיב אותי על ידו ועל השולחן מול עיניי הניח ספרון הגדה פתוח. כשהגענו לקושיות, סגרתי את הספרון, ודקלמתי אותן בעל פה. ההפתעה של כולם הייתה כל כך גדולה שנשארו יושבים בלי לזוז והסתכלו עלי עם עיניים מלאות התפעלות. כשגמרתי שאנצי הרימה אותי בזרועותיה ורקדה איתי סביב השולחן עם דמעות גיל בעיניה. כפרס דוד לייב נתן לי למלא ביין את הגביע של אליהו הנביא. כעבור זמן קצר שאלתי איפה הוא, למה הוא לא נכנס אלינו. אוטו עם חיוך שובב אמר שכנראה השתכר מרוב שתייה בביקורים הקודמים שלו ונרדם בדרך. כולנו פרצנו בצחוק. הסדר עבר כהלכתו עם שירה ושתיית ארבע כוסות. גם אני קבלתי ארבע כוסיות קטנות ונרדמתי עוד לפני שהגענו לחד-גדיא.

בחופשה זו הייתה לי הזדמנות להכיר יותר מקרוב את הקולגים היהודים מהכיתה שלי, והתגבשה סוג של חבורה קטנה שגם שאול, שכני, הצטרף אליה. ולא הפריע לי שבוקר וערב הצטרכתי להקריא בבית הכנסת את הפרק החשוב ההוא. אחרי חופשת החג הכל חזר למסלולו הקודם, חיידר, בית ספר ובית כנסת. בכיתה הייתי תלמיד די טוב, ממוצע, רק בחשבון הייתי יותר חזק. בחיידר הגעתי כבר לרמה של שלושת הילדים בגילי, ודוד לייב סיפר לנו בבית שרב חזקל בישר לו את זה בשמחה. הימים חלפו לאיטם, והנה הגיע החופש הגדול.

ביום האחרון של חודש יוני הגיע דודי לביקור קצר. פגשתי אותו בצהריים כשחזרתי מהחיידר. אמר שבא לקחת אותי לקלוז' לבלות אצלם את החודש הראשון של החופש הגדול. מרוב שמחה קפצתי עליו וחבקתי אותו חזק. דודה חיה הכינה את המזוודה הקטנה שלי ועוד באותו ערב היינו כבר בקלוז'. אימלה, אולגה וזיידי התחלפו ביניהם עם החיבוקים ואני הרגשתי עצמי ברקיע השביעי מרוב אושר. הכי מאושר היה זיידי כשהתחלתי לדבר איתו ביידיש שוטפת. עם דמעות בעיניו אמר שמתקרבים ימות המשיח. ההפתעה והצחוק היו כשבקושי גמגמתי בהונגרית. לאחר שנה שדברתי רק רומנית ויידיש, השפה ההונגרית נדחקה לאיזו פינה במוחי ולקח קצת זמן עד שהתרגלתי אליה שוב. השמחה להיות שוב ביחד עם אימלה ואולגה אחותי הקטנה, השכיחה ממני לגמרי את העול ללכת בוקר וערב לבית הכנסת להקריא את אותו הפרק. לאולגה ספרתי בהרחבה את החוויות בכיתה עם העמיתים הרומנים, ואימלה שאלה הרבה על דודה חיה ועל בני הדודים. ספרתי להם הרבה על דוד לייב, על חוויותיי בבית המלאכה שלו, תיארתי להם את השוק בימי חמישי ותיארתי להם גם את החיידר. זיידי התמוגג מנחת כשספרתי לו ביידיש על רב חזקל ועל התקדמותי בחיידר. בשבת בבוקר הלכתי איתו לבית הכנסת, ושם הוא השוויץ עם היידיש שלי.

עם דודי ואימלה הלכנו הרבה פעמים לגן הציבורי הגדול שבמרכזו האגם. דודי אפילו שכר כמה פעמים סירת משוטים ויצאנו לשוט. קשה לי לתאר את התרגשותי כשישבתי בסירה. אימלה נשארה על החוף קצת מודאגת. החודש המאושר הזה עם אימלה ואולגה, כמו כל דבר שמשמח את הלב, עבר מהר, יותר מדי מהר!

בהתחלת אוגוסט דודי החזיר אותי לנאסאוד. חזרה לחיבוקיה של דודה חיה, אבל גם חזרה לחיידר. בגלל החופשה מבית הספר, חזרה גם לבית הכנסת בוקר וערב. החברים המעטים שכבר היו לי, שמחו לפגוש אותי שוב, ואמרו לי ששאול קבל שם חדש "שוילי". כשנפגשתי איתו גם אני קראתי לו "שוילי". הוא היה ילד מאד דתי. עם פאות שהיה מעביר אותן מאחורי האוזניים. ככה עשו כמעט כל הילדים ממשפחות דתיות מאד. אבא שלו היה השמש של בית הכנסת והיה קצת יוצא דופן ששוילי ואני נהיינו חברים.

כמה ימים אחרי שחזרתי מקלוז', בוקר אחד בבית הכנסת ראיתי ילד אחד, יותר קטן ממני, מקריא כמוני את אותו הפרק החשוב. הופתעתי, ובליבי שמחתי שיש עוד ילד כמוני שצריך להתאמץ, ללמוד איך להיות יהודי טוב ומאמין. החלטתי לעזור לו. בגמר התפילה נגשתי אליו ושאלתי אותו בהונגרית מאיפה הוא הגיע לכאן, באיזה חיידר הוא לומד, ומי אמר לו להקריא את הפרק החשוב הזה. הוא ענה לי ביידיש שלא הבין מה שאלתי. חזרתי על כל השאלות ביידיש. הילד עם דמעות בעיניים וקול חנוק אמר שהוא חייב להקריא את הפרק הזה בוקר וערב במשך שנה מכיוון שאבא שלו נפטר לפני שבוע ימים ולפי הדת הבן חייב להקריא את הפרק הזה לזכרו ולכבודו של האב שנפטר.

עייני נעצמו, אזני נאטמו ונשארתי עומד במקום עם נשימה משתוללת ומוח משותק. הרגשתי רק את דפיקות ליבי, סימן יחידי שאני חי. בקושי הצלחתי להתיישב על ספסל אחד. לקולו של השמש שזירז אותי לצאת, פקחתי עיניי וחיפשתי את אותו הילד. רציתי לשאול אותו עוד פעם אבל המקום כולו היה כבר ריק. השמש זירז אותי שוב ויצאתי. בחוץ היה יום יפה של קיץ חם, עם שמיים בהירים והשמש זרחה כתמיד. התיישבתי על הספסל שליד הכניסה לבית הכנסת, ולאט לאט מוחי התחיל להתעורר. עדיין לא תפסתי את מלוא המשמעות של דברי הילד, אבל עמוק בליבי התחילה להיוולד תחושה שמשהו נורא קורה לי, קורה איתי. לא חזרתי לחיידר כרגיל כל בוקר, עליתי לגן עצי הפרי, התיישבתי בצילו של עץ והתאמצתי לשחזר הכל מההתחלה. עצמתי עיניים ותחושת ליבי לאט חדרה למוחי והפכה לתודעה שאין לי אבא !!

שאבא שלי נפטר ובגלל זה, כמו אותו הילד, גם אני צריך להקריא, בוקר וערב, את אותו הפרק. יחד עם התודעה הזאת, מחשבות התחילו להתרוצץ במוחי. נזכרתי בתיאורה הארוך של אימלה על נסיעתו של אבא שלי לפריז, על התוכניות שלו שם, ועל העתיד המאושר שיהיה לכולנו בפריז. ניסיתי להבין עכשיו למה היא ספרה לי אז את כל זה. המחשבות פינו מקומן לשאלות. המון, המון שאלות !! אם זאת היא האמת המרה והנוראה למה היא לא ספרה לי? בודאי גם זיידי וגם דודי יודעים, למה גם הם שתקו? וכמו המשפחה בקלוז', גם המשפחה הנהדרת והאוהבת של דודה חיה ודוד לייב יודעים וגם הם שותקים. למה? כולם בודאי יודעים שאבא שלי כבר לא בחיים, וכולם שותקים!! למה? למה? שאלה זאת לא נתנה לי מנוחה! זמן רב שברתי את הראש למצוא תשובה. הרי הרגשתי טוב מאד עד כמה כולם אוהבים ומפנקים אותי, אז למה?! הייתי לגמרי מבולבל ומאד עייף עד שנרדמתי.

כשהתעוררתי עלתה במוחי המחשבה שאולי דווקא בגלל שאוהבים אותי ונענים לכל בקשה שלי, אולי בגלל זה לא ספרו לי, וחסכו ממני את הכאב הנורא הזה. הם יודעים שאבא שלי נפטר, ואת החלל הזה הם ממלאים עם האהבה בה עוטפים אותי. לא הייתי בטוח שמחשבותיי נכונות, ושאלתי עצמי מה אני צריך לעשות עכשיו? איך אני צריך להתנהג? אחרי הרהור ארוך עלתה במוחי החלטה. גם אני אשתוק!! לא אשאל שום שאלה. אמצא את הכוח הנפשי להתנהג כרגיל, ולא אגרום לכך שאהבתם תתערב עם רגשי רחמנות. בשום אופן אני לא רוצה שירחמו עלי !!! הרעיון הזה נתן לי תשובה לכל השאלות. אמצא את הכוח לקבור את הכאב עמוק בליבי, וכלפי חוץ אהיה כמו שהייתי תמיד. המשכתי לשבת שם עד הצהריים וחזרתי הביתה כאילו אני חוזר מהחיידר. בבית לא השתנה שום דבר. רק בליבי פנימה.

זה קרה בהתחלת חודש אוגוסט.

כשדוד לייב הצביע על הפרק ב"סידרל" שאני צריך להקריא בבית הכנסת, שאלתי אותו האם זה לתמיד? הוא ליטף את ראשי ואמר ששנה אחת תספיק כדי שיחד עם מה שאלמד בחיידר אהיה יהודי מאמין. עכשיו שכבר ידעתי את משמעותו של הפרק, ידעתי שבעוד כחודש נגמרת השנה, וכבר התחלתי לשמוח שבעוד חודש כבר לא אצטרך ללכת לבית הכנסת בוקר וערב. הימים עברו בשגרתם הרגילה, חיידר, הקראת הפרק בוקר וערב ופגישות עם חברים מהכיתה ועם שוילי. הוא למד בחיידר חרדי, אבל תמיד שמח כשצרפתי אותו לפגישותיי עם החברים מהכיתה.

באחד הערבים, בשמחה גלויה אמרתי לדוד לייב שבעוד כמה ימים לא אצטרך ללכת לבית הכנסת כל בוקר וכל ערב, כי נגמרת השנה. הוא לא הגיב, רק ליטף את ראשי, שיבח אותי שאני תלמיד חרוץ בחיידר וגם בבית הספר, ואמר שכבר רשמו אותי לכיתה ג. במוצאי שבת אחרי ברכת ההבדלה, חיכה עד שבני הדודים יצאו לפגישותיהם, הושיב אותי לידו, ובקולו השקט אמר לי שהוא מאד מצטער, אבל חייב להגיד שאני צריך להמשיך עוד חצי שנה להקריא את הפרק שאני בודאי יודע אותו כבר בעל פה. הוא הבחין ברעד שאחז בי, באכזבה ומפך הנפש שעל פרצופי, חיבק אותי חזק, והסביר לי למה. במחצית הראשונה של השנה בקושי ידעתי לקרוא משהו ב"סידרל", והיו לי הרבה שגיאות שלמעשה ביטלו את הערך של ההקראה. הוא נמנע מלהעיר לי כי הוא מאד אוהב אותי ולא רצה לצער אותי. אבל עכשיו אני כבר יותר גדול ויותר חכם ובודאי מבין שאני צריך להשלים את החצי שנה בלי שגיאות.

הסתכלתי על הפנים שלו וראיתי שהוא מאד עצוב, וריחמתי עליו. באותו הזמן הרגשתי שההסבר שלו נכון. באמת היו לי הרבה שגיאות עד שלמדתי לקרוא ב"סידרל" כמו שצריך. בקשתי ממנו שלא יהיה עצוב והבטחתי שאשלים את חצי השנה כפי שהוא מבקש. חיוך רחב התפשט על פניו, ועם מכה קלה על הישבן שחרר אותי.

שנת הלימודים 1932, כיתה ג, התחילה בלי שום הפתעות. אותם התלמידים מהשנה שעברה, אותה המשמעת, אבל מורה חדשה קצת יותר צעירה. וחזר סדר היום הרגיל: בבוקר בית ספר, אחרי הצהריים חיידר ובערב בית כנסת. את הפרק החשוב ידעתי כבר בעל פה. בחיידר התקדמתי יפה מאד והתחיל לעניין ולסקרן אותי לימוד התורה. לא פעם בקשתי מרב חזקל לחזור עוד פעם על הסבר שלא היה לי לגמרי ברור. הוא מאד שמח לזה ושיבח אותי. מדי פעם בא לחיידר רב אברום, השוחט והחזן של הקהילה -היה לו קול נהדר וחזק- לבחון אותנו התלמידים. פעם אפילו שיבח אותי עם צביטה בלחי. בכיתה הכרתי כבר את כולם, וגם התיידדתי עם כמה קולגים רומנים. אחד הזמין אותי פעם אליו הביתה. אמר שהסבא שלו רוצה לתרגל קצת את השפה ההונגרית. הייתי במבוכה כשסירבתי לטעום מהמאכלים שהגישו. התנצלתי ואמרתי שמותר לי לאכול רק מה שמכינים בבית יהודי. הסבא הרגיע אותי, אמר שמעריך את הכנות שלי והגיש לי פרוסת לחם עם ריבה טעימה מאד. כשספרתי את זה בבית, דודה חיה שיבחה את הסבא הזה ואמרה שהוא אדם הגון מאד.

בכיתה לא היו לי בעיות והתקדמתי די יפה. באחד השיעורים המורה שאלה אותנו התלמידים, מה אנחנו הכי אוהבים בעיירה שלנו. נזכרתי איך אוטו תיאר לי את נאסאוד כשישבנו על הצ'ישרה. אמרתי למורה שאני אוהב לעלות על הגבעה צ'שר ומשם לראות את כל העיירה לכל אורכה ממזרח למערב, לראות את גגות הצריחים של הכנסייה שמבריקים בשמש, ומעבר לעיירה את הסומש הרחב שזורם לו בנחת בצילם של ההרים שמעבר הצד שלו ומחזיר את קרני השמש. המורה הייתה מאד מרוצה מתשובתי ואפילו שיבחה אותי. ערב אחד דוד לייב אמר שרב חזקל ביקר אצלו בחנות, אמר שאני מתקדם יפה מאד, והוא משוכנע שבבוא היום אני אהיה בחור ישיבה מעולה. שמחתי לשמוע את זה כי נהניתי מלימוד התורה והייתי הראשון מבין בני גילי בחיידר שידעתי כבר לקרוא את כתב רש"י. בשנתיים האלה שהתחלתי ללמוד בחיידר הצלחתי להשיג את כל הילדים האחרים.

בבית, ככה סתם באופן פתאומי, דודה חיה הייתה מרימה אותי מנשקת אותי ואומרת שוב שאני ה"מזינקלה" (בן הזקונים) שלה, ובני הדודים המשיכו לפנק. שאנצי דאגה לבגדים שלי, בובי בצחוק היה מתקוטט איתי ונותן לי בוקס בכתף ואוטו היה מסביר לי בסבלנות כל מה ששאלתי. למעשה היו לי שלושה מורים. המורה בבית הספר, רב חזקל בחיידר ואוטו בבית. משלושתם את אוטו באמת אהבתי.

כשבועיים לפני פורים דוד לייב אמר לי שעברה כבר חצי השנה הנוספת ואני כבר

לא צריך ללכת לבית הכנסת כל ערב להקריא את הפרק החשוב. מרב שמחה צחקתי עם דמעות בעיניי ורצתי החוצה לאוויר הצח. לא יכולתי לעצור את הדמעות מרוב שמחה והרגשתי שחרור מעול כבד נוסף. רק למחרת כשחזרתי מהחיידר וידעתי שבערב אני כבר לא אלך לבית הכנסת, הרגשתי שאני באמת חופשי, אחרי שנה וחצי הליכה יום יומית לבית הכנסת.

כבר מזמן ידעתי שהפרק שקראתי בבית הכנסת הוא קדיש, ועכשיו שהשתחררתי מהקדיש הזה הרגשתי את אבא שלי יותר קרוב אלי. יכולתי לחשוב עליו בקצת פחות כאב. לא יכולתי להסביר לעצמי למה אני מרגיש ככה. ידעתי רק שהוא מחזק את כוחי להמשיך עם הכפילות שלי. להסתיר את הכאב עמוק בלב, וכלפי חוץ, כלפי האנשים שאוהבים אותי, להמשיך להיות שמח ושובב. בשום אופן לא לעורר רחמנות.

כל חודש הייתי מקבל מאימלה מכתב בהונגרית, והייתי עונה לה בהונגרית על גלויה. באחד המכתבים בהתחלת 1933 כתבה לי שהם עזבו את קלוז' ועברו לטורדה, עיר יותר קטנה, כחמישים קילומטרים דרומית לקלוז'. אוטו הראה לי על המפה איפה טורדה. בכיליון עיניים חיכיתי לקיץ לבקר אצלם בביתם החדש. שבוע אחרי סיום שנת הלימודים דוד לייב ואני נסענו לטורדה. יצאנו לדרך מוקדם בבוקר, ובצהריים היינו כבר אצלם. איך שהגענו, לאחרי קבלת פנים חמה, זיידי לא התאפק לקחת אותי הצידה, דחף לי ספר תפילה ביד ובקש שאקריא לו פרק כלשהו בקול. עמד על ידי ועם דמעות בעיניו התמוגג מרוב שמחה. אחר כך אימלה, זיידי ודוד לייב התיישבו בצילו של עץ בחצר ושוחחו ביניהם שעה ארוכה. אולגה ואני התחלנו לספר את חוויותינו מהשנה שחלפה. היא הייתה כבר בת שבע, ובעיניי הרבה יותר יפה מכפי שזכרתי אותה. פנים עגולים עם שפתיים מאד אדומות וחייכניות, עיניים בצבע תכלת כמו שמיים בהירים, שער שטני אדמדם מקורזל וצפוף ותמיד בכתה כשאימלה סרקה את שערותיה. ועדיין, לפעמים, עם חיוך שובב הייתה קוראת לי "בוטו". מאד אהבתי את "אחותי" הקטנה. אחרי ארוחת הצהריים ליווינו את דוד לייב לאוטובוס והוא חזר לנאסאוד.

בזמן שדודי נשכב קצת לנוח אימלה סיפרה לי שיחד עם שותף הונגרי בשם "אורבן" יש להם חנות מכולת ענקית שמוכרים שם גם בקמעונות, כלומר גם ליחידים, אבל הבסיס העיקרי הוא מכירה בסיטונות – שתי מילים חדשות בשבילי שאימלה הסבירה לי אותן. דודי יוצא פעם בחודש לסיור בכפרים ועיירות מדרום לטורדה, מבקר בכל חנויות המכולת, מקבל הזמנות לסחורות שונות, ומספקים את הסחורות מהחנות הענקית שלהם. זו סיטונות. מאוחר יותר דודי ספר לי שבסיורים שלו מכפר לכפר הוא עובר בדרכים קצרות בין הרים גבוהים מכוסים יער צפוף, שומע ציוצי ציפורים רואה כל מיני חיות, ואף פעם לא משעמם לו. סיור כזה נמשך יומיים, ולפעמים שלושה ימים. הבטיח לי שבעוד כמה שנים, כשאהיה יותר גדול, ייקח אותי לסיור כזה.

בבוקר, אחרי שדודי הלך לחנותו, שלושתנו: אימלה, אולגה ואני נסענו ל"שטרנד" – שוב שם שאני שומע לראשונה. מקום נהדר לרחצה, שחיה ונופש. שטח גדול מאד, עגול עם חול לבן דק ונקי, אגם גדול עם מים קצת מלוחים, ובקטע צדדי מקום נפרד לילדים שעדיין לא יודעים לשחות. מסביב לשטח הגדול עם האגם, שורה של תאים להשכרה שהיוו גם גדר מסביב למתחם כולו. בהתחלה הרגשתי לא נוח בגלל המים המלוחים, עד שהתרגלתי להיות כל הזמן בפה סגור. לאחר כמה ימים אימלה התחילה ללמד אותי לשחות. במים הקצת מלוחים הרבה יותר קל לצוף, ויותר קל ללמוד לשחות. לשטרנד נסענו באוטובוס, מרחק לא גדול עם עליה מתונה. יום אחד בקשתי שנחזור הביתה ברגל, כדי שאכיר את הסביבה. למעשה רציתי שנשוחח וקיוויתי שאולי תוך כדי שיחה אימלה תזכיר את אבא שלי. זה לא קרה. בהליכה איטית, אימלה ואולגה בעליזות, תכננו איך לשעשע אותי בהמשך. הגענו הביתה מאוחר מהרגיל ומאד עייפים.

הם גרו בדירה שכורה בבעלותה של משפחת "פרינץ" וגם היו שכנים. דירה גדולה ומרווחת, בחצר מלאה פרחים שבהמשכה גן עם עצי פרי. לשכנה הייתה בת בגילה של אולגה בשם חווה. לא יפה כמו אולגה, אבל מלאת חן. ג'ינג'ית שובבה ותמיד עליזה. התיידדנו מהמפגש הראשון. לפעמים גם חווה הצטרפה אלינו לשטרנד. בגיל צעיר כזה היא כבר הייתה שחיינית טובה מאד. ערב אחד היא בקשה שאספר לה איך היינו מבלים בקלוז'. ספרתי לה שיום אחד אבא שלי שכר סירה קצת יותר גדולה וארבעתנו, אימלה, אבא שלי, אולגה ואני יצאנו לשוט. אולגה הייתה בת שלוש ואני בן חמש. אבא שלי הפשיל שרוולים וחתר בכל כוחו. שלוש פעמים הקפנו את האגם. חווה הוקסמה מהסיפור הזה – אני פתאום הוקסמתי מעצמי. אפילו לא שמתי לב שדברתי על אבא שלי בקול רם – בלי לשים לב, חציתי איזה מחסום.

ערב אחד נזכרתי באירוע מיוחד. היינו בערך באותו הגיל. יום אחד הגיע לקלוז' מארץ אחרת קרקס גדול בשם "קלוצקי" עם הרבה חיות וליצנים. אבל מה שמשך את תשומת הלב של הילדים היה המשטח העגול במרכז הקרקס עם סוסי פוני קטנים, שילדים קטנים כמונו רכבו עליהם. אימלה היססה בהתחלה אבל אבא שלי הצליח לשכנע אותה, עלינו על שני פונים קטנים, אולגה ואני, וברכיבה עשינו שלושה סיבובים סביב המשטח. חווה התלהבה ממש מתיאור הרכיבה על הפונים.

עברו כמעט חודשיים של חופשה נהדרת בהליכה לשטרנד, לימוד שחיה עם אימלה, ולפעמים הליכה לקולנוע דבר שבנאסאוד לא היה. וגם הכרתי כמה מהחברים של אולגה ושל חווה. וגם כאן, בטורדה, אף אחד לא הזכיר את אבא שלי. לא פעם הרגשתי מין דחף לשאול את אימלה איך מתקדמת התכנית בפריז, ובכל פעם הצלחתי להתאפק ולהישאר אותו הויקטור השמח, העירני והשובב. מהר מאד הבנתי שיש הסכמה משותפת לשתיקה הזאת. וגם פה לא רציתי להיות נושא לרחמים. בסוף חודש אוגוסט הייתי שוב "המזינקלה" של דודה חיה. נפגשתי עם חברים, בקרתי בבית- המלאכה ובערב אוטו ביקש שאספר על החוויות שלי בטורדה. הפעם גם בובי הקשיב בלי להתלוצץ. דוד לייב שחרר אותי מהחיידר עד סוף השבוע. אחר כך חזרתי גם אל רב חזקל.

ב-15 בספטמבר 1933, הפעם בלי שום התרגשות נכנסתי לכיתה ד. חזרתי שוב למסלול המוכר מלפני שנה. בית ספר, חיידר, בית כנסת בסופי שבוע ופגישות עם חברים וקולגים. השגרה הרגילה. לשגרה אחת שגם היא חזרה שמחתי: השגרה עם אוטו. תמיד מצא קצת זמן לשאול איך הולך לי בכיתה, והציע עזרה אם אזדקק. בכיתה התבלטתי באריתמטיקה. גם בחיידר התקדמתי יפה. היו שם עוד שני ילדים בגילי ובאותה רמה כמוני ורב חזקל התחיל ללמד אותנו גמרא. פעמיים בשבוע היה מושיב אותנו בראש השולחן על ידו ומלמד אותנו את הפסוקים הראשונים בגמרא. שלושתנו הרגשנו שאנחנו כבר בחורים ולא ילדים קטנים. רב אברום השוחט שיבח את רב חזקל על שהצליח לקדם כל כך יפה שלושה בנים צעירים. דוד לייב סיפר שרב אברום השוחט היה אצלו בחנות ובקש לשים לב על ה"תכשיט" הקטן הזה, כלומר עלי, כי יש בו סימנים של "עילוי". בובי המצחיקן אמר שעכשיו אני צריך לגדל פאות ולהשחיל אותן מאחורי האוזניים כמו שוילי השכן. אני לא הגבתי, אבל דודה חיה כעסה עליו. בהתקרב סיום שנת הלימודים הייתי כבר במתח של ציפייה לחופשה אצל אימלה בטורדה. שבוע לפני הסיום כתבה לי אימלה באיזה יום בדיוק יחכה לי דודי בתחנת האוטובוס בקלוז', ומשם נגיע ביחד אליה. מזה הבנתי שעד קלוז' אסע לבד! שלוש שעות נסיעה לבד! ביום האמור, דוד לייב הושיב אותי באוטובוס ויצאתי לדרך. בפעם הראשונה בלי ליווי. איזה כיף!! אני כבר גדול ונוסע לבד למרחק כזה גדול. הייתי גא שדוד לייב סומך עלי!

ישבתי על יד חלון פתוח ושמחתי שאני לבד. נסענו לאורך הגדה הימנית של הנהר הגדול, יום חמים של התחלת קיץ עם רוח קלילה, ולפני עיניי נוף נהדר שכל הזמן מחליף צורה. מעבר השני של הנהר גבעות עם יער צפוף. חצינו כפרים בלי לעצור, ובין כפר לכפר שדות עם תירס גבוה שנשים טפלו בשורשיהם. שדות נרחבים שחיטה שנעה מצד לצד לפי משב הרוח. ראיתי גברים שקוצרים את היבול שכבר הבשיל, ואחריהם נשים אוספות בצרורות ומעמיסות על עגלות רתומות לסוסים. הרבה ילדים קטנים בחולצות לבנות ארוכות מתרוצצים ומתגלגלים על קנים ירוקים שעדיין לא נאספו. האמהות צועקות עליהם וצוחקות. ניסיתי לדמיין איך הייתי מרגיש ביניהם. בהמשך עצרנו בעיר דאז' שנמצאת בדיוק באמצע הדרך בין נאסאוד לקלוז'. כמה נוסעים ירדו, אחרים עלו והמשכנו בנסיעה. בקלוז' דודי שמח לחבק אותי, עלינו לאוטובוס אחר וכעבור שעה היינו בטורדה. הגענו אל אימלה בדיוק כשערכה את השולחן לארוחה.

אצל אימלה ואולגה המשך של הקיץ הקודם. כאילו לא עברה שנה בינתיים. החברים של אולגה ידעו שאני צריך להגיע ושמחו לפגוש אותי. המשחקים עם אולגה וחוה הג'ינג'ית מלאו את השעות והימים עם שמחה בלתי מרוסנת. לפעמים באו לחצר שלנו חברים של אולגה וחווה, ואז הגינה הפכה לזירה של תחרויות, צחוק והמולה, והטרראם היה עולה לשמיים. אבל אני שמחתי יותר לשיעורי השחייה עם אימלה.

התקדמתי די טוב, ובלי פחד עברתי לבריכה הגדולה. היו ימים שויתרתי על השטרנד והלכתי עם דודי לחנותו הגדולה. עבדו שם שלושה זבנים ובמשרד ישבה מנהלת חשבונות. אדון אורבן, שותפו של דודי עשה איתי סיבוב בחנות והסביר לי הכל. יום אחד אמר לי שגם אני צריך להרוויח את לחמי, הושיב אותי במשרד ואמר למזכירה שתעסיק אותי. היא נתנה לי דף נייר עם שני טורים ארוכים של מספרים ואמרה לי לסכם. הייתה לה הפתעה גדולה שצ'יק צ'ק גמרתי בלי אף שגיאה. אדון אורבן נתן לי סכום כסף, ודודי שלח אותי הביתה ובדרך לקנות ארבעה כרטיסי קולנוע וכשהוא יחזור הביתה בערב, אפתיע את כולם עם הזמנה לסרט. אימלה ואולגה באמת האמינו שקניתי את הכרטיסים מכספי. היו גם ערבים יותר שקטים כשהבנות בקשו מזיידי שיצטרף אלינו ולשוחח איתי ביידיש. נהנו לשמוע את השפה השונה הלא מוכרת להן.

לדודי הייתה "דרישקה" – כרכרה נהדרת על שני גלגלים וסוס אבירי נהדר. בדרישקה זאת היה עושה את הסיורים החודשיים בין הכפרים. לפעמים בימי ראשון אחרי הצהריים היה מושיב את שלושתנו בכרכרה, הוא במושב הקדמי הגבוה, ויוצאים לכיוונים שונים מחוץ לעיר. באחת הפעמים כשהיינו בדרך חזרה הביתה, פתאום הדהיר את הסוס לגלופ מטורף שנתקעה לנו הנשימה. כשהגענו הביתה חיכה לנו זיידי בשער עם לימונדה ועוגיות וצחק בנחת. הבנו שזה היה קונדס שתכננו ביחד לפני שיצאנו לדרך. אימלה קצת כעסה על שניהם, אבל אולגה קפצה וחיבקה את זיידי ובשובבות משכה בזקנו. הייתה אהבה גודלה ביניהם.

זיידי מאד שמח כשאמרתי לו שאני כבר לומד גמרא. שיבח מאד את רב חזקל שתוך פחות משלוש שנים הצליח להפוך צוציק שבכלל אל הכיר את אותיות האלף-בית לבחור שלומד כבר גמרא. היה רוצה להכיר אותו אישית ולומר לו "יישר-כוח" גדול. הוא נתן לי במתנה ספרון קטן לתפילה, ואמר שקבל אותו לבר-מצווה שלו. התרגשתי מאד ואמרתי שאשמור את הספרון עד שגם אני אוכל להעביר אותו לנכד שלי. הוא צחק ואמר שאז, לספרון הזה, יהיה ותק של מאה וחמישים שנה. חודש אוגוסט הגיע לסופו, ואני הגעתי חזרה אל דודה חיה ודוד לייב.

כשבוע אחרי שחזרתי הביתה התחלתי להרגיש כאבי בטן וראש. היו לי הקאות ואחרי כמה ימים גם חום גבוה. מצבי החמיר והרופא קבע שחליתי בטיפוס. מחלה מדבקת שעובר הרבה זמן להבריא ממנה. שכבתי הרבה ימים עם חום גבוה בלי כוח לזוז. במשך היום טפלה בי דודה חיה, דאגה שאבלע את התרופות שהרופא רשם לי והאכילה אותי כמו תינוק. בערב החליף אותה אוטו. האחרים לא התקרבו אלי. כשהחום התחיל לרדת וכבר היה לי כוח לדבר, שאלתי את אוטו מה היה לי. בסבלנות הסביר לי הכול, הרגיע אותי, ואמר שכבר עברתי את השלב הקריטי, ואני נמצא עכשיו במסלול של הבראה שיהיה די ארוך. אמר שבזמן שהיה לי חום גבוה דברתי על דברים שונים ומשונים בלי שום קשר ביניהם. שאלו לדעתו של הרופא. הוא אמר שאין בזה שום סימן רע, ובצחוק הוסיף שכאשר אהיה גדול כנראה אהיה דרשן בבית הכנסת. דבריו אלה של הרופא הרגיעו את כולם.

לפי התכנית הרגילה ב-15 בספטמבר 1934 אמור הייתי להיכנס לכיתה א' תיכון. המחלה דחתה את זה. דודה חיה הכינה לי מאכלים מיוחדים לפי המלצת הרופא, ושכנעה אותי לאכול אותם למרות שלא היו לי טעימים. אוטו הרבה פעמים ישב על יד מיטתי והקריא לי מהספרים שאמור הייתי ללמוד מהם. וגם תירגל אותי בחשבון בעל פה. גם האחרים כבר לא חששו להתקרב למיטתי. בובי המצחיקן של המשפחה היה מספר לי בדיחות ואמר שהצחוק יגביר לי את התיאבון. החום נעלם לגמרי, יצאתי כבר מהסכנה, אבל רזיתי מאד והייתי חלש. לקח זמן עד שחזר לי התיאבון. ואז כל הזמן הייתי רעב. לזה דאגו בחפץ לב שאנצי ודודה חיה. כבר לא שכבתי במיטה במשך היום. שלושה שבועות אחרי חנוכה חזרתי לבית הספר העממי לכיתה ה' כדי לא להפסיד לגמרי שנת לימודים. ההבראה המלאה הייתה הרבה יותר מהירה מכפי שחשבו שתהיה. עם ההליכה לבית הספר, בחוץ באוויר הצח והקריר גדל תאבוני עוד יותר וכל הזמן הייתי רעב, ואכלתי בלי הפסקה. התחלתי להשמין וגם לצמוח לגובה. אחרי פורים חזרתי גם לחיידר. רב חזקל כל כך שמח שבפעם הראשונה הרים וחיבק אותי חזק.

יום אחד אוטו גרם לי מבוכה גדולה. אמר שלילה אחד כשהיה לי חום גבוה, תוך כדי חלום דברתי על פריז על דוד קרול וגמגמתי משהו על איזה תכנית. הוא התפלא כי לפני שחליתי אף פעם לא הזכרתי שמות אלה ושאל אם אני יכול להסביר לו מה גרם לי לחלום חלום כזה. אחרי כמה שניות של הלם, אמרתי לו שלפני הרבה שנים כשגרנו עוד בקלוז', אימלה ספרה לי על איזו תכנית, שכאשר אולגה ואני נהיה יותר גדולים נעבור לגור על יד דוד קרול בפריז, העיר הכי יפה בעולם. ויכול להיות שהחום הגבוה החזיר אותי לסיפור הזה של אימלה. אוטו רק חייך ואמר שעד עכשיו אין הסבר הגיוני לחלומות. בלילה תחת האורלוגין המתקתק התגאיתי בעצמי על שהצלחתי לתת לו את ההסבר הזה בלי להזכיר את אבא שלי. הרי הוא היה הדמות המרכזית בסיפורה של אימלה.

בחופשת הקיץ 1935 לא נסעתי לטורדה בגלל החשש שאולי יש עדיין אפשרות שאעביר את המחלה. אימלה וזיידי הבינו את זה וניחמו את אולגה.

אבל הקיץ הזה הפך למאושר ומועיל ביותר. אוטו סיים בהצטיינות כיתה VII תיכון, והחליט להקדיש את רוב זמנו הפנוי לבן דוד הקטן והמחלים. באיחור של שנה, אמנם, אבל בספטמבר, אני נכנס לכיתה א תיכון. והוא החליט להכין אותי לקראת אירוע זה. ברומניה השפה הזרה הראשונה שמלמדים אותה כבר מהכיתה א תיכון היא צרפתית. זאת הייתה המטרה של אוטו, ללמד אותי צרפתית. הלך לחיידר ואמר לרב חזקל שאני אגיע רק אחרי השעה עשר בבוקר. רב חזקל התנגד, אבל אחרי וויכוח הסכים לשלושה ימים בשבוע. הסידור היה כזה: צרפתית שלוש פעמים בשבוע, שעתיים בבוקר, וחמש פעמים בשבוע שעתיים אחרי החיידר. ימים עמוסים עד לעייפה. מהר מאד נוכחתי לדעת שאוטו מורה הרבה יותר קפדן מרב חזקל.

היו לו הרבה שיטות, לא אפרט, אבל הקפיד שאבין ואפנים שיטה אחר שיטה, בקריאה ובדיבור. ואחר כך גם בכתיבה. בהתחלה תיקן את שגיאותיי, מאוחר יותר עמד על כך שאתקן בעצמי את השגיאות ורק כשלא הצלחתי עזר לי. מה אגיד, היה מאד קשה ומעייף!! אבל הערצתי אותו והייתי אסיר תודה שמשקיע כל כך הרבה מאמצים בסבלנות אין קץ. השתדלתי מאד לא לאכזב אותו.

בהתחלת ספטמבר הגיעה אימלה לביקור של יום אחד. להפתעתה בירכתי אותה בצרפתית, כמה מילים. להפתעתי היא ענתה בצרפתית, משפט די ארוך שאוטו תרגם לי – לא ידעתי שאימלה יודעת צרפתית – הודתה לאוטו על מאמציו והתיישבה לשיחה ארוכה עם דודה חיה, ואחר כך גם דוד לייב הצטרף לשיחתן. לפנות ערב חזרה הביתה. בובי, שגם הוא היה תלמיד תיכון, התנדב להחליף את אוטו כשהוא היה עסוק בדבר אחר. אבל בובי היה לץ כזה מצחיק שבמקום ללמד אותי סיפר בדיחות ובמקום צרפתית רק צחקנו. סיפרו לי שגם בכיתה שלו הוא היה המצחיקן וכולם אהבו אותו. גם אני אהבתי את הליצן הזה.

ב-15 ספטמבר 1935, לצלילי הפעמון שבצריח, גם אני הצטרפתי לנהירה ההמונית לבתי הספר. נכנסתי לכיתה א תיכון. בתיכון הייתה חובה תלבושת אחידה בצבע חקי כהה. ז'קט ומכנסיים ארוכים, על הראש כובע עם מצחייה מרובעת, ועל שרוול שמאל רקום לב אדום ובתוכו המספר האישי שמקבלים עם ההרשמה. המספר שלי היה 68. שאנצי רקמה את הלב והמספר. אין לי מילים לתאר את ההתרגשות כשלבשתי לראשונה את המדים! יד ביד עם אוטו הוא לכיתה VIII ואני לכיתה א נכנסתי בגאווה לחצר הענקית של ה"ליצאום" בית הספר התיכון. כל התלמידים התאספו למסדר. כיתה כיתה בשלשות בטור ארוך עם רווח אחיד בין הכיתות. סגל המורים עם המנהל הראשי על במה מוגבהת. אחרי שירת ההמנון הלאומי ואחרי דברי ברכה מפי המנהל, כניסה מסודרת לכיתות. בכיתה המחנך הקריא את שמות התלמידים לפי האלף-בית מקטלוג גדול שעל כל דף בטור הראשון חמישה שמות מלמעלה למטה. שאר הטורים למקצועות הלימוד השונים. לכל שם שורה שחצתה את הטורים ושם רשמו את הציונים. אחרי הקראת השמות, שיחה חופשית עם המחנך שגם מסר לנו את סדר היום השבועי, כל יום חמש שעות לימוד, כל שעה מקצוע אחד.

מדוד לייב קבלתי תיק עור יפה עם מחיצות פנימיות כמו של סטודנטים. אוטו דאג שיהיו לי כל הספרים והמחברות הנחוצים, ובובי השובב וטוב הלב, צחצח לי את הנעליים וקבל חיבוק ונשיקה מאימא שלו על המחווה הזאת. בערב, דוד לייב ברך אותי בחום שאל אם התרגשתי מאד מיום הראשון בתיכון, ומיד הוסיף שלמרות שאני כבר "גימנזיסט", כך כינו את כל תלמידי התיכון, אחרי הצהריים אני צריך להמשיך ללכת לחיידר אצל רב חזקל. הסידור הזה לא משתנה. כך זה היה כשהייתי בבית ספר עממי ואין סיבה שעכשיו יהיה אחרת. מנימת דיבורו הבנתי שאין על זה עוררין. כבר ביום השני של תיכון, אחרי הצהריים הייתי אצל רב חזקל בחיידר. בשבועות הראשונים היה לי מאד קשה, ורב חזקל לא כעס שלפעמים הייתי מנמנם. אבל לאט לאט התרגלתי, ועם הזמן התחלתי לעשות את שיעורי הבית בכיתה בזמן ההפסקות. כך התפנו לי הערבים אחרי החיידר ויכולתי להיפגש עם חברים. לזה מאד שמח שוילי שיש לו עכשיו חבר "גימנזיסט". לפעמים גם אוטו ניצל את שעות הערב והתעניין איך אני מסתדר.

בכיתה היינו שבעה תלמידים יהודים אבל רק עם שלושה היו לי קשרי חברות ממש, ועדיין זוכר את שמם: גדליה הירש (גידי), צבי לגמן (הרשי), ויוסף הרמן (יוסי). עם יוסי ישבתי באותו ספסל. ביקרתי בביתם של החברים לכיתה והכרתי את האחיות והאחים שלהם. אימא של שוילי הייתה ידידה קרובה של דודה חיה, שמחה לחברות שלי עם בנה קטן והזמינה אותי ערב אחד אליהם הביתה. כך הכרתי את אבא של שוילי, השמש של בית הכנסת. הוא היה אדם חביב ומאד פדנטי. למרות שהיה יהודי חרדי ראה בעין יפה את הידידות שמתרקמת בינינו. שוילי למד בחיידר חרדי והמשיך ללמוד בבית הספר העממי, כי אבא שלו חשש שבתיכון הוא עלול להיות מושפע לכיוונים לא רצויים מבחינתו. כל פעם שנפגשנו, שוילי היה שואל איך זה בתיכון ומה לומדים שם. הוא היה מאד סקרני. סקרנותו הגדולה לדעת דברים חדשים רבים, והתלהבותי לספר לו הכול שאני יודע, היווה את הדבק שקשר בינינו. היותו דתי מאד לא הפריע לנו כי גם אני המשכתי ללכת לחיידר. גם הבית שלנו היה בית מסורתי שומר כשרות.

דוד לייב היה יהודי מאמין עם מקום קבוע בבית הכנסת שהיה כרוך בתשלום. כמו כל היהודים בעיירה בשבת ובחגים תמיד היה שם. יחד עם זאת הוא היה אדם מאד ליברלי בהשקפותיו. הוא קבל כל אדם כאדם, בלי קשר להשקפות, העיקר שיהיה בן אדם ישר והגון. הוא שמח לידידותי עם ז'ולי, וראה בעין יפה את החברות שלי עם קולגים רומנים ועם בנות בגילי. שתי הבנות בכיתה המקבילה לשלי בגימנסיה לבנות: אדית זיגלשטיין ורנא וונטש. לאדית היה אח בשנתיים יותר גדול ממני, ולרנא הייתה אחות, האני, בשנה וחצי יותר קטנה ממני, ילדה חיננית ותמיד עליזה. והיו גם אחיות של קולגים אחרים. עם הזמן התגבשנו לחבורה די גדולה והיינו נפגשים, כל פעם אצל מישהו אחר בשבת אחרי הצהריים, אחרי שההורים הלכו לנוח אחרי החמין (טשולנט).

כבר מזמן התחלנו לקרוא ספרים, והמשחקים הילדותיים כבר לא היו העיקר בפגישותינו. היו החלפת דעות והתרשמויות מהספר שקראנו. אמרתי ספר "שקראנו" כי ספר היה עובר מיד ליד. תמיד. לא היה חשוב מי מביא ספר, הוא תמיד התגלגל בין כולנו, לא תמיד גמר את נדודיו אצל מי שקנה אותו. בנאסאוד הייתה רק חנות ספרים אחת. היו שם המון ספרים בכריכה פשוטה של ההוצאה "הספרייה העממית לכולם" במחיר זול במיוחד, של סופרים רומנים, והמון תרגומים משפות אחרות. המלצתי לשוילי שיקרא גם הוא ספרים ברומנית. רק לאחר שקיבל רשות מאבא שלו הסכים בשמחה. קרה שלפעמים מישהו מהחבר'ה קרא לי "ויקי" במקום "ויקטור", ככה סתם בצחוק. יום אחד, גם כן סתם בצחוק קראתי לשאול "ז'ולי". אבל הכינוי הזה נצמד אליו. כל החברים התחילו לפנות אליו בשם החדש הזה ז'ולי. הוא רק חייך ולא התנגד. מאוחר יותר גם האחים היותר גדולים שלו קראו לו ז'ולי. אחד האחים שלו המליץ לנו שנתחיל לקרוא גם ביידיש ספרי מעשיות לילדים קטנים. קבלנו את ההצעה ומהר מאד קראנו יידיש כמו שקראנו רומנית, באותה קלות. שבת אחת ז'ולי הפתיע את כולנו. השיג ממקום כלשהו ספרון קטן ביידיש של הסופר "שלום עליכם", הקריא לנו סיפורים משעשעים שכולנו התגלגלנו מצחוק. הסופר הזה "שלום עליכם" מפורסם בכל העולם. ספריו תורגמו לעשרות שפות ולז'ולי היה כישרון פנטסטי להקריא ביידיש.

בתיכון היה לנו לכל מקצוע מורה. לא כמו בעממי, מורה אחת לכל המקצועות. והייתה לנו, התלמידים, הנאה משיחות על התרשמותנו מהמורים. כולנו היינו בדעה שהמורה לצרפתית תופסת את המקום הראשון. הייתה קפדנית אבל גם מאד סבלנית. דווקא אצלה, בהתחלה, התנהגתי לא בסדר. אני נכנסתי לכיתה עם ידע די טוב בצרפתית. אוטו לימד אותי כל הקיץ, קרה שרק הפרעתי לה. עוד לפני שגמרה שאלה, אני כבר קפצתי עם התשובה. פעם ראשונה רק חייכה והמשיכה. אחרי כמה פעמים נזפה בי בקול רציני. אני לא יכולתי להתאפק ואז סילקה אותי מהכיתה. בשיעור הבא, עוד לפני שהתיישבה, סילקה אותי מהכיתה וכל התלמידים צחקו עלי. עמדתי בחוץ על יד הדלת מבויש. אחרי כמה דקות חזרתי לכיתה, בקשתי סליחה והבטחתי שיותר אף פעם לא אפריע. היא רק חייכה וסימנה לי לשבת. לא אמרה אף מילה. ממקרה זה למדתי לקח ובשום שיעור לא הפרעתי לאף מורה. בבית ספרתי את המקרה וכולם צחקו, חוץ מאוטו. להפך, הוא הצדיק את המורה כי אני התנהגתי ברברבנות ואם אתנהג כך בין החברים הם יתרחקו ממני. שתקתי והבטחתי לעצמי לזכור את הנזיפה שלו.

היו קולגים שבהפסקות בקשו עזרה בצרפתית, ביניהם גם חברי גידי הירש. בחור מלא חיים וחבר טוב, אבל לא תלמיד מצטיין. חבר רומני בשם מירצ'ה – איתו יהיה לי מאוחר יותר סיפור ארוך ועצוב. זכרתי את הנזיפה של אוטו והשתדלתי לא להתבלט בשיעור הצרפתית, וגם כשעזרתי לקולגים אחרים. השתדלתי להיות כמו שאר הילדים בכיתה. הימים עברו אחד אחרי השני בלי שום אירוע מיוחד והגיעה חופשת חג המולד (קרצ'ון ברומנית) שחל יחד עם חג החנוכה. חופשה גם מבית הספר וגם מהחיידר. איזה ימים נהדרים! חופשה לבנה כולה שלג! יום יום עם מזחלות קטנות מחליקים במדרון הגבעה מלמעלה למטה, מתנשפים בסחיבת המזחלה למעלה וגולשים שוב למטה. צוחקים וצועקים, זורקים כדורי שלג אחד על השני ומתגלגלים בשלג העמוק סתם ככה בשביל הכיף. אהבנו את הימים האלה ותמיד התגעגענו לשובם.

בליל שישי ושבת בבוקר המשכתי ללכת לבית הכנסת עם דוד לייב. והלכתי לשם לא רק כחובה כלפיו. התחלתי להקשיב לשיחות בין המבוגרים ושמעתי הרבה רכילויות וגם סיפורים מצחיקים. אבל את תשומת ליבי משכו במיוחד השיחות והויכוחים על פוליטיקה. הבנתי מעט מאד, אבל שיחות אלה מאד סיקרנו אותי. שמעתי מילים שלא ידעתי את פירושם: שלטון, ממשלה, פרלמנט, מיניסטר, ועוד הרבה מילים. כבר קודם שמעתי את השם "היטלר", אחד הגרמנים ששנא את היהודים. ועכשיו שמעתי שכבר לפני שנתיים היטלר זה תפס את השלטון בגרמניה. ערב אחד בקשתי מאוטו שיסביר לי מה זה "השלטון" שהיטלר תפס. הוא הסביר לי שהיטלר תפס את העמדה הכי גבוהה במנהיגות, ממנה הוא יכול לכפות בכוח את רצונו על כל העם, על כל תושבי גרמניה. זמן קצר מאד אחרי שהוא תפס את העמדה הזאת – "את השלטון" – התחילו הכבדות והגבלות על היהודים בגרמניה. אוטו עודד אותי להמשיך להקשיב לשיחות כאלה. מאוחר יותר כשדברתי על זה בין החברים, רק רנא וז'ולי ידעו על מה אני מדבר.

ההליכה לבית הכנסת הפכה למעניינת ומסקרנת. הויכוחים בין האנשים כבר לא היו כל כך שקטים. שמעתי הרבה דעות מנוגדות. אחדים היו בדעה שמצב זה בגרמניה לא יכול להימשך לזמן ארוך; שהעם הגרמני שתרם כל כך הרבה לתרבותה של אירופה לא יסבול את זה. שוב למדתי משהו חדש – שהעם הגרמני תרם הרבה לתרבותה של אירופה. אחרים היו בדעה שהיהודים בגרמניה צריכים לקום ולעזוב את גרמניה כמה שיותר מהר, לא לחיות באשליות. גם בבית היו שיחות בנושא זה, ודוד לייב ואוטו כן חששו שעם הזמן המצב בגרמניה יכול להחמיר.

החופשה הנהדרת הזאת נגמרה, וחזרנו למסלול הרגיל. בכיתה הכל כרגיל. בחיידר רב חזקל הקדיש יותר זמן לשלושתנו שכבר למדנו גמרא. לפני חג פורים שאלתי אותו למה פורים לא חג קדוש כמו שאר החגים. הוא אמר שככה זה ולא צריך לשאול למה. רציתי לשאול עוד משהו אבל כבר לא העזתי. לפני פורים שוב עזרתי לדודה חיה, ושוב היו לי שלושה ימים של לקיקת שאריות מתוקות, בלי רב חזקל, והתקרבנו לחג הפסח.

בנאסאוד היו שני אופים יהודים. אחד קבל הכשר מהרב לאפות את המצות. שני משגיחים מטעם הרב ניקו את המאפיה מכל פירור של חמץ והכינו את התנור הגדול. שלושה שבועות לפני פסח התחילה מלאכת אפיית המצות. עשר נשים משני צידי שולחן גדול שטחו חתיכות בצק לצורה עגולה, ועם גלגל שיניים עם ידית עשו על הבצק חורים. ילדים קטנים עם מקלות קטנים הרימו מהשולחן, הביאו לאופה שעמד ליד פתח התנור וצעקו, ביידיש כמובן, "מצה לתנור".

דוד לייב הזמין מבעוד מועד עשרים קילו מצות. ערב פסח בבוקר, שאנצי ואני עטפנו את המצות בשני סדינים והנחנו אותן באחד הפינות בסלון. בצהריים דוד לייב סגר את החנות, ואחרי הארוחה ניגש למלאכת "ביעור החמץ". עוד קודם דודה חיה הטמינה בפינות שונות חתיכות לחם. דוד לייב, עם נר דולק ביד התחיל לחפש את חתיכות הלחם, ואני עם שקית נייר ביד מאחוריו. כל חתיכה שמצא הכניס לשקית. כשגמר לאסוף את חתיכות הלחם, כלומר את שאריות החמץ, יצאנו לחצר, דוד לייב הדליק את שקית הנייר עם החמץ, כיבה את הנר ואמר איזו ברכה. בזה הבית כולו הפך "כשר לפסח". חג הפסח עבר, כמו שאומרים, "כהלכתו".

גם שנת הלימודים הגיעו לסיומה. בטקס הסיום, בנוכחות הקהל, קבלתי מהמורה לצרפתית ספרון קטן עם תמונות של פריז, כפרס הצטיינות. כשנגשתי לבמה לקבל את הפרס זלגו לי דמעות מרוב התרגשות והפתעה, והקהל מחא כפיים. בערב בבית לא התאפקתי ובגאווה השווצתי עם הספרון. הפעם גם אוטו הצטרף לשבחים של כולם, דודה חיה חבקה אותי חזק ואמרה "זה  המזינקלה שלי".

שבוע אחר כך נסעתי לטורדה. בתחנה חיכולי אימלה ואולגהואת זיידי פגשתי בשער הכניסה לחצר. את דודי פגשתי רק כעבור יומיים כשחזר מסיורו בכפרים. הפעם היו לי שלוש הפתעות. שתיים קשורות לאולגה. הראשונה, היא התחילה ללמוד לנגן בכינור. כל בוקר משעה עשר התאמנה שעה וחצי, ולא רצתה שאסתכל. חוה הג'ינג'ית דאגה שלא אשתעמם. ההפתעה השנייה הייתה בית ספר לריקודים שנפתח בקיץ זה לראשונה בטורדה. ליוויתי את אולגה לשיעורי הריקוד שהתקיימו שלוש פעמים בשבוע אחרי הצהריים.

ההפתעה השלישית הייתה מאד מרגשת. דודה רוזה מבודפשט, בירת הונגריה, הגיעה לביקור של שבוע. אחות גדולה של אבא שלי, הבת הבכורה של זיידי. עכשיו פגשתי אותה לראשונה, אבל על קיומה ידעתי עוד מקודם מאימלה כשסיפרה לי על המשפחה. השם של בעלה, הדוד החדש שלי "מיכאל אפפל" (בהונגרית APFEL) שהיה יליד נאסאוד. דודה רוזה הראתה לי תמונות של שני ילדיה, שני בני הדודים החדשים שלי. שניהם הרבה יותר מבוגרים מאוטו. הבכור שמו "לאיוש" והבת שמה "שטפי". היא ספרהלי שדוד מיכאלעובד בייצור ואחסון דברי חלב. לפני הרבה זמן, עוד לפני מלחמת העולם, קבל תפקיד חשוב במחלבה גדולה בבודפשט ומאז הם גרים שם. הילדים שלה, בני הדודים החדשים שלי, נולדו שם. אחר כך בקשה שאספר לה הכל על החיים שלי אצל דודה חיה ודוד לייב. ספרתי לה הכל: על הבית, בית הספר, חיידר, בית כנסת, בית המלאכה של דוד לייב. את השנה וחצי שהקראתי את הקדיש בבית הכנסת לא הזכרתי. קיוויתי שהיא תזכיר במשהו את אבא שלי, האח הקטן שלה. אבל היא לא הזכירה! הבנתי שגם היא שותפה לשתיקה המשותפת של כל המשפחה, כולל זיידי. היא הייתה מאד חביבה ונחמדה, אבל שבוע ימים לא היו מספיקים כדי שאוכל להכיר אותה יותר טוב ולאהוב אותה כדודה.

טורדה עיר תעשייתית עם הרבה בתי חרושת. דודי לקח אותי לבית חרושת לזכוכית, שם היה לו ידיד ותיק שעשה איתנו סיור מקיף, ובמשך שעה הסביר שלבים שונים של הייצור. זה היה ביקורי הראשון בבית חרושת כלשהו. דודי תכנן לקחת אותי לסיורו בכפרים, אבל מסיבה בלתי צפויה נאלץ לצאת לכפרים שבוע לפני שהגעתי. הבטיח לי שבקיץ הבא זה לא יקרה. כמה פעמים הלכתי עם זיידי לבית כנסת בליל שישי בלי שהוא יבקש, וצריך היה לראות את השמחה בעיני הזיידי הקטן הזה. כשהלכנו לקולנוע הצעתי שחווה תצטרף אלינו ואימא שלה הסכימה בשמחה. כמעט יום יום שטרנד, התקדמתי די יפה בשחייה, ואפילו הצלחתי כבר להחזיק קצב כמו אולגה וחוה הג'ינג'ית.

כרגיל, ביום האחרון של אוגוסט חזרתי אל דודה חיה שכבר התגעגעתי אליה. דוד לייב עם חיוך על הפנים הפתיע אותי! אמר שאת השבועיים עד התחלת שנת הלימודים אני יכול לבלות עם החברים שלי בלי ללכת לחיידר! קפצתי עליו וחיבקתי את ראשו וכמעט ששברתי את משקפיו. שאנצי נצלה את השבועיים האלה. יום יום אחרי הצהריים ירדנו לסומש ולמדה אותי לשחות במים הזורמים והלא מלוחים. זו הייתה חוויה פנטסטית. היא הייתה שחיינית מעולה. אוטו, כשהיה פנוי, חזר לתרגל אותי בצרפתית, רק שיחה חופשית, אבל עכשיו בלי פרצוף רציני כשהיו לי שגיאות. התעניין איזה ספרים אני קורא, ומדי פעם המליץ לי ספר וסופר מסוים. תמיד שמעתי בקולו. פעם עלינו לצ'שרה והצביע, מעבר לנהר, על מעבר רחב בין שני הרים לא גבוהים מכוסי עצים. בצד ימין של המעבר קרוב לגדת הנהר היה כפר קטן בשם "לושקה" שבה גרה רק משפחה יהודית אחת. אבל בצד שמאל של המעבר וממש על גדת הנהר היה כפר גדול שגרו בו רק יהודים. אפילו בית כנסת קטן היה להם שם. היהודים קראו לכפר שלהם "אנטרדם". איש לא ידע איך ומאיפה בא השם הזה. אבל תושבי נאסאוד קראו לו "ז'ידוביצה" ושם זה היה הרבה יותר הולם. על הנהר קצת לפני הכפר היה סכר גדול. משם יצאה תעלה עמוקה שהפעילה טחנת קמח וגם את טחנת החשמל. פעם הלכנו לבקר שם. מהקצה המזרחי של העיירה פנינו ימינה לדרך צרה שהובילה לגשר גדול מעל הנהר, גשר מיוחד שאני חייב לתאר אותו: גשר מעץ. מבנה מיוחד, ענקי וגבוה מאד עם גג בצורת וי הפוך. שני מסלולי נסיעה באמצע הגשר ובשני הצדדים מדרכות להולכי רגל. בשני הקירות הגבוהים בשני הצדדים היו חלונות גבוהים ורחבים בגובה הכתפיים. משם ראיתי את הנהר הגדול בכל הדרו! איך שעברנו את הגשר נפגשנו עם הרשי לגמן חברי לכיתה שגר בכפר זה. הוא עשה איתנו סיור בכפר וחזרנו הביתה. בלילה חלמתי שכל החבורה שלנו, בנות ובנים, מתרוצצים על הגשר מחלון לחלון.

כעבור יומיים, 15 ספטמבר 1936 הצטרפתי לנהירה ההמונית ונכנסתי לכתה II תיכון. אותו המחנך הקריא את השמות ומסר את סדר היום השבועי, אותם הקולגים וכמעט אותו סדר ישיבה בספסלים. אבל למרות שלמראית-עין הכל היה כמו בשנה שעברה, האווירה הייתה קצת שונה, שלא מיד שמנו לב לזה. מדי פעם שמענו את הכינוי "ז'ידן" בהרגשה קצת לעגנית. את המילה ז'ידן שמענו גם קודם, כמו את המילה רומני או הונגרי, אבל ההדגשה הלעגנית, היא שצרמה באוזניים. היא סימנה את השינוי באווירה. מהשיחות והליחושים של המבוגרים בבית הכנסת, שהמשכתי להקשיב להם בסקרנות, הבנתי את הרקע לשינוי האווירה והדגש הלעגני בכינוי ז'ידאן. ידעתי כבר שבגרמניה התחילו לדכא ממש את היהודים. הרבה יהודים עזבו את גרמניה. נמלטו לאמריקה הדרומית, לארצות הברית, וחלק גדול של יהודי גרמניה היגרו לפלסטינה. ההשפעה של גרמניה "הנאצית" (עדיין לא ידעתי מה פרוש "נאצית") נתנה אותותיה גם ברומניה. התחילה להתארגן תנועה ימנית קיצונית וגזענית בשם "גרדה דה פאר" = "פלוגת הברזל", וחבריה נקראו "גרדיסטים". זה היה עדיין מיעוט קטן מאד, אבל קולני. השפעתם הורגשה במיוחד בקרב הצעירים. התברר שמנהיג "הגרדה" בעיירה שלנו היה המורה לצרפתית בתיכון שלנו. הוא החליף את המורה משנה שעברה, שמו "קרניקה". שמו נשאר חרוט בזיכרוני בגלל אירוע שהיה לנו איתו בכיתה.

הזכרתי כבר את חברי גידי הירש. הוא התקשה בצרפתית גם בשנה שעברה והיה מבקש את עזרתי. הוא לא השתנה. גם השנה היה חלש בצרפתית וקרניקה ידע את זה. בוקר אחד תיקנתי לו את השגיאות במחברת ותרגלנו את הנושא של היום. יד המקרה – וקרניקה הזמין דווקא את גידי ללוח. וראה זה פלא – גידי ענה בצורה שוטפת לכל השאלות. המורה הופתע מאד לטובה ושיבח אותו במילים "ברבו רומני קטן" – ברכה שגרתית לעידוד תלמיד צעיר. בכיתה קמה המולה וצעקות בכל הספסלים: אדוני המורה, הוא לא רומני, הוא ז'ידן! חזרו על הצעקה הזאת כמה וכמה פעמים. כאן קרה משהו שהדהים את כולם!! המורה סגר את הקטלוג, קם מהכיסא, ציווה לשבת בשקט ולהקשיב טוב: אני מצטט את המילים שלו שנחרטו טוב בזיכרוני: "הקשיבו ילדים, כאן בכיתה ישנם רק תלמידים! אין יהודים, אין הונגרים, אין רומנים. רק תלמידים אזרחי המדינה הזאת. אתם לומדים ביחד כדי לרכוש השכלה וצריכים לעזור זה לזה. גם בכיתה וגם בחוץ אתם קולגים ולא משנה באיזו שפה ולאיזה אלוהים אתם מתפללים. אני לא רוצה לשמוע יותר הערות מבישות כאלה". התיישב והמשיך בשיעור כאילו שום דבר לא קרה. כולנו היינו המומים. ישבנו בספסלים כמאובנים, בשקט מוחלט. עם צלצול הפעמון המורה קרניקה קם, לקח את הקטלוג ועזב את הכיתה. אנחנו התלמידים, בשקט, בלי להידחק כהרגלנו, יצאנו לחצר.

אוטו ודוד לייב האמינו לי רק אחרי שציטטתי בפעם השנייה מילה במילה את דבריו של פרופסור קרניקה. עוד באותו ערב, שניהם ביחד ביקרו אצל הורי הקולגים היהודים שלי, והפצירו בהם לא להפיץ בין מכרים את המקרה עם המורה הזה, כי זה יכול לגרום לו נזק גדול. אוטו אמרלי שדבריו אלהשל פרופסור קרניקה יכולים לשמש כמבוא להרצאה על דמוקרטיה, וקשה להאמין ששמעתי את זה דווקא מפי המנהיג של "הגרדה" בעיירה שלנו.

בכיתה האווירה השתנתה לטובה. לא שמענו יותר את הכינוי "ז'ידן". זה היה האירוע הקשור לגידי. אותם הקולגים הרומנים שאיתם התיידדתי עוד בשנה שעברה, כאות הזדהות עם דבריו של קרניקה התחילו להזמין אותי אליהם לעיתים יותר קרובות. אבל האירוע הזה בכיתה הכניס אותי למין סחרחורת של מחשבנות ושאלות שלא היו לי תשובות עליהן. היחידי שהייתי יכול לפנות אליו היה אוטו, אבל הוא היה מאד עסוק עם הכנות למבחני הבגרות, ולא רציתי להפריע לו. דחיתי למועד מאוחר יותר את ההתלבטויות שלי, וחזרתי למציאות הרגילה שלי. כאן לא השתנה שום דבר. המשכנו להיפגש, החבורה שלנו כולה כרגיל. גם בחיידר, רב חזקל המשיך ללמד את שלושתנו גמרא. פעם בבא מציאה, פעם בבא קמא. תמיד חזר על המוטו שלו: ללמוד, ללמוד ולא לשאול! אבל בראשי דווקא התרוצצו הרבה שאלות, ועדיין לא היה לי האומץ לשאול.

רק בבית הבחנתי באיזה שינוי קטן אצל דודה חיה. היא נהייתי יותר שקטה, יותר רצינית ונראתה עייפה. היא באמת עבדה הרבה, והסכימה לעזרתה של שאנצי רק בימי שישי בשטיפת הרצפה. גם דוד לייב שם לב לזה, ובימי חמישי בשוק הוא עשה את הקניות. השינוי הזה, השתיקה והעייפות שלה העציבו אותי. היא, שתמיד הייתה מחייכת וקוראת לי "מזינקלה" (בן הזקונים), ולעיתים די קרובות הייתה שרה – היה לה קול נהדר וחזק – נהייתה שקטה ומופנמת. שאלתי את אוטו אם יש לו מושג מה קרה לה. הוא חשב שזה מעייפות ומקווה שיחלוף – לא העזתי לשאול את דוד לייב-. לפני חופשת חג המולד הציעה לי שאנצי שבשבועיים אלה נעשה שנינו את כל עבודות הבית, חוץ מבישול, ולא ניתן לה לעשות שום דבר. ברכתי אותה על יוזמתה. נכריח אותה לנוח. ביומיים הראשונים ניסתה להתנגד. אבל כשראתה שאנחנו עושים הכל לשביעות רצונה, הסכימה. אז שאנצי לקחה על עצמה גם את הבישול. היא ידעה לבשל כמעט כמו אימא שלה. מנוחה זאת של שבועיים באמת שיפרה את מצב רוחה. קוויתי שכך זה ימשיך להישאר.

כעבור שבוע הגיע אלינו דוד אדולף מהעיר דאז', אח יותר גדול של דודה חיה. לא שאלתי אבל הבנתי שהוא נענה לבקשתו של דוד לייב ובילה יום שלם עם דודה חיה. הוא דיבר והיא רק הקשיבה. למחרת נסעו יחד לקלוז' לרופא פסיכיאטר ידוע. את זה אמרה לי שאנצי, שגם מלאה את מקומה בכל ובהצלחה. כשדוד לייב החזיר אותה הביתה כעבור עשרה ימים, היא הייתה שוב חייכנית ובמצב רוח מצוין, דחפה הצידה את שאנצי וחזרה לעבודה הרגילה שלה. אבל משום מה, הייתה לי הרגשה שהיא עדיין לא לגמרי חזרה להיות אותה דודה חיה כמו לפני השינוי. היה לי הרושם שגם האחרים חשים אותו הדבר. לימים התרגלנו למצב החדש והחיים חזרו למסלולם הרגיל.

אבל לא בחיידר אצל רב חזקל. שאלתי למה בחג החנוכה החנויות פתוחות, ובבתי המלאכה ממשיכים לעבוד, ובפסח הכל סגור ולא עובדים. מה ההבדל בין שני החגים? הוא היה קצת במבוכה ואז אמר שהסנהדרין קבע שכך צריך להיות. אחרי כמה ימים שאלתי אותו: נכון רב חזקל, שביום הראשון הבדיל אלוהים בין חושך לאור, ויהי אור, אמר! ורק ביום הרביעי ברא את השמש. אז למה יש חושך כשהשמש שוקעת? הוא התרגז וצעק שאני "שייגץ" ועם השיקוצים שלי אני גורם נזק לשאר הילדים. אחרי שנרגע אמר שבגן עדן נקבל תשובות לכל השאלות, ועד אז צריך רק ללמוד וללמוד.

הפסקתי לשאול כי בינתיים הוטלה עלי משימה חדשה וחשובה: הכנה לבר מיצוה. נגשתי למשימה זו בכל יכולתי. רציתי לשמח את דוד לייב, שלמרות הדאגה העמוקה שלו למצבה של דודה חיה, נשאר אותו אדם טוב הלב והמפנק.

בשבת הבר מיצוה עליתי לבמה הגבוהה בבית הכנסת, הקראתי את פרשת השבוע עם הניגון המתאים, ואחר כך בקול רם דקלמתי את ההפטרה. מלמעלה, מעזרת הנשים, המטירו המון סוכריות שהילדים מסביב לבמה אספו אותם. אחרי התפילה באו אלינו הביתה המון אורחים, ברכו את רב "אריה" – שמו העברי של דוד לייב, שבחו את העוגות הטעימות של דודה חיה, שתו לחיים ואחלו לי עד מאה ועשרים. בא גם רב חזקל, בירך כמו כולם אבל לא התאפק והתלונן שאני שואל יותר מדי שאלות. דוד לייב ואוטו לא הגיבו.

אחרי שהאורחים עזבו שאלו אותי מה שאלתי שהרגיז כל כך את רב חזקל. אמרתי להם את השאלה עם השמש. דוד לייב רק ליטף את ראשי. אוטו פרץ בצחוק וחיבק אותי חזק. שניהם אמרו שאני יכול לפנות אליהם בלי היסוס עם כל שאלה שהיא. בחיידר, בשקט ובנימוס, הזכרתי לרב חזקל שלפני שש שנים, כשנכנסתי לראשונה אליו לחיידר הוא אמר לי בהונגרית שלא אתבייש ולא אפחד לפנות אליו בכל שאלה. הוא היה במבוכה גדולה אבל שתק. המשכתי ללכת לחיידר, דוד לייב עוד לא ויתר על זה, אבל במקום להתעמק בגמרא התעניינתי יותר בפרושי רש"י והוא לא העיר לי על כך.

הגיעה החופשה הגדולה ונסעתי לטורדה. הופתעתי לראות את זיידי מחכה לי בתחנה. רק חייך ואמר שיש לנו פגישה עם הרב של יהודי טורדה. הרב רוצה להכיר את הנכד שבבוקר לומד בליצאום, ואחרי הצהריים לומד גמרא בחיידר. עם חיוך שובב הוסיף שבגאווה גלויה סיפר את זה לרב. הרב קיבל אותי בחיבה גדולה, שוחחנו כמה דקות ביידיש, בחן אותי עם כמה שאלות ובקריאת כתב רש"י, ובקש את הכתובת של רב חזקל. אמר שמגיע לרב חזקל כמה מילות שבח. אחל לי הצלחה בהמשך וחיבק את זיידי שקרן מאושר וגאווה. כשהגענו הביתה אולגה נגנה בכינור ואימלה הייתה עסוקה במטבח.

יצאתי לחצר. ושם חוה אמרה לי שהכינה לי הפתעה בשטרנד. הפצרתי בה שתגלה לי אבל במקום זה היא נתנה לי נשיקה על הלחי ועם חיוך שובב בקשה שלא אגלה את זה לאולגה. הג'ינג'ית השובבה הזאת לא הפסיקה להפתיע אותי. בשטרנד היא הכירה לי ילדה, כשנתיים יותר גדולה ממני, שהתחילה ללמד אותי לשחק פינג-פונג (לא זוכר את שמה). עברו הרבה ימי שטרנד עד שהצלחתי איכשהו לא לעשות צחוק מעצמי. זו הייתה ההפתעה של חוה. הפעם דודי קיים את הבטחתו לצרף אותי לסיור בכפרים. אימלה ציידה אותנו בכל מיני דברים טובים, ומוקדם בבוקר יצאנו לדרך בכרכרה שלו עם סוסו הנהדר.

בקרנו בשני כפרים קטנים אחרי שחצינו נחל קטן ובערב התאכסנו בפונדק קטן. יצאנו שוב לדרך כשהשמש התחילה לעלות. נסענו בדרך צרה מאד. לשמאלנו הר גבוה מכוסה יער צפוף. מימין נחל קטן שוצף מעל אבנים, ומעבר לו, כאילו המשך של ההר משמאלנו. עצים גבוהים עם צמרות צפופות שאת השמש ראיתי רק פה ושם בין העלים. פתאום, הסוס זקף אוזניים, האט את הדהירה ועצר. דודי מיד עשה לי סימן לשתוק והוציא אקדח מכיס פנימי. הסוס לא עשה שום תנועה ועשה רושם שגם לא נושם. ישבנו דרוכים בלי לזוז. כעבור כמה דקות, כעשרים מטרים לפנינו, שיירה של חזירים קטנים יצאו מהחורשה, ירדו לנחל והתחילו לשתות מים. בעקבותיהם ירדה חזירה ענקית ושמנה. כאשר גם היא התחילה לשתות, הסוס בלי שום דרבון, אינסטינקטיבית, התחיל בדהירה מטורפת. רק אחרי קילומטרים רבים של ריצה הוא עצר. ירדנו אליו, דודי חיבק את צווארו והסוס ליקק את פניו. המסכן היה מיוזע כולו ונשם בקושי. דודי שחרר אותו מהמושכות, נתן לו כמה קוביות סוכר וקירב אותו לנחל. המסכן שתה ושתה כאילו רצה לגמור את כל הנחל, אחר כך הסתובב חופשי עד שנרגע. עם מגבת גדולה וגסה דודי ניגב את הזיעה מכל גופו, גם מהרגליים, רתם אותו חזרה, המשכנו בנסיעה. שנינו היינו המומים ממחזה נדיר זה. לראות כל כך מקרוב שיירה של חזירי בר קטנים וחזירה ענקית, האימא שלהם, זה מחזה מדהים! אחרי שגם אנחנו נרגענו אמר לי דודי שתמיד יש אצלו אקדח בכיס מוסתר כשיוצא לסיורים. יש שמועה שבלילות מסתובבים זאבים. הוא אף פעם לא נוסע בלילה, אבל ליתר ביטחון הוא מחזיק אצלו אקדח כשיוצא לסיור. אף אחד לא יודע מזה. אפילו לא אורבן שותפו. בהמשך הנסיעה ראיתי שהוא מהורהר וניחשתי על מה הוא חושב. אמרתי לו שאת המחזה עם החזירים אספר לאימלה ואולגה עם כל הפרטים, אבל לא אזכיר את האקדח. הוא נשם לרווחה עם חיוך של הקלה. אימלה שמתייחסת לסיורים שלו כטיולים נחמדים, אמר עכשיו עם קול רגוע, הייתה מאד מודאגת אם הייתה יודעת שיש אצלו אקדח. הוא מרגיש הקלה גדולה שהבטחתי לו שלא אזכיר את האקדח. הגענו די מוקדם הביתה ואחרי מנוחה קצרה התיישבתי בין אימלה ואולגה וספרתי להן הכל, את המחזה עם החזירים ואת התנהגותו של הסוס לפני הופעתם. שמחתי מאד לראות את התפעלותן בעיניהן.

בימים הבאים בשטרנד עמדתי בתור וחיכיתי שמישהו יסכים לשחק פינג-פונג עם מתחיל כמוני. שחיתי הרבה באגם הגדול, ואהבתי להסתובב בחנותו הגדולה של דודי. יום אחד כשגמרה את התרגול עם הכינור, בקשה ממני אולגה שאעזור לה להתכונן לכיתה א תיכון. בשמחה ובהתלהבות עזרתי לה, והייתי מאושר שיכולתי להעביר לה, ולו רק קצת, ממה שאוטו לימד אותי. זה חיזק בי את ההרגשה שאני באמת כבר גדול. בשבועיים האחרונים של החופשה הקדשנו לזה שעתיים כל יום. הכי מאושרת הייתה אימלה כשראתה את הרצינות שלנו.

בסוף אוגוסט הייתי כבר בבית בנאסאוד. את השמחה של דודה חיה, את הקריאה שלה "ברוך שובך הביתה מזינקלה שלי" ראיתי כסימנים לשיפור במצבה. התכרבלתי בזרועותיה וסיפרתי לה את האירוע עם החזירים והיא חייכה כל הזמן. את השבועיים עד התחלת שנת הלימודים ניצלתי לשחייה בסומש עם שאנצי, פגישות עם החברה, ובערב שיחות ארוכות עם ז'ולי. ניסיתי לשכנע את דוד לייב שישחרר אותי מהחיידר, אבל הוא לא וויתר. אמר ששנה אחרי הבר-מצווה, אם ארצה, אוכל להפסיק.

ב-15 ספטמבר 1937 נכנסתי לכיתה 3 תיכון. נושאי הלימודים נהיו יותר נרחבים ומקיפים והמטלות והדרישות יותר רציניות. אותם המורים ואותם התלמידים. המורה לצרפתית הקדיש הפעם את כל השנה לנושא אחד: "פריז". בשנה זו, אמר, נרכוש ידע רב על העיר הנהדרת הזאת. נכיר את מוסדותיה, ארמונותיה, תרבותה וההיסטוריה העשירה שלה בת אלפיים השנים. כל זה טוב ויפה, אבל נוספה גם צרה צרורה! השפה הלטינית. זה היה חסר לנו כמו חור בראש, כולנו שנאנו את המקצוע החדש הזה. רק שניים נהנו והצטיינו בלטינית. בחור רומני מקומי, חכם מאד, שבכל השנים הוא היה תמיד הראשון בכיתה, והשני מהפנימייה שהגיע לנאסאוד מקונסטנצה, עיר הנמל הגדולה לחוף הים השחור, במרחק של אלף קילומטרים. לא הייתה ברירה, השתדלתי כמו כולם והשגתי ציון אחד מעל המספיק. זה קלקל את הציון הממוצע שלי בשליש הראשון של השנה.

אותם שלושה קולגים רומנים שאיתם התיידדתי עוד מכיתה 1, הזמינו אותי להצטרף אליהם ל"קולינדה" בחג המולד (קולינדה = שלושה, ארבעה ילדים בערב הראשון של החג, עוברים ברחוב מבית לבית, תחת חלון מואר היטב, שרים שירי חג מולד ומקבלים מטבעות וגם עוגיות). הייתי במבוכה גדולה. אני "חיידר בוחר" לומד גמרא כל יום, איך אשתתף בקולינדה? באותו ערב סיפרתי את זה בבית. גם דוד לייב וגם אוטו עודדו אותי להשתתף. אמרו שהידידות הכנה של הקולגים שהזמינו אותי שווה הרבה יותר מאי הנוחות שלי אם יהיו רינונים אחר כך. הקולגים למדו אותי את השירים, ובערב חג המולד הצטרפתי אליהם, עברנו תחת הרבה חלונות, אספנו עוגיות והרבה מטבעות. את הכסף חלקנו בינינו ועם העוגיות עשינו מסיבה אצל אחד מהם בביתו והוא הזמין גם את החברות שלהם. גם בבית וגם החברים נהנו כשסיפרתי להם על ערב הקולינדה. רק חברי הטוב ז'ולי היה עצוב. הוא עדיין היה אדוק מאד וחשש שעם הידוק החברות שלי עם הקולגים הרומנים, תחלש הידידות בינינו. הוא לא אמר את זה אבל ראיתי את זה על הפנים שלו. ערב אחד אצלי בבית הזכרתי לו שאני כמוהו ממשיך ללמוד בחיידר והצלחתי לשכנע אותו שאין לו ממה לחשוש.

לי כן הייתה סיבה להיות עצוב. מצבה של דודה חיה, שלמרות המנוחה של שבועיים בחנוכה, היא הייתה עכשיו יותר מופנמת ונראתה יותר עייפה. הייתה לנו הרגשה שהיא מחפשת להתבודד. נכון שכולנו היינו יותר עסוקים בלימודים, בהכנת שיעורי בית, אבל הרגשנו בשינוי אצלה. רק ביומיים שלושה לפני פורים, בזמן אפיית העוגות הרבות, חזרה קצת לעצמה. בערב חג פורים, אחרי שמיעת מגילת אסתר בבית הכנסת, ישבנו סביב השולחן, שתינו יין ושבחנו את דודה חיה על כישרונה ה"קונדיטורית" – ההגדרה של אוטו, היא הסמיקה כמו איזו ילדה קטנה ולשמחתנו בקשה עוד כוס יין. ישבנו בציפייה לילדי "הפורים-שפיל": ילד או צמד ילדים, נכנסים בלי לדפוק בדלת, מדקלמים סיפור פורימי קצר ומקבלים פרוסת עוגה, ולפי רמת ההומור של הדקלום מקבלים כמה מטבעות כסף. כמה ימים אחרי פורים השתנתה שוב ושתיקותיה נהיו ארוכות יותר. נהייתה כל כך סגורה בעצמה שלפעמים אפילו לא שמה לב שאני עומד מולה ומביט בעיניה. באווירה שקטה זו חגגנו גם את חג הפסח. בחופשה זו יום אחד כשהיינו רק שנינו בבית שאלתי אותה מה כואב לה, למה היא כל כך עצובה. אמרתי לה שלי היא יכולה לספר, אני לא אגלה לאף אחד. היא רק לטפה את ראשי, אמרה לי לא להיות עצוב בגללה, הפתיעה אותי כשאמרה שאוהבת אותי יותר מכל הילדים שלה, נכנסה לסלון והתיישבה מול הראי. בכאב נוכחתי לדעת שדודה חיה מאד חולה. ריחמתי על דוד לייב, האדם הטוב הזה שכל כך אוהב אותה והוא כל כך מלא כאב. את הסצנה הזאת סגרתי בליבי ולא ספרתי לאף אחד.

בגלל השפה הלטינית ובגלל שנושאי הלימוד נהיו הרבה יותר מקיפים, כבר לא הספקתי לעשות את כל שיעורי הבית בהפסקות. התמעטו הערבים החופשיים. למעשה כולנו בחבורה שלנו היינו כבר יותר עסוקים. כבר קרה שלא נפגשנו בסוף שבוע. לי היה יותר קשה מאשר לאחרים. עדיין הייתי חייב ללכת לחיידר אחרי הצהריים ובליל שישי ושבת בבוקר לבית הכנסת.

על החיידר הייתי מוותר בשמחה, אבל לבית הכנסת הלכתי ברצון. זה היה מקור האינפורמציה. שמעתי דיבורים רציניים על קשיי יום יום, ורכילויות על חשבון זה או אחר. התחלתי כבר להבין את העוקצנות מאחורי ביטויים מסוימים. הקשבתי קשב רב לשיחות רציניות על המצב בארץ ובעולם. כל פעם נודע לי משהו חדש, כל פעם למדתי משהו חדש. כשאוטו התחיל לקנות עיתון כל סוף שבוע, דפדפתי בו גם אני. אוטו שמח לזה והמליץ לי מה לקרוא. הוא אמר שזה עיתון ליברלי, מושפע בעיקר מהעיתונות הצרפתית. קראו לו "קוונטול ליבר" = "המילה החופשייה". הצטערתי שלא תמיד היה לי זמן לזה. האמת היא שגם להשתעמם לא היה לי זמן. שעמום היה לי רק בחיידר אצל רב חזקל.  החזרה המתמדת על הכל מההתחלה נראתה לי כדריכה במקום. לא נהייתי יותר חכם מזה. החזרה המתמדת על אותם הדברים לא למדה אותי למצוא תשובות לשאלות הרבות שהתרוצצו במוחי. לא העזתי לשאול כי ידעתי שרב חזקל יתרגז ויצעק עלי. דברתי על זה עם ז'ולי. הוא אמר שאף פעם לא עלה בדעתו לשאול, שבכלל יכולות להיות שאלות. אחרי הרהור קצר אמר שאם היו מתעוררות אצלו שאלות, הוא דווקא כן היה שואל ושרב חזקל יתרגז ויצעק! הוא נתן לי עידוד ולמחרת כן שאלתי. למשל: אם אלוהים בחר בנו היהודים כעם הנבחר מכל העמים, למה יש כל כך הרבה יהודים עניים ומסכנים? רב חזקל אמר שבאמת ישנם יהודים עניים, אבל אף אחד לא מסכן. כעבור כמה ימים שאלתי: למה מרשה אלוהים שיהיו כל כך הרבה ילדים יהודים יתומים? והוא ענה שזה היה גורלם. מיד שאלתי האם לא אלוהים מכוון את הגורל? כאן הוא יצא מכליו, צעק עלי שאלה שאלות אפיקורסיות שיכולות להוביל לעבירות, וחס וחלילה גם לשמד. הצביע על המקל שעל השולחן וציווה לחדול משאלות. נבהלתי מהמקל ומצעקותיו הקולניות ולא שאלתי יותר. בערב ספרתי את המקרה בבית וקבלתי מאוטו הרצאה ארוכה: "עם הזמן", כך התחיל, "כשתקרא לא רק סיפורי הרפתקאות, בלשים, וסיפורי אהבה אלא גם ובעיקר ספרים רציניים, תולדות עמים ותרבותם, ספרים מדעיים ופילוסופיים, אז תתחיל להבין את הצורות הרבות והשונות של החברה האנושית, את המורכבות והמאבקים הרבים, ואת האמונות הדתיות השונות שישנן בחברה האנושית, אז תוכל לחפש בעצמך תשובות, ועם השנים גם למצוא אותן". כשסיים הייתי לגמרי מבולבל! היה לי ברור רק דבר אחד: בשביל להבין טוב את ההרצאה שלו, אני צריך לעשות בדיוק מה שהוא הציע, "לקרוא".

לחג הסוכות שאנצי חזרה הביתה לבלות את החג איתנו – שכחתי להזכיר ששאנצי נסעה לדאז' ללמוד את המקצוע של הכנת כובעי נשים = "מודיסטה". דודה חיה התעוררה קצת לחיים והאווירה בבית השתפרה מאד. מזג האוויר בחוץ היה סגרירי וגשום – לרוב זה ככה בסוכות – אבל בבית היה חם וגם אווירה חמימה. שאנצי הצליחה לשכנע את דודה חיה לשיר "דואטים". שרו גם בהונגרית וגם ביידיש. בשעות השמש המעטות הצעתי שנצא קצת לטייל. בשום אופן לא הסכימה. הבנתי שהשינוי לטובה בהתנהגותה של דודה חיה היה ביטוי לשמחתה ששאנצי בבית ולא יותר מזה. אחרי החג שאנצי חזרה לכובעי הנשים שלה, ואני אל רב חזקל ואל "בראשית ברא אלוהים.." כי אחרי סוכות תמיד חוזרים אל "בראשית".

בשבוע הראשון הייתי ילד טוב, לא שאלתי שום דבר ולא הרגזתי את רב חזקל. רק השתעממתי. עברו עוד כמה ימים, עד שלא יכולתי עוד להתאפק ואמרתי לרב חזקל שיש לי עוד שלוש שאלות ואני נשבע שיותר לא אשאל שום דבר. כנראה שהנימה הרצינית בקולי שכנעה אותי, והוא הסכים. שאלתי למה ברא אלוהים את עץ הדעת בגן העדן? כדי להעמיד במבחן את אדם אחרי שנצטווה לא לאכול מהפרי, הייתה התשובה. בשאלה השנייה שאלתי, למה העמיד אלוהים את אדם במבחן, הרי הוא ברא אותו? כאן במקום תשובה רב חזקל התפרץ בכעס וצעק "שייגץ", אפיקורס ועוד מילים. לא נבהלתי ושאלתי את שאלתי השלישית: אחרי המבחן ראה אלוהים ש"אדם" נכשל, למה לא ברא אחר במקומו, הרי היה לו כבר ניסיון? ברגע זה רב חזקל התנפל עלי, התחיל להכות אותי בפראות ובכל כוחו, שבקושי הצלחתי להשתחרר מבין ידיו ולברוח מהחיידר. יותר לא חזרתי לשם. בבית לא ספרתי כלום. בשעות אחרי הצהריים ביקרתי אצל הקולגים הרומנים. כל פעם אצל מישהו אחר. ידעתי שבסופו של דבר ייוודע לדוד לייב שאני לא הולך לחיידר, ולא ידעתי איך לתרץ בלי להגיד שקבלתי מכות. ספרתי הכל לז'ולי והוא יעץ לי שבעצמי אספר הכל לדוד לייב. החלטתי שביום חמישי אחרי המולת השוק אכנס לחנות ואספר. כמה דקות אחרי שנכנסתי לחנות, הופיע גם רב חזקל – אם היה שם חור גדול הייתי קופץ לתוכו. רציתי שהאדמה תבלע אותי.

בלי להסתכל עלי, הוא נגש ישר לדוד לייב ושאל: אדון פרקש, למה אתה לא שולח את ה"תכשיט" הזה לחיידר? לא חיכיתי, אמרתי מיד שקבלתי מכות חזקות וברחתי. דוד לייב, קצת המום, שאל את רב חזקל האם זה נכון? אם כן, מה היו הסיבות למכות? הוא התרגז וצעק שאני שייגץ וחוצפן ומקלקל את הילדים עם שאלות אפיקורסיות שאסור לשאול. דוד לייב בקש לדעת מה היו השאלות, אבל רב חזקל רק גמגם משהו וחזר על כך שאני שייגץ וחוצפן. שוב לא חיכיתי, ושחזרתי לדוד לייב מילה במילה את השאלות ששאלתי. כאן דוד לייב היקר שלי, פרץ בצחוק רם וממושך. כמה פעמים הפסיק ושוב התפרץ בצחוק. כשנרגע פנה אל רב חזקל במילים אלה: תראה רב חזקל, אני סנדלר פשוט, אני לא למדתי ואין לי ההשכלה שיש לתכשיט הזה, עכשיו ששמעתי את השאלות, ואני אשאל אותך אותן שאלות, גם לי תרביץ במקום לענות? וליטף באהבה את ראשי. רב חזקל מופתע ומלא זעם עזב את החנות בטריקת דלת.

בבית דוד לייב ביקש שאספר הכל, השאלות, המכות שקבלתי ואת ביקורו של רב חזקל בחנות. בובי היה הראשון שהגיב. הרים אותי וחיבק אותי חזק, אמר שאני ממזר גדול ונתן לי טפיחה על הישבן. אוטו רק שתק והסתכל עלי במין חיוך מוזר כאילו ראה אותי לראשונה. גם דודה חיה שתקה, ואולי אפילו לא הקשיבה. והערב נגמר עם הסכמה של כולם שאני מפסיק ללכת לחיידר. בא לי לרוץ אל רב חזקל ולהודות לו על המכות ששחררו אותי ממנו ומהחיידר! עד עכשיו מאז הבר מצווה קמתי כשדוד לייב קם והנחתי תפילין כמוהו ואחרי הארוחה הלכנו, הוא לחנות ואני לתיכון. גם את התפילין שמתי הצידה. כמו אז כשהפסקתי להגיד "קדיש", גם עכשיו הרגשתי השתחררות מעול כבד. ההרגשה שמעכשיו אני חופשי אחרי הצהריים כמו כל הקולגים היהודים שלי סחררה אותי מרב אושר. איזה דבר נפלא שאני כבר לא צריך להקדיש את ההפסקות להכנת שיעורי בית! כל החברים ידעו שהפסקתי עם החיידר ושמחו עם שמחתי. רק ז'ולי לא שמח לשינוי זה. אצלו האמונה הדתית הייתה שורשית, הוא נולד לתוך האמונה בלי שאלות. בחיידר בו הוא למד לא היה אף אחד איתו יוכל לדבר בגילוי לב כמו שהוא הרגיש איתי כי גם אני הייתי "בחור חיידר". המבוכה שלו לא הייתה בגלל השאלות ששאלתי, אלא בגלל החשש שעכשיו, שהפסקתי עם החיידר, הוא יאבד אותי כחבר. אני לא שמתי לב למבוכתו, כי הייתי מסונוור מהחופש הפתאומי. אוטו שם לב לזה. ערב אחד התיישב עם שנינו והסביר במה מתבטאת חברות אמיתית. "חברות אמיתית", כך התחיל, "היא הכוח הנפשי לקבל ולאהוב את החבר שלך עם כל השוני שבו. היא מאפשרת לך לדבוק בהשקפותיך ולקבל את חברך למרות השוני בהשקפותיו, תהיינה קיצוניות שתהיינה. היא נותנת כוח לעזור לחברך "באש ובמים", כפי שהפתגם אומר, בלי מחשבה שנייה. חילוקי דעות יכולים להיות, וזה גם קורה בין חברים, אבל גילוי הלב הזה דווקא מחזק את החברות. אין סודות בין חברים". הביא לדוגמא את החברות העמוקה שלו עם פטרי, הקולג הרומני שלו, חברות עמוקה ואמיתית בין יהודי ורומני. דבריו של אוטו חיזקו מאד את הקשר בינינו ונשארו חברים לתמיד.

בבית דווקא דודה חיה לא השלימה לגמרי עם השינוי שחל בי. דרשה שאבטיח לה שאמשיך ללכת עם דוד לייב לבית הכנסת בליל שישי שבת וחגים. הבטחתי לה בהן צדק, חיבוק ונשיקה. מרב שמחה פרצה בצחוק, וכולנו הצטרפנו לצחוק שלה כי עבר די הרבה זמן מאז שראינו אותה צוחקת.

לבית הכנסת המשכתי ללכת בלי קשר לדרישה של דודה חיה. שם נהייתי ער לשני נושאים שמעסיקים ומדאיגים את המבוגרים. האחד, סימנים יותר ויותר בולטים של אנטישמיות כתוצאה מהתגברות ההשפעה ההיטלריסטית. הרבה פעמים שמעתי את המילה "פאשיזם" – שעדיין לא היה לי מושג מה זה – שמשפיעה ומחזקת תנועות לאומניות כגון ה"גרדת הברזל" שקרניקה היה המנהיג שלהם בעיירה שלנו. יהודים אחדים בבית הכנסת שלנו, שלא מזמן היו בדעה שהעם הגרמני הנאור לא יסכים לשינוי קיצוני, נהיו עכשיו יותר פסימיסטים.

הדאגה השנייה הייתה בקשר לפרנסה. הורגשה כבר האטה גם במסחר וגם בבתי המלאכה. על זה האנשים שוחחו יותר בשקט. דומה כאילו זה עדיין דבר רדום ולא רוצים להעיר אותו עם דיבור בקול רם. הדיבורים השקטים על פרנסה לא היו לי לגמרי מובנים. בבית המלאכה שלנו ראיתי אותם שלושה סנדלרים עובדים כרגיל, ובימי חמישי, ימי השוק, החנות הייתה מלאה אנשים, ולא הבנתי למה מתכוונים האנשים כשחוששים מהאטת הפרנסה. בקשתי מאוטו שיסביר לי. הוא אמר שאנשים מדברים על זה עם חשש לעתיד. זה לא תהליך שמתרחש מהיום למחר. הסימנים הבולטים של אנטישמיות מצביעים על אפשרות שחלק מהתושבים המושפעים מהאווירה האנטישמית יתחילו להימנע מקשר כלשהו עם יהודים. זה מה שעלול להכביד על הפרנסה. מיד הוסיף שאנחנו לא צריכים לדאוג, שאני עוד לא מכיר מספיק טוב את אבא שלו, את הדוד לייב, הוא אדם מאד חזק ומסוגל להתגבר על כל הקשיים. לנו אף פעם לא יהיה מחסור בשום דבר. התרגשתי מאד כשדיבר על אבא שלו באהבה עמוקה כזאת. זה היה נכון. אצל דוד לייב לא ראיתי אף סימן של דאגה. רק בבית ראיתי עצבות בעיניו בגלל מצבה העגום של דודה חיה ואי יכולתו לעשות משהו לעזור לה, וידעתי כמה הוא אוהב אותה.

יכול להיות שאוטו סיפר לו על השיחה שהייתה בינינו, כי במוצאי שבת הזמין אותי שנצא יחד לטיול. בחוץ היה די קריר, לבשנו מעילים ויצאנו. בדרך אל שורת עצי הערמונים בקש שאספר לו על הלימודים שלי ועל הקולגים שלי בכיתה. התיישבנו על אחד הספסלים ואמר שרוצה לדבר איתי באופן רציני על דברים שנוגעים לי אישית. התחיל בזה שאני כבר ילד גדול, חצי שנה אחרי הבר מצווה, ולדעת כל המשפחה ילד נבון וחכם, ואבין בצורה נכונה את מה שהוא, רק הוא חייב להגיד לי. הקדיש הקראתי בבית הכנסת כל כך הרבה זמן, היה למעשה לזכרו של אבא שלי שנפטר חצי שנה לפני שהגעתי אליהם. כאן הפסקתי אותו, ספרתי לו את המפגש המקרי עם אותו ילד בבית הכנסת, שממנו נודע לי הפרוש האמיתי של הקטע שאני מקריא, ומאז ידעתי שאין לי אבא. ספרתי איך ולמה החלטתי להעמיד פנים ולהתנהג בכפילות. אמרתי לו איך התאמצתי כל הזמן להסתיר את הכאב עמוק בלב, וכלפי חוץ להיות שמח ושובב כי הרגשתי את האהבה של כל המשפחה כלפי, ובשום אופן לא רציתי שאהבה זו תתערב ברחמנות. לא רציתי שירחמו עלי!

הוא קם על רגליו, כמה שניות הסתכל עלי בעיניים פעורות, אחר כך חיבק אותי חזק חזק ולחש לי שאני הרבה יותר נבון וחזק מכפי שכולם במשפחה מעריכים אותי. כולם מאד מעריכים אותי. התיישבנו שוב, לקח את ידי בידו, החזיק אותה חזק ופרץ בבכי!! נבהלתי ונדהמתי! לא הבנתי, לא הייתי מסוגל להבין מה קורה! החזיק בידי חזק וזמן ממושך רק לחץ את ידי בשקט ובכה. ישבתי כמשותק, פסל עם לב שדופק בכל הכוח. לאט שחרר את ידי ונאנח מעומק ליבו, ואמר שזה לא הכל ובלי להפסיק המשיך, – כנראה פחד שאם יפסיק רק לשנייה כבר לא יהיה מסוגל להמשיך – "חצי השנה הנוספת שהמשכת להקריא את הקדיש היה בשביל זכרה של אימא שלך שנפטרה כשהיית בן שנתיים בלבד"!! ושתק. לא עשה שום תנועה, רק החזיק שוב בידי ובכה.

היה כבר חושך וסביבנו שקט מוחלט. הרגשתי רק את הלמות ליבי החזקות, סימן יחידי שאני חי. לא ידעתי אם אני ער או חולם חלום זוועה. לא יכולתי, לא רציתי להאמין את מה שאוזני שמעו. לא ידעתי כמה זמן עבר רק שמעתי את הבכי החרישי שלו ואחרי כמה דקות את לחישתו: בוא נלך הביתה. "לא!!!" פרצה זעקה מגרוני, "לא הביתה! אני מתחנן, פה ועכשיו, ספר לי הכל". התכרבלתי בזרועותיו עם בכי וזעקות כאב. והוא סיפר הכל!

אחרי מות אימי, ואני בן שנתיים ושלושה חדשים בלבד, עברנו אבא שלי ואני לגור אצל אימלה, האחות של אבא שלי. בבית גרו אימלה, בעלה דודי, אולגה התינוקת בת כמה חודשים וזיידי. זיידי הוא האבא של אימלה ואבא שלי. בדירה המרווחת היינו עכשיו שש נפשות. דודי ואבא שלי היו חברים עוד לפני שהיו גיסים. שניהם יחד עם אימלה החליטו שיגדלו אותי בידיעה שהיא האימא שלי ושל אולגה. ולי יש האבא שלי ולאולגה יש האבא שלה, ואנחנו שנינו, אולגה ואני, אח ואחות. ולשנינו יש "אוניוקוא" (אמאלה בהונגרית), אמא אחת. בידיעה ובאווירה זו גדלתי מגיל שנתיים!!

תוך כדי דיבור דוד לייב נרגע, גם קולו חזר לצלילו הרגיל, נגב את דמעותיו והמשיך את הסיפור. דודה חיה היא אחות גדולה של אימא שלי. שמה של אימי טילי. הם היו תשע אחים ואחיות: ארבע בנות וחמישה בנים. דודה חיה אהבה את אחותה הקטנה טילי הרבה יותר מכל האחיות והאחים האחרים. הייתה ביניהן אהבה וקשר הדוק מעבר להיותן אחיות (כאן הוא הוסיף שמאד ייתכן שמותה של טילי, אחותה האהובה, השאיר בליבה של דודה חיה כאב בל יימחק). כשאבא שלי אושפז בפעם השנייה (על זה סיפרה לי אימלה את התכנית והנסיעה לפריז) גילו שיש לו סרטן סופני בקיבה. כולם ידעו שימיו ספורים. גם הוא ידע. אז דודה חיה פנתה לכל האחיות והאחים, ובמיוחד לאימלה, ודרשה שאחרי מות אבא שלי אני אהיה המזינקלה שלה. כולם ידעו את האהבה והקשר ההדוק שהיה בין אימי ודודה חיה, וכולם הבטיחו לכבד את דרישתה. הוא, דוד לייב, בדיוק כמו דודי, הכיר את אבא שלי עוד לפני שהיו גיסים. הכיר גם את אימי כשעוד הייתה צעירה יפיפייה, והיה מאושר כשנוצר גם קשר משפחתי ביניהם. הוא היה נוכח בברית המילה שלי. הוא תמך מכל הלב בדרישתה של דודה חיה ובאהבה קבל אותי כבן זקונים. אלה הם תולדות חיי עד לרגע זה. ושתק.

אחרי שתיקה ארוכה שאלתי אותו למה הסכימו כולם, כל המשפחה לשתוק ולא לגלות לי את האמת אודותיי. הוא אמר שזאת הייתה ההחלטה והדרישה היחידה שלו, והבטיח שאחרי הבר מצווה שלי, בעצמו יגלה לי הכל בהזדמנות המתאימה הראשונה. כולם הבטיחו לכבד גם את הדרישה היחידה שלו והוסיף שהוא משוכנע שהחלטתו הייתה נכונה ומוצדקת. זאת היא ההזדמנות. אחרי דומיה די ממושכת חבקתי אותו חזק כמה שיכולתי, הודיתי לו על אהבתו אותי וטוב ליבו והבטחתי לו להיות בן זקונים צייתן. יד ביד צעדנו לאט הביתה. היה כבר הרבה אחרי חצות.

במיטתי תחת האורלוגין המתקתק במונוטוניות שיחזרתי שוב ושוב את הסיפור של דוד לייב אודות תולדות חיי. ראיתי את הפנים המיוסרות שלו ואת הדמעות בעיניו והרגשתי אושר שאדם נפלא זה הוא הדוד האהוב שלי. ידעתי עכשיו שהודות לו ואהבתו עכשיו אני מכיר את עצמי ואת העבר שלי.

מהורהר ומבולבל שקעתי בשינה עמוקה ממנה התעוררתי רק למחרת אחרי הצהריים בזרועותיה של דודה חיה. בעיניה העצובות ראיתי שהיא כבר יודעת שאני כבר יודע את כל האמת על עצמי שכל כך הרבה שנים הסתירו ממני. היא הגישה לי אוכל ובשקט המשיכה בעבודותיה. בערב בני הדודים התיישבו סביבי ואמרו שמהרגע הראשון שהגעתי אליהם הם ידעו את כל האמת עלי ולבקשתם של דוד לייב ודודה חיה שתקו גם הם. בובי שבכל הזדמנות התלוצץ איתי ועל חשבוני, הפעם חיבק אותי בהתרגשות ואמר שגם הוא אוהב אותי כמו כולם, וכהוכחה טפח לי על הכתף וחבק אותי שוב. המחווה הזו מצידו גרמה לצחוק, שהפעם גם דודה חיה הצטרפה אליו והאווירה הרצינית נמסה ונהייתה יותר חייכנית. כולנו שמחנו שאין יותר סודות, שאין יותר מה להשתיק.

למחרת הזמנתי את ז'ולי לטייל איתי על גדת הסומש השקט, רחוק מבני אדם, וספרתי לו הכל. הרגשתי שרק לפניו אוכל לתת דרור לדחף הפנימי לבטא בקול את הרגשותיי שבעומק ליבי. גוללתי לפניו את תולדות חיי, הכל מה שהתרחש איתי בשלוש עשרה וחצי השנים שלי. את השתיקה המאורגנת של כל משפחתי ואת הכפילות בהתנהגותי שכפיתי על עצמי. עם דמעות בעיני ועם חיוך רחב אמרתי לו שעכשיו הכל נגמר ואני מאושר. בדרך הביתה הוא גילה לי שמהפעם הראשונה שראה אותי אומר את הקדיש בבית הכנסת, הוא ידע שאני יתום. עוד באותו הבוקר דוד לייב בקש והפציר שלא יגלה לי את האמת. גם הוא הצטרף לשותקים. אמר עוד שנענה לבקשתו של דוד לייב כי הוא, וכל המשפחה שלו מאד מכבדים ומעריכים את דוד לייב. אחרי שתיקה קצרה תפס בידי ואמר שהוא מאד גאה שמצאתי בו את החבר שיכולתי לדבר איתו בגילוי לב כזה. וזה היה נכון. עם אף אחד אחר מכל החבורה שלנו לא יכולתי לדבר בגילוי לב כזה. כלפי אף אחד לא הרגשתי קירבה כזאת.

בימים הבאים, למרות הסערה בליבי, השתדלתי מאד להתנהג כרגיל. השתדלתי לבצע הכל כמו לפני הווידוי של דוד לייב. בני המשפחה עזרו לי מאד בזה, שעזבו אותי לנפשי ולא ניסו לנחם. ידעו, הבינו, שאני זקוק לזמן. רק בבית המלאכה ברעש העבודה וטרטור מכונת התפירה הצלחתי להאט את הסערה המשתוללת בתוכי ולשחזר הכל. נזכרתי בדבריו של דוד לייב, בפניו העצובות והבכי שלו כשדיבר על אימא שלי. ניסיתי לדמיין את פניה על יד פניו של אבי שזכרתי טוב מאד, ולא הצלחתי. ניסיתי לדמיין שיחה ביניהם אבל שמעתי רק את קולו של אבי. וגם קולו נעלם לאט בין קולות הפטישים וטיטור המכונה, ורעש זה טשטש במקצת את מה שהתרוצץ במוחי. עכשיו, במבט לאחור – אני מתבייש להודות בזה – אני חיפשתי את הטשטוש הזה, בלי להיות מודע לו. עברו כמה ימים מבולבלים כאלה עד שהתחלתי לחזור לעצמי. לא לאותו העצמי שהייתי קודם, לעצמי יותר מבוגר מהשנים שלי. לאט התחלתי לסדר את מחשבותיי בקשר לעתיד. מה לעשות ואיך להתנהג.

פתאום צצה לפני עיניי דמותה של אימלה. הרגשתי בושה עד עומק נפשי שבמשך הימים הקשים האלה שכחתי אותה. כעסתי על עצמי! איך יכולתי לשכוח את אימלה? ומה עכשיו? בשום אופן לא יכולתי לחשוב עליה כדודה. כאחות של אבא שלי. הרי היא "האימלה" שלי מאז שאני זוכר את עצמי. פתאום הבזיקה מחשבה במוחי. רצתי לחנות והפצרתי בדוד לייב שלא יכתוב לאימלה שהוא גילה לי את הכל, שעד עכשיו היה מוסתר ממני. החלטתי שאני אספר לה יחד נתמודד עם מצבנו החדש. דוד לייב הודה לי שהורדתי אבן כבדה מליבו. הוא באמת לא ידע איך לבשר לה את כל זה! ההליכה לבית הספר, השיעורים הרבים (הלטינית הארורה) ושיעורי הבית שהכרחתי את עצמי להתרכז בהם, החזירו אותי איכשהו למסלול הרגיל. עזרו לי להתגבר וגם להתבגר. די מהר מצאתי שוב את מקומי גם בחבורה שלנו. כולם רצו לדעת מה קרה לי בזמן האחרון. אמרתי שהיו לי כאבי שיניים וכאב ראש (כאב הראש היה אמיתי) ועכשיו כבר עבר לי. ועוד משהו עזר לשפר את מצב הרוח אצלי. קבלי גלויה מדודה רגינה מפלסטינה!

[כאן אני חייב להתנצל! שכחתי להזכיר שבחודש אפריל, שבועיים אחרי הבר מצווה, קבלתי חבילה קטנה מדודה רגינה מפלסטינה. תדהמה בכל הבית! לאף אחד לא היה מושג מי זאת הדודה רגינה הזאת. בחבילה היה מכתב קצר בהונגרית: איחולים וברכות עם הגעתי לבר מצווה. כעבור יומיים הגיע מכתב מאימלה עם הסבר מפורט: דודה רגינה הייתה אשתו של החבר הכי טוב של אבא שלי בבית החרושת לבירה. כשבעלה נפטר, לפני הרבה שנים, היא נסעה לפלסטינה וגרה בתל-אביב. לפני שנה באה כתיירת לבקר בקלוז' ובקרה גם אצל אימלה. כששמעה שאני גר אצל דודה חיה בקשה את הכתובת והבטיחה לשלוח לי חבילה לכל יום הולדת שלי כי היא הייתה נוכחת בברית המילה שלי. כתבתי לה מכתב תודה בהונגרית עם תאור קצר על עצמי, על דודה חיה ודוד לייב. ]

בגלויה היא כתבה שיכולה לשלוח לי ספרי לימוד באנגלית, אם אני זקוק להם. במכתב התודה שלי כתבתי שכאן אנחנו לומדים צרפתית ולצערי גם לטינית, וכך אין לי צורך בכאב ראש נוסף עם האנגלית, אני מאד מודה לה על רצונה הטוב, ומאחל לה הרבה בריאות.

בשנה זאת אוטו מסיים את התיכון ומתכונן לבחינות הבגרות שמתקיימות שבועיים לפני סיום שנת הלימודים. קיימת מסורת רבת שנים, ששלושת בתי הספר התיכוניים של דז', ביסטריצה ונאסאוד מקיימים את בחינות הבגרות במשותף, כל שנה בעיר אחרת. השנה הן מתקיימות בעיירה שלנו. התיכון "ג'ורג' קושבוק" שלנו התכונן והתקשט לקראת האירוע הזה. המורים הבוחנים נקבעו בהגרלה מקרב המורים של בתי הספר, ומקלוז' המרכז בא מורה ידוע וותיק כמפקח. בימים הראשונים התלמידים נבחנים בכתב. התוצאות מופיעות על לוח המודעות. מי ששמו לא מופיע על הלוח, לא ממשיך לבחינות בעל פה. שתי בחינות בעל פה הן פומביות, עם קהל. השפה והתרבות הרומנית ומתמטיקה. לאירועים אלה תמיד מופיע קהל רב. לבחינה במתמטיקה הלכנו שאנצי ואני.

זה התקיים באולם המפואר בקומה השנייה מתחת לצריח עם הפעמון. על הבמה ישבו המורה הבוחן והמפקח. המורה, לפי האלף-בית, הזמין תלמיד ללוח, רשם בעיה, ולתלמיד היה זמן קצוב לפתור אותה. ככה גם אוטו. נגש ללוח והתחיל לעבוד. לא עברו שתי דקות, המפקח ניגש ושאל: אתה עושה צחוק מהתרגיל? אוטו רק חייך, קד קידה והמשיך. גמר לפני הזמן הקצוב וזז הצידה. המפקח עם פרצוף מופתע הסתכל על הלוח ושאל: איך עשית את זה? אוטו עם חיוך קל ובקול שקט אמר: "אדוני המפקח, רק עשיתי צחוק מהתרגיל". כל הקהל פרץ במחיאות כפיים סוערות. זה היה אוטו במיטבו. אותו הערב התאספו כמה קולגים שלו אצלנו בבית, חברו פטרי הביא בקבוק שמפניה ועשו חגיגה גדולה. לשמחתי הגדולה גם דודה חיה שתתה כוס שמפניה, ולהפתעת כולנו חבקה גם את אוטו וגם את פטרי חברו.

אחרי שבוע נסעתי לטורדה. כל הדרך נמלכתי בדעתי איך ומתי אספר לאימלה את מה שהיא יודעת יותר טוב ממני? אולי אדבר קודם עם זיידי? בסוף החלטתי שקודם אגש לדודי בחנותו ואבקש את עזרתו. הוא הקשיב לי בתשומת לב והציע לי שנחכה יומיים שלושה, לא נקלקל את שמחת הפגישה. קבלתי את הצעתו עם הרגשת הקלה. מצאתי את אולגה בהכנת איזה מפגש עם החברים שלה, ואימלה עזרה לה. רק בערב השלישי, אחרי שאימלה השכיבה את אולגה, בקשתי שנשב בגינה ארבעתנו: זיידי, אימלה, דודי ואני. בקול שקט ומונוטוני שטחתי בפניהם הכל, בדיוק איך שדוד לייב סיפר לי. בלי אתנחתא, מונולוג ארוך, ולמרות שרציתי להיות תמציתי לא הצלחתי לקצר. כשגמרתי לדבר, קם זיידי, נכנס למטבח וחזר עם בקבוק יין וארבע כוסות, מזג לכולנו ובירך את הברכה המסורתית: "שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה". שתינו לחיים ועם דמעות בעיניים חייכנו זה לזה. חבקנו את זיידי הזקן והודינו לו על חכמתו הרבה שהפיגה את המתיחות והחזירה לנו את החיוך.

אותו לילה ישנתי כמו מת. קמתי מאוחר שמח ועליז. בן אדם חדש! בפעם השלישית בחיי הקצרים ירד לי עול כבד מהראש! הייתי מאושר! זיידי לעג לי ואמר שאני ישנוני ועצלן, ואימלה באה אלי בטענות שקלקלתי יום שטרנד, וכבר מאוחר מדי שנצא לשם. אני פרצתי בצחוק ודמעות זלגו מעיניי מרוב שמחה שהם דברו אלי כאילו הערב העצוב של אתמול בכלל לא התרחש. אימלה חבקה אותי ואמרה שבמקום שטרנד נלך בערב לקולנוע ויצאה עם אולגה לסידורים כלשהם. נשארנו בבית רק שנינו זיידי ואני. הודיתי לו שוב על יוזמתו המבורכת שפיזרה את המבוכה של כולנו. אחרי כמה דקות של שתיקה אמר לי ביידיש: "נו, זוג שויין" (נו, תגיד כבר). הוא הרגיש שיש לי עוד משהו להגיד ואני מהסס. אמרתי לו שדודה שרה – שמה של אימלה – הבת שלו והאחות של אבא שלי, בשבילי היא תמיד תישאר האימלה שלי, ואולגה תמיד תהיה האחות הקטנה שלי. על זה הוא הביא שוב את בקבוק היין ואמר שאת ההחלטה הזאת שלי צריכים לברך עם שתיית לחיים. אני קראתי בקול את ברכת היין "בורא פרי הגפן".

ביום ראשון בבוקר דודי הושיב את שלושתנו בכרכרה שלו ואמר שהולכים לראות את אחד מפלאי הטבע של רומניה: "שערי טורדה". תוך פחות משעה הגענו למקום. באמת פלא של הטבע! הר גבוה, להערכתי כאלף מטרים, חצוי מלמעלה עד למטה על ידי סדק צר מאד, רק מטרים ספורים רוחבו, ולמטה זורם לו בשובבות מעל אבנים נחל עוד יותר צר. שני הצדדים של הסדק, שני קירות אבן אפורה וחלקה מאד ומאד מבריקה. בכניסה לסדק, רק בצד השמאלי עד למרחק של כמאתיים מטרים, שביל צר עם מעקה, שרק בטור של אחד אחרי השני אפשר להתקדם בו. התקדמתי עד אמצע השביל, וכשהרמתי את ראשי הסתחררתי מהמראה המדהים שאני לא מוצא מילים כדי לתאר אותו. מאוחר יותר, דודי שחרר את הסוס להסתובב חופשי, וקרוב ליציאת הנחל מהסדק התיישבנו בעשב הגבוה בצילם של כמה עצים לא גבוהים.

בזמן שאולגה הייתה מתרגלת בכינור, ישבתי בגינה עם חוה הג'ינג'ית, ואף פעם לא היה משעמם. ספרה לי את חוויותיה מבית הספר, הזכירה ספרים שגם אני קראתי כשהייתי בגילה, ועניתי לה על המון שאלות ששאלה אודותיי. היה לה חוש הומור בריא והעיזה לספר גם בדיחות קצת גסות והייתה מאד סקרנית. שאלה אם יש לי כבר חברה. שאלה אחת שלה הביכה אותי קצת. שאלה איך אולגה אחות שלי בזמן שאבא שלה לא אבא שלי. אמרתי שאני מכנה אותה ככה כי שנים רבות גדלנו ביחד. אמרה לי שהייתה רוצה שיהיה גם לה אח כזה.

בסוף אוגוסט דודי הביא אותי לתחנת האוטובוס בקלוז'. עד לשעת הנסיעה היה עוד זמן ויצאתי קצת להסתובב. על ספסל אחד מצאתי ירחון ביידיש. חזרתי לתחנה והתחלתי לדפדף בו. גם בזמן הנסיעה המשכתי לקרוא, ורק כשחזרתי לעמוד הראשון הבחנתי בכתובת של ההוצאה לאור. זה היה בוורשה – בירת פולין. הגעתי הביתה שמח ועליז שאחרי השיחה עם אימלה וסיומה החכם של זיידי, אין יותר שום ערפל מוסתר בחיים שלי. עכשיו ידעתי כבר הכל על עצמי ועל הקרובים היקרים שלי, שכל אחד עזר לי להפסיק להתנהג בכפילות. שמחתי למצוא דודה חיה מחייכת שמחכה בקוצר רוח לשמוע איך קבלה אימלה את הפיכתה "לדודה שרה". תיארתי לה את אותו הערב שנגמר עם שתיית לחיים והברכה של זיידי. אמרתי לה שבשבילי "דודה שרה" תישאר לתמיד אימלה. חבקה אותי חזק ושיבחה את החלטתי. אחר כך הראתי לה את הירחון ואמרתי לה מה אני מתכוון לעשות. על המקום כתבתי מכתב ביידיש להוצאה לאור בוורשה, תיארתי מי אני ובן כמה אני ובקשתי לדעת כמה יעלה לי לקבל כל חודש את הירחון. הקראתי לה את המכתב ושלחתי אותו בדואר רשום. בארוחת הערב בגאווה היא הצביעה עלי, הראתה את הירחון ואמרה שכתבתי מכתב בו הזמנתי לקבל כל חודש את הירחון. דוד לייב יצא מגדרו מרב שמחה גם על היוזמה שלי ועוד יותר על ערנותה והתנהגותה הטבעית של דודה חיה. התנהגותה הטבעית, הערנות וההתעניינות שלה היו בעיני סימנים שעכשיו היא שוב בריאה וחזרה להיות כמו שהכרתי אותה.

למחרת אמרה לי לגשת לחנות ושם תהיה לי הפתעה. הלכתי מיד. כשפתחתי את הדלת של בית המלאכה נעמדתי בפה פעור! בובי עמד שם על יד תופרת העורות והקשיב להסבריה. הוא לא ראה אותי. סגרתי את הדלת ושאלתי את דוד לייב מה קרה. אמר שבובי אף פעם לא אהב את בית הספר והלימודים כמו אוטו. הוא אף פעם לא היה תלמיד טוב. בעצמו החליט להפסיק את הלימודים ונכנס ללמוד תפרות. להיות תפר בכוונה שבבוא הזמן יתפוס את מקומה של התפרית. הוא, דוד לייב, הסכים לזה בשמחה, והוסיף שהוא קיווה שזה יקרה אבל לא רצה להיות היוזם. עכשיו שבובי בעצמו היה היוזם שניהם היו מאד מרוצים. נוכחתי לדעת שלמרות היותו שובב והמצחיק של המשפחה, בובי היה למעשה אדם רציני עם הערכה עצמית נכונה ויכולת החלטה. נכנסתי אליו, ברכתי אותו על החלטתו, ועם ארשת פנים רצינית אמרתי שבבוא העת אבוא בעקבותיו. בובי שמח לברכתי, והוסיף בחצי צחוק לעגני, כהרגלו, שאני לא אהיה מסוגל להגיע לרמה כזאת גבוהה.  נתתי לו סטירה קטנה וברחתי.

ועוד חידוש בית המלאכה. דוד לייב קבל לעבודה שוליה חדש, בחור רומני בשם ניקולאי, יותר גדול ממני כמעט בשנתיים. יתום מאב וגר עם אימא שלו בבית קטן על גדת הנחל הקטן. בעצמו בקש להתקבל. לאחר שיחה עם אימאשלו והסכמתה דודלייב קבל אותו.

כשחזרתי הביתה מטורדה ומצאתי את דודה חיה סקרנית וערנית, ואת בובי בבית המלאכה, חשבתי שהכול הולך להשתנות לטובה. עברו כמה ימים עד ששמתי לב שטעיתי. המצב הכלכלי השתנה, עוד באביב נפתחה חנות נעליים חדשה – אני לא הייתי ער לזה. הייתי כל כך עסוק בעצמי, עם המשברים שנאבקתי להתגבר עליהם, שלא שמתי לב – אבל זה השפיע לרע על חנותו של דוד לייב. הלקוחות התמעטו, קופסאות עם נעליים הצטברו והעלו אבק ודוד לייב נכנס לחובות כדי לפרוע שטרות לספקים. את כל זה הסביר לי אוטו כששאלתי למה דוד לייב כל כך רציני בזמן האחרון. ובקש לא להזכיר את זה בנוכחותה של אימא שלו. הוא שינה נושא וסיפר שבאוקטובר הוא נוסע לקלוז' לאוניברסיטה ללמוד פיסיקה ומתמטיקה במימון של שני דודים, האחים של אימא שלו ושל אימא שלי. כלומר גם הדודים שלי – על שני הדודים האלה אחזור הרבה פעמים – שמחתי לבשורה הזאת, איחלתי לו הצלחה ואמרתי לו שהוא מאד ייחסר לי.  הוא ניחם אותי עם בשורה מאד משמחת עבורי. כחודש אחרי הבגרות, הייתי כבר בטורדה, הוא נכנס אל המנהל של התיכון כדי לרשום אותי לכתה IV. המנהל שמח לבשר לו שהוחלט להעניק לי מלגה של 70% משכר הלימוד כהוקרה על הישגי ועם פרס בצרפתית וגם את השנה הזאת סיימתי עם ציונים גבוהים. ההפתעה השתיקה אותי.  כמו גולם רק בהיתי בו עד שנתן לי דחיפה. עם דמעות של שמחה הבטחתי לו שאעשה הכל כדי להצדיק את תמיכתו בי.

כעבור שבוע הפתעה גדולה בחנותו של דוד לייב. במקרה הייתי שם. נכנס הדוור עם הזמנה לגשת לסניף הדואר לקבל מעטפה רשומה על שמי שאני צריך לחתום על קבלתה. חשבנו שזה משהו מדודה רגינה מפלסטינה. רצתי לדואר וחזרתי עם מעטפה ענקית. זה היה הירחון מוורשה, עם מכתב ביידיש. כתבו שמאד שמחים שבחור צעיר כמוני מתעניין בתרבות היידיש. כעידוד להמשיך בזה החליטו לשלוח לי כל חודש את הירחון בחינם אין כסף וסומכים עלי שאפרע את החשבון כשאתבגר וארוויח כסף. אני הייתי ברקיע השביעי מרוב אושר ודוד לייב עם חיוך מאוזן לאוזן אמר שהוא מאד גאה בי. מיד כתבתי מכתב תודה ושלחתי בדואר רשום אל "המוסד היידיש למחקר מדעי" בוורשה. ביידיש קוראים למוסד זה "יידישער וויסנטשאפטליכר אינסטיטוט".

כמו בכל שנה ב-15 בספטמבר, כך גם ב-1938 נכנסתי לכתה 4 תיכון. בהפסקה הגדולה הוזמנתי ללשכת המנהל. קיבל אותי עם חיוך, הוא ברך אותי על המלגה ויעץ לי לא להזכיר את זה בין החברים כדי שלא יתקבל הרושם שאני גאוותן. הבטחתי לו, הודיתי לו יפה על המילגה והוא שחרר אותי. בכתה שמחנו להיפגש שוב עם כל אותם הקולגים מהשנה שעברה ואותם המורים. המורה להיסטוריה הודיע לנו שיקדיש כמעט את כל השיעורים למהפכה הצרפתית עם דגש מיוחד לתקופה נפוליאון. כמו בשנה שעברה ישבנו על אותו הספסל איגנט, מירצ'ה ואני ביניהם. כשהזכרתי את השם מירצ'ה קודם ציינתי שיש לי איתו סיפור מוזר, ארוך ועצוב. אז הנה הסיפור: הוא היה בנו של ה"ויקאר" (כומר ראשי של כל האזור), אדם עשיר מאד. גרו בבית גדול ומפואר, ולמירצ'ה היה חדר פרטי משלו. הוא היה בחור גבוה ויפה תואר אבל תלמיד חלש ולא חכם. הרבה פעמים ישבתי איתו בחדר שלו ועזרתי לו בשעורי בית בחשבון ובצרפתית. לא המהפכה כולה, רק נפוליאון, הוא היה עבד לנפוליון. לא פעם הפסיק באמצע שעורי הבית בחשבון וחזר לנפוליאון. עם הזמן התחיל לקרוא לי אח. לא ויקטור, לא חבר, רק  אח! בקשתי שיפסיק עם זה ויקרא בשמי, ויקטור. לא עזר! יום אחד אמר שהוא באמת אוהב אותי כמו אח, והמשיך לי לקרוא לי כך. הייתי בדילמה גדולה! אבא שלו ודוד לייב היו מכרים עוד מצעירותם, הוא היה נכנס לפעמים לחנות והיו משוחחים בידידות. חששתי שאם אתנתק ממירצ'ה זה עלול לנתק גם את הקשר ביניהם. אבל מירצ'ה המשיך לקרוא לי אח, והתחיל לנדנד שאעזוב את הדת היהודית שלי ואעבור לדת שלו ואז נהיה באמת אחים. חזר על זה שוב ושוב. הפסקתי לדבר איתו, לא באתי יותר לחדר שלו, ובכיתה לא עניתי לשאלותיו. לא יכולתי לבקש מהמורה שיעביר אותי לספסל אחר כי חששתי לספר לו את הנימוק. מירצ'ה ניצל כל הזדמנות לקרוא לי אח והפציר שאעבור לדתו. יום אחד כשחזר שוב על הבקשה המוטרפת שלו בא גם לי רעיון מטורף, רעיון מטורף ממש! אמרתי לו שאם אבא שלו, הויקאר יענה לי על שלוש שאלות אשקול את הצעתו, בתנאי שלא יספר לאבא שלו שום דבר על הריב בינינו. כעבור יומיים ישבתי בחדר שלו והוא בקש מאבא שלו להיכנס כי ויקטור רוצה לשאול משהו. הויקאר נכנס ואמר שישתדל לענות על שאלות. קודם אמרתי לו מה הבן שלו מבקש ממני וזה מה שמביא אותי לשאול את השאלות. החיוך נעלם מעל פניו, נהיה רציני ומתוח ואמר רק מילה אחת: שאל. ואני שאלתי את אותן שלוש שאלות שבזמנו שאלתי את רב חזקל.

אבא של מירצ'ה, הויקאר, שיחרר אוויר מהחזה כמו מבלון שהתפוצץ. לאט, ועכשיו עם חיוך רחב, חיוך של הקלה, ניגש אל מירצ'ה וליטף את ראשו, בא אלי וליטף גם את ראשי ואמר: אתם ילדים נחמדים שצריכים לעזור זה לזה. אתה מירצ'ה תישאר באמונה שבלב, ואתה ויקטור תישאר באמונה בה נולדת. אבל אתם צריכים לדעת שאין בעולם אדם שיענה על השאלות האלה. ועזב את החדר. אנחנו נשארנו בו בשקט זמן מה. אחר כך פתרנו כמה בעיות חשבון, ובלי להחליף מילה בינינו יצאתי. בדרך אל בית המלאכה לראות איך בובי עובד, הרהרתי בליבי, הנה, הכומר הנוצרי ענה על השאלות שלי, לא כמו רב חזקל שנתןלי מכות. דודלייב קרא לי ושאל מה עוללתי בחדרו של מירצ'ה? אמר שהופתע כשנכנס אל החנות הויקאר עם חיוך רחב על הפנים וספר לו את השיחה שהייתה לו איתנו. מאותו יום מירצ'ה השתנה לגמרי. הפסיק לנדנד וגם זנח את נפוליאון. כשביקש, עזרתי לו בהפסקות, אך לחדרו לא באתי יותר. רק בערב שישי כשחזרנו מבית הכנסת ואחרי הארוחה, שמעו כולם בבית את הסיפור המוזר הזה מדוד לייב.

כשחזרתי מטורדה שמחתי למצוא את דודה חיה בריאה, מחייכת וסקרנית. נהניתי לראות איך בובי השובב והמצחיקן הפך לעובד רציני ודייקן. הוא אמר לי שהתפרית עומדת לעזוב בעוד כחצי שנה והיא יתפוס את מקומה, ולא יסכים שאבא שלו יביא תפר מבחוץ כי זה כרוך במשכורת די גבוהה, בזמן שהפרנסה נחלשה קצת. מיד הוסיף שהוא ואבא שלו יתגברו על הקשיים. בזה הוא יכול לעזור, אבל כואב לו שבבית הוא חסר עצה. אצל דודה חיה הופיע משהו חדש שקשה להבין. כלפני חוץ לא מרגישים בשום שינוי, היא בריאה וחזקה, מחייכת ומשוחחת עם כולם, אבל נכנסה לסוג של מאניה של רחצה. חוץ מקמח וסוכר, היא רוחצת כל דבר שנכנס לבית. אפילו את הפרחים מהערוגה שלה, קודם שוטפת בדלי מים לפני ששמה אותם באגרטל. כששואלים אותה למה, היא אומרת שזאת היגיינה. בובי העליז תמיד היה עכשיו נעשה רציני ועצוב מאד.

התפלאתי והופתעתי כי אני לא הבחנתי בשום דבר. חיכיתי לדוד לייב שיסגור את החנות, ובדרך הביתה שאלתי אותו איך הוא מסביר את התופעה החדשה הזאת אצל דודה חיה. לא היה לו הסבר. הוא רק מקווה שגם זה זמני כמו שהיה מצבה הקודם וגם זה יחלוף. נאנח עמוקות ואמר שנוסף לזה יש לו גם דאגות רציניות אחרות. אמר שבעיניו אני מספיק רציני ודי מבוגר ויכול לדבר איתי בגילוי לב. הדאגות הן פירעון שטרות לספקים שבגללן נכנס לחובות גדולות. אחר כך חייך, שם את ידו על כתפי ואמר שלמרות המצב הקשה זמנית, אנחנו בבית לא נרגיש בשום חיסרון. הוא כבר ניתקל בקשיים בחלוף השנים והתגבר עליהם. ככה זה יהיה גם הפעם. הרגשתי התרוממות רוח שהוא דבר איתי בגילוי לב כזה, החזקתי חזק בידו ובשקט צעדנו הביתה. תוך זמן קצר התרגלנו גם לרחיצותיה של דודה חיה, להיגיינה שלה.

כל זמן שמזג האוויר איפשר הלכנו לסומש לשחות. כדי לחזק את השרירים שחיתי הרבה פעמים נגד הזרם. הפסקנו עם השחייה כשהגיע הסתיו האמיתי. לאיכרים בעיירה הייתה אימרה: "מגיע חג הבקתות (חג הסוכות, של היהודים) אז מגיעים גם הגשמים". כמעט תמיד זה היה נכון. לרוב גשמים איטיים ממושכים עם טיפות צפופות. הכול היה אפרורי. יומיים אחרי חג סוכות קבלתי שני ירחונים, של אוקטובר ונובמבר, עם מכתב התנצלות על האיחור. גם דוד לייב וגם אוטו קראו יידיש והירחון סיפק לנו נושאים לויכוח. הבית שוב התמלא קולות, ואני – שמחה. נתתי ירחון לז'ולי שיביא אותו לאבא שלו. הייתי סקרן לדעת מה תהיה דעתו של יהודי חרדי על הירחון. בשבת בבוקר בבית הכנסת הוא הצביע עלי ואמר שאני ה"יידישסט" הראשון בעיירה. רנא בקשה שאלמד אותה לקרוא יידיש כדי שתוכל גם היא ליהנות מהירחון. בצחוק הצעתי לה שתירשם לחיידר אצל רב חזקל. בפגישת החבר'ה בשבת התיישבנו סביב ז'ולי והוא הקריא את החלק ההומוריסטי של הירחון והתגלגלנו מצחוק. ההומור היידישאי הרבה יותר עסיסי מאשר בשפות אחרות. הירחון הכניס גוון משמח חדש בחבורה שלנו. גם קבלתי מכתב מאולגה, המכתב הראשון שכתבה לי, ובו תמונה שלה עם הכינור.

יום אחד הגיעה אימלה בהפתעה לביקור קצר של יום אחד. פגשתי אותה רק בצהריים. אחרי הארוחה בקשה שאלווה אותה לרכבת. בדרך אמרה שרוצה להגיד לי דבר שחייב להישאר סוד כמוס בינינו. גילתה לי שלפני שבועיים קבלו מכתב מדוד לייב בו הוא תאר את הקשיים והחובות שיש לו, ובקש אם יש באפשרותם להלוות לו כסף. עכשיו היא הביאה לו סכום כסף די גדול שמסרה לו בחנות כדי שדודה חיה לא תדע מזה. היא מספרת לי כדי שאדע מה מצבו האמיתי של דוד לייב והוסיפה שמרגישה חובה להגיד לי מה מצבו של דוד לייב, כי באותו ערב שגיליתי לפניה שאני יודע שגם אימא אין לי, היא נשבעה שלעולם לא יהיו יותר סודות בינינו. אני הבן הגדול שלה עכשיו והיא סומכת עלי שאשמור את הסוד הזה כמו שהצלחתי להסתיר כל כך הרבה זמן שאני יודע שאין לי אבא. גם דודי לא צריך לדעת שאני שותף לסוד הזה. מאוד נגע לליבי האמון שיש לה בי, בהתרגשות תפסתי בידה והבטחתי שאמשיך להתנהג כרגיל, ואיש לא ירגיש שאני שומר על סוד כמוס, וכך נפרדנו.

הגיעה חופשת חג המולד עם הציפייה לצאת לקולינדה עם החברים הרומנים. יום אחר התחלת החופשה אמר לי דוד לייב שאבא של מירצ'ה, הויקאר, ביקר אצלו ואמר שכמה רומנים מבוגרים אמרו לו שהם מתנגדים שבין הילדים ששרים את הקולינדה יהיה גם ז'ידן אחד. הרמז היה ברור לגמרי, ולא השתתפתי בקולינדה. זה היה ביטוי אחד מתופעות שונות של התגברות הלאומנות הקיצונית כתוצאה מההשפעה של גרמניה "הנאצית". עכשיו כבר ידעתי מה פרוש "נאצי", "נאציזם". היטלר הגיע לשלטון כמנהיג המפלגה "נציונאל סוציאליזם", ומכאן הכינוי "נאצי". צעדו הבולט הראשון היה איחוד אוסטריה עם גרמניה שקבל את השם "אנשלוס", גם האוסטרים הם עם גרמני. התחילה ההפצה של הרעיון הלאומני הנאצי של טוהר הגזע, הגזענות. הצעד הראשון היה הגבלת הזכויות האזרחיות של היהודים שמהר מאד הפך לרדיפה.

"הנאציזם" התפשט בתעמולה גדולה וגלויה. הדי התעמולה הזאת הגיעו גם להונגריה וגם לרומניה. תחת השפעה זאת קמה ברומניה התנועה "גרדה של ברזל", וחבריה היו "גרדיסטים". התנועה הזאת ברומניה די מהר יצאה מחיתוליה, התחילה לזחול ועכשיו עומדת כבר על רגליה, והשפעתה הקולנית מורגשת במיוחד בקרב הנוער, ושומעים את הכינוי הלעגני "ז'ידאן". אבל היו גם חברים רומנים שהתנגדו לזה, ביניהם איגנט ומירצ'ה שישבתי איתם על אות ספסל. גם בין המבוגרים היו כאלה. דוד לייב אמר שכמה לקוחות רומנים חזרו להזמין נעליים אצלו, וציין את זה כסימן מעודד. בבית עם דוד לייב ובובי שוחחנו הרבה פעמים על המצב הלא יציב הזה. דודה חיה ישבה ואפילו לא הקשיבה, כאילו הייתה בעולם אחר. אוטו היה כבר באוניברסיטה בקלוז'.

נוצר מן מצב משונה: מצד אחד יותר ויותר לקוחות רומנים חזרו אל דוד לייב, גם עם תיקונים וגם להזמין נעליים, ומצד שני בכיתה נשמע לעיתים יותר קרובות הכינוי ז'ידאן. זה היה הסימן הבולט שהנוער מושפע ביתר קלות ומה שהצביע על החמרה במצב הייתה העובדה שאף מורה לא העיר על כך, עשו עצמם שלא שומעים. לא כמו פרופסור קרניקה לפני שנתיים. זה היה מדאיג. הרגיזה אותי העובדה שכמעט כל החברים בחבורה שלנו קבלו את התופעה הזאת כמובנת מאליה והמשיכו להתנהג כילדים קטנים. רק רנא וז'ולי ראו כמוני שזה שינוי רציני. כאילו שלושתנו היינו המבוגרים בין הילדים. זה הרגיז אבל זה לא הדאיג אותי.

הדאיגה אותי דודה חיה. בנוסף לרחיצותיה, ההיגיינה שלה, התחילה שוב להסתגר, להיות מופנמת. בשעות אחרי הצהריים, כשהיינו רק שנינו בבית ניסיתי לדובב אותה לשוחח איתי. ספרתי לה על החברים הקולגים, ועל החברות בתקווה שנושא הבנות יעורר את סקרנותה. אבל היה לי רושם שהיא לא קולטת מה אני אומר למרות שהסתכלה עלי. ריחמתי עליה ועוד יותר על דוד לייב. ידעתי כמה הוא אוהב אותה וכמה כואב לו מצבה. שבת אחרי הצהריים הזמנתי אותה שנצא קצת לטייל. היא רק הסתכלה עלי ואמרה שוב שהיא מאד אוהבת אותי ושאצא לטייל עם החברות שלי. הבנתי שהיא שוב חולה מאד ולא הפצרתי בה.

החגים פורים ופסח עברו ובסוף חודש מאי התחלנו שוב לרדת לסומש לשחות. עשינו תחרויות שחייה ואחר כך ריצה כדי להתחמם. על גדת הנהר לא היה הבדל בין יהודי לרומני. שם כולנו שחינו ועשינו תחרויות. המורה להתעמלות עודד אותנו לכך, הוא היה בין הראשונים שירד לשחות בסומש. הוא אסף חבורה של נערים, ביניהם גם אותי, והתחיל לאמן אותנו באופן ספורטיבי. שם דגש מיוחד על הנשימה בזמן השחייה, ואחר כך על התנועות. מאוחר יותר תרגל אותנו בסגנונות שונים. יום אחד בישר לנו ששבועיים לפני סוף שנת הלימודים, התיכון שלנו מוזמן לתחרות ספורט בכל הענפים, כולל שחייה, בתיכון הגרמני ב"ביסטריצה" הבירה של הנפה שלנו. ישתתפו בתחרויות בחורים מכתה VI ומעלה. בינתיים המשיך לאמן אותנו. שני בנים מכיתה VII היו שחיינים מצוינים והם ייצגו את התיכון שלנו בענף השחייה. עד עכשיו אימן אותנו שלוש פעמים בשבוע אחרי הצהריים בשעה חמש. מעכשיו יאמן חמישה ימים בשבוע. כדי לגוון את האימונים היה מסיים עם שחייה אחת לרוחב הנהר. היינו צריכים להשתדל להגיע חזרה לנקודת הזינוק. למרות הזרימה השקטה והאיטית של הנהר, אבל בכל זאת זרימה, רק שני השחיינים המצוינים הצליחו כמה פעמים להגיע. זאת הייתה שחייה מעייפת מאד והייתי חוזר הביתה מותש.

בהתחלת חודש יוני התחילו הבחינות להשלמת שנת הלימודים, רק במקצועות העיקריים. אתעכב רק על הבחינה בשפה והתרבות הרומנית. יש לי כאן סיפור משעשע עם הקולג שלי לספסל הרומני איגנאט. למורה שלנו לשפה הרומנית היה מנהג שבבחינה האחרונה ביקש רק דיקלומים משירי משוררים רומנים, קטעים קטעים, לא שיר שלם. היה מזמין חמישה תלמידים לפי האלף בית של הקטלוג לקדמת הכתה ליד הלוח ולפי סדר זה כל אחד דיקלם מה שידע. לפי סדר זה אני HARTMAN הייתי הראשון והחמישי IGNAT – חברי הרומני. דקלמתי שני קטעים קצרים וסיימתי בקטע קצר מ"השומר הרומני" של משורר נערץ. אחרי השלושה האחרים הגיע תורו של איגנט, המסכן לא זכר אף שיר, עמד מבויש עם חיוך מטופש על הפנים. המורה חיכה כמה רגעים ואז פנה איליו במילים אלו: תראה איגנט, ויקטור היהודי דיקלם משהו  מ"המשומר הרומני", אולי אתה איגנט הרומני תדקלם לו משהו מהשומר של מוישה?" כולנו – כל הכתה – יחד עם המורה פרצנו בצחוק ללא שליטה, ואיגנט המסכן פרץ בבכי. אבל התברר שהמורה היה אדם רגיש וטוב לב, מורה שאהב את תלמידיו. חיבק את איגנט, אמר לו לא לבכות כי הוא לא מכשיל אותו, הוא מעביר אותו לכתה הבאה בתנאי שהוא, איגנט, מבטיח שבמשך החופש משקיע עצמו בלימוד השירים של המשוררים הרומנים. אינגט המאושר הבטיח עם שבועה של כבוד. את הסצנה הזאת מהלימודים שלי בתיכון אזכור לתמיד!

כשבוע לפני התחלת התחרויות בביסטריצה הייתי בבית המלאכה לראות איך בובי עובד, זיהיתי את קולו של המורה להתעמלות משוחח עם דוד לייב. הוא אמר לדוד לייב שאחד השחיינים הטובים שלו נפל ונחבל קשות והוא מבקש שדוד לייב יסכים שאופיע במקומו כי אין לו שחיין אחר. כששמעתי את זה נפל עלי פחד. נכנסתי לחנות ובלי להסתכל בפניו של המורה אמרתי שאני מפחד לקבל על עצמי את התפקיד הזה, אעשה רק צחוק מעצמי ואגרום בושה לתיכון שלנו. דוד לייב שתק אבל המורה ניסה לשכנע אותו. ביקשתי ממנו סליחה שאני מסרב ועזבתי את החנות. בערב, דוד לייב הסביר לי למה אני כן צריך לקבל את ההצעה של המורה: "נכון שאתה רק בן 15 וכמה חודשים", כך התחיל, "אבל אתה חזק מאד ולגמרה לא טיפש, שים הצידה את החשש מכישלון. תהיי גאה שבחור יהודי מופיע כמייצג ספורטיבי של התיכון הרומני מנאסאוד בזירת הספורט של הגימנסיה הגרמנית בביסטריצה. תחשוב על זה שבאווירה הנוכחית, כשישנם רבים המחשיבים את היהודי כאדם נחות, ההופעה שלך כספורטאי, ועוד בתיכון הגרמני, תוכיח לכל שיהודי לא מפחד!!" את המילים האחרונות הדגיש חזק.

פתאום נפקחו עיניי!! פתאום ראיתי הכול באור חדש! קפצתי על דוד לייב, חיבקתי אותו בכל הכוח וצעקתי: "כן כן, אני אשתתף בתחרות". למחרת התנצלתי בפני המורה ואמרתי שאני כן מקבל את הצעתו. הוא לחץ את ידי ועוד באותו היום התרכז באימון שנינו – השחיין מכתה VII – שכחתי את שמו – ואני. ביום התחלת התחרויות הגענו לביסטריצה. תחרויות השחייה תוכננו ליום השלישי בשעה עשר בבוקר. שלושה משחים: חמש-מאות מטרים, מאתיים מטרים, ומאה מטרים. אני שובצתי במשחה של מאה מטרים. את התוצאות פרסמו בגמר כל שחייה. השחיין שלנו מכיתה VII תפס מקום ראשון בחמש מאות מטרים. אני יצאתי שלישי במאה מטרים. המורה שלנו יצא מגדרו מרב שמחה וגאווה. בחמש אחרי הצהריים עמדנו בשורה אחת תשעת הזוכים. אני הייתי אחרון בשורה. המורה הגרמני להתעמלות חילק את המדליות. ניגש אל כל ילד, לחץ יד, נתן את המדליה ושאל את השם. ככה גם אצלי. כשאמרתי את שמי: הרטמן ויקטור, עם חיוך רחב על פניו אמר בגרמנית: "אתה גרמני" (HARTMAN זה שם גרמני). גם אני עם חיוך אמרתי: לא אדוני המורה, אני יהודי. הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלו!! הרוע התפרץ מעיניו, אבל שתק והסתלק. עם גמר הטקס אמרתי למורה שאני חוזר הביתה. פחדתי להישאר שם. בערב הייתי כבר בבית, תשוש ממתח ועייפות והלכתי לישון. בבוקר, בהתלהבות התחלתי לספר לדודה חיה שהגעתי למקום השלישי בשחייה וקבלתי פרס. רציתי לתאר לה את פרצופו של המורה הגרמני, אבל היא רק הביטה בי בחיוך וחזרה להיגיינה שלה. כל כך רציתי לשמח אותה קצת, וכאב לי אדישותה. הלכתי לבית המלאכה וספרתי לבובי. בקולי קולות של שמחה סחב אותי לחנות שאספר בעצמי לדוד לייב. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך נרגש, בקושי הצליח להגיד: "אני מאד גאה בך" וניגב את הדמעות. זה השכיח ממני את אדישותה של דודה חיה. בערב בעצמו סיפר לה והראיתי להם את המדליה. הפעם שיבחה וחיבקה אותי ואמרה שלכבוד זה תאפה לי עוגה מיוחדת.

בגלל הלטינית השנואה, הציון הממוצע שלי בתעודת הגמר היה יותר נמוך   מבשנים קודמות. התנחמתי באטלס קטן של פריס שקבלתי מהמורה לצרפתית. בחגיגת סיום שנת הלימודים המורה להתעמלות הזמין את שנינו השחיינים לבמה,לי ענד מדליהולשחיין מכתה VII נתן ספר ופסלון קטן לתשואות הרמות של הקהל. הרגשתי בזה נקמה על הלטינית. למחרת, יום ראשון בצהריים, הייתי כבר בטורדה.

הגעתי קצת מוקדם מהרגיל ומצאתי בבית רק את זיידי. כשעה ישבנו בגינה והוא התעניין בכל מה שקרה איתי בנאסאוד, על דודה חיה, על דוד לייב והפרנסה ואמר שהוא יודע משיחות בבית הכנסת, שמאז שהנאציזם של היטלר הגיע גם הנה יש דאגה לפרנסה אצל הרבה יהודים. אמרתי לו שבבית המלאכה של דוד לייב עובדים באותו הקצב כתמיד, והוא יכול להיות רגוע, לנו אף פעם לא יחסר שום דבר. רצה לברך על זה עם לחיים כהרגלו, אך בינתיים הגיעו אימלה ואולגה והחלה השמחה הרגילה של החופשה בטורדה. בערב כשאימלה אמרה לי שלאולגה יש חבר, היא הסמיקה. קצת כעסה ואמרה שזה רק חבר מהכיתה, ועל אמת היא אוהבת רק אותי. כדי להוכיח היא חיבקה ונישקה אותי. החבר הזה של אולגה הוא הבן דוד של חווה הג'ינג'ית. שטרנד, פינג-פונג, והרבה פעמים בחנות הגדולה של דודי מילאו את הימים. וזיידי שניצל כל הזדמנות לשוחח איתי ביידיש. יום אחד חווה אמרה לאולגה שהיא רוצה שאני אהייה החבר שלה והיא תנשק אותי כשאולגה תנשק את הבן דוד שלה. זיידי, שישב לא רחוק מאיתנו, אמר שכשנעבור מדיבורים למעשים הוא יביא את בקבוק היין ויברך על זה.   אני על המקום חיבקתי את חווה ונשקתי אותה. זייד פרץ בצחוק, נתן לי צביטה בלחי, אמר לי לנשק גם את אולגה והביא את הבקבוק. שתינו לחיים וצחקנו בקול, וחוץ מזייד שלושתנו הסמקנו מאד.

ערב אחד, אולגה כבר ישנה, שאלה אותי אימלה מה המצב אצל דוד לייב. גם דודי וגם זייד ישבו איתנו בגינה.  בכמה מילים תיארתי את המצב שבזמן האחרון הולך ומשתפר. לא רציתי להעציב אותם, שיניתי נושא וספרתי להם על זכייתי בשחייה ואת המקרה עם המורה הגרמני להתעמלות. יצאו מגדרם מרוב שמחה, שיבחו אותי, במיוחד זיידי שאמר שעכשיו יש לו סיפור שאיתו יתגאה בבית הכנסת.

דודי לקח אותי יום אחד לאורווה להראות לי איך הוא מטפל בסוסו האהוב. סיפר לי שכחייל הוא שירת אצל ה"הוסרים" = "חיל הפרשים ההונגרי", שם הכיר והתיידד עם אורבן שותפו.

אימלה הבינה שתשובתי על מצבו של דוד לייב לא הייתה מלאה. היינו רק שנינו וביקשה שאתאר את המצב כפי שהוא באמת. סיפרתי לה כל מה שידעתי. לא הסתרתי דבר. היא אמרה לי שלפני כמה זמן קבלה מכתב ממנו ובו הוא מתנצל שעדיין איננו מסוגל להתחיל להחזיר את הלוואה שקבל מהם, כי מצבו עדיין קשה. דודי לא יודע כי היא לא הראתה לו את המכתב. משיחה זו עם אימלה הבנתי שדוד לייב המסכן עושה מאמצים גדולים כדי שאנחנו בבית לא נרגיש בשום שינוי לרעה. המצב של דודה חיה מוסיף לו דאגה וכאב. לו יכולתי לעזור לו במקצת, לפחות לשפר את מצבה של דודה חיה?! אותו לילה נרדמתי בקושי והתעוררתי מאוחר לצלילי הכינור של אולגה. יצאתי לגינה ושם הצטרפה אלי הג'ינג'ית. ראתה שאני קצת עצוב והתחילה לספר לי בדיחות, גם קצת גסות, וצחקנו בקול. אחר כך פתאום שאלה אותי אם גם לאולגה יש דם בין הרגליים כל חודש? מייד אמרתי לה שאני לא יודע כי היא לא אמרה לי. היא עברה לנושא אחר.     מאוחר יותר הצטרפה אלינו לשטרנד. – בליבי שאלתי האם יש עוד הרבה תופעות בחיים שאין לי מושג עליהם? – כשחזרנו הביתה, אמרתי לאימלה שאני מאד מודאג מהמצב בבית והייתי רוצה לחזור מוקדם מהרגיל. היא הבינה אותי, עוד באותו סוף השבוע חזרתי. במשך הנסיעה הביתה שאלתי את עצמי איך הייתי יכול להקל ולו במקצת על הדאגות של דוד לייב? בבית מצאתי את דודה חיה שקטה ועסוקה בהיגיינה שלה, בובי רציני ועסוק בעבודהשלו, ודודלייב, למרות כל הצרות שלו, האדם היקר הזה, קבל אותי עם חיוך רחב על הפנים. בלילה תחת האורלוגין המתקתק התחיל להתגבש במוחי איזה ניצוץ של רעיון. אם אוטו היה בבית היה לי עם מי להתייעץ. ביום חמישי אחרי השוק רציתי לדבר עם דוד לייב, אבל הוא הקדים אותי ואמר לי לא לעשות שום תכנית לשבת. יותר מזה לא רצה להגיד.

בשבת אחרי הצהריים התאספו כל החברים שלי, בנים ובנות, בחצר שלנו. בובי וז'ולי הביאו בקבוקי לימונדה, דוד לייב הביא בקבוק ליקר מתוק ודודה חיה את העוגה שהבטיחה לי, ולמעשה שלוש עוגות. באו גם בנים גדולים, תלמידיו של רב חזקל שלפני שנים למדתי איתם ביחד בחיידר. ההפתעה הצליחה להשתיק אותי אבל לא הצליחה לעצור את דמעותיי! שמחה גדולה ומצב רוח מרומם ומפי כולם ברכות על זכייתי בשחייה. דודה חיה פרשה את העוגות, דוד לייב הגיש לכל אחד כוסית ליקר, שתינו לחיים ואז הוא אמר שהמסיבה מוקדשת לא רק לזכייתי בשחייה, אלא בעיקר על  שהיה לי האומץ להגיד למורה הגרמני שאני יהודי, למרות השם שלי, הרטמן, שבגללו חשב שאני גרמני. אחרי מחיאות הכפיים דוד לייב התכוון לעזוב, כשפתאום הופיע רב חזקל. נרגש כולי ניגשתי והושטתי יד. הוא לחץ את ידי בחום ואמר שמברך אותי למרות שנהייתי מה שנהייתי והוסיף שהוא משוכנע שבלי דעת מלאתי שליחות של ריבונו של עולם. עזב יחד עם דוד לייב. הפיקניק נמשך עד מאוחר ויחד עם ז'ולי ליווינו הביתה את הבנות.

ביום ראשון היו לי שתי הפתעות: הראשונה – דודה חיה עצמה! מחייכת במצב רוח מרומם אמרה שהפעם היא רוצה לספר לי משהו שאני עדיין לא יודע והיא כן רוצה שאני אדע. דודה חיה מלאת חיים כפי שהיכרתי אותה לפני הרבה שנים! ההפתעה השנייה: הסיפור האמיתי על דודה רגינה.

["דודה רגינה באמת הייתה אשתו של החבר הטוב של אבא שלי. שניהם היו נוכחים בברית המילה שלי. שלוש שנים בערך מאוחר יותר החבר הטוב של אבא שלי נפטר. הידידות הטובה בין דודה רגינה ואבא שלי נמשכה, התהדקה והפכה לאהבה ממש. תכננו להתחתן. אבל אבא שלי חלה ואושפז. באשפוזו השני גילו שיש לו סרטן בקיבה. מיום אשפוזו הראשון ועד לנשימתו האחרונה לא התרחקה ממיטתו. באהבה ובמסירות טפלה בו עד יומו האחרון. החלום שלה היה להפוך לאימא שלי. לא היו לה ילדים, אבל גם היא כיבדה, כמו כולם, את הדרישה של דודה חיה. בגמר  "השלושים", האבל על מות אבי, חיסלה את חנות המעדנייה שהייתה לה, מכרה את הביתה וקנתה סרטיפיקט – אישור אנגלי להתיישב בפלסטינה – נסעה לשם וגרה בתל-אביב. לפני שנסעה הבטיחה שהחל מיום בר-המצווה שלי, כל שנה תשלח לי חבילה עם דברים טובים ליום הולדתי"].

ישבנו כמה זמן בשקט ואז שאלתי אותה האם ישנם עוד דברים נסתרים שיתגלו לי במשך חיי? היא הרימה כתפיים ואמרה שלדעתה זה הסיפור האחרון שעד כה היה מוסתר. קמה, אמרה שהיא עייפה והלכה לישון. למרות שהסיפור של דודה רגינה לא היה סיפור שמח, אני כן הייתי שמח שביליתי כמה שעות של שיחה נורמאלית פשוטה עם דודה חיה. בליבי חשבתי שלמרות כל הטרגדיות שעברו עלי במשך החיים שלי עד עכשיו, אני בר מזל גדול שהגעתי לביתם החם והאוהב של שני אנשים יקרים אלה. הצטערתי שאני לא מסוגל לעזור לשיפור מצבה של דודה חיה, ובאותו זמן התגבש במוחי רעיון שלדוד לייב אני כן אוכל לעזור על ידי הקלה בעומס ההוצאות. ידעתי כבר מה עלי לעשות.

בערב חיכיתי שיסגור את החנות והזמנתי אותו לשבת על אותו הספסל שישבנו אותו לילה כשגילה לי את הסיבה להקראת הקדיש חצי שנה נוספת. אמרתי לו שהפעם אני רוצה לדבר איתו ברצינות. ראיתי שהוא מאד מתוח, בלי למשוך זמן אמרתי לו מה החלטתי. אני לא רוצה להמשיך ללמוד בתיכון. אני רוצה להיכנס לבית המלאכה ליד בובי וללמוד תפרות. הוא נדהם! כל כך הופתע שכמה רגעים רק הסתכל עלי בלי להניד עפעף. בלי לתת לו זמן לשאול הסברתי את עצמי. כבר זמן מה אני מרגיש שהוא שקוע בדאגות פרנסה, ולמרות שקבלתי מלגה, התיכון עולה הרבה כסף. אני כבר גדול וחזק ויכול לתרום את חלקי בזמנים קשים אלה. בקול שעוד אף פעם לא שמעתי אצלו אמר שנדון בנושא מאוחר יותר אחרי שישקול בדעתו את הדבר. אמרתי שזו החלטתי ולא אשנה אותה, ורק מבקש את הסכמתו שאלמד תפרות על יד בובי. בדרך הביתה שם את ידו על כתפי, בקש שבבית לא אזכיר את הנושא, ומחר בערב בחנות יגיד לי מה החליט.

למחרת בערב, אחרי שכולם עזבו את בית המלאכה, כולל בובי, פנה אלי דודלייב במילים אלו: "החלטת לא להמשיך בלימודים, זכותך. אתה כבר גדול ורציני מספיק בשביל להחליט מה לעשות עם עצמך. אתה רוצה ללמוד מקצוע. טוב מאד. תלמד מקצוע. אבל לא אצלי!! בשום אופן לא אסכים שבני משפחה, שכנים ומכרים יגידו שגידלתי יתום שאחר כך אנצל אותו בעבודה! כי כולם בלי יוצא מן הכלל יחשבו כך! לזה אני לא מוכן ואף פעם לא אסכים לזה. בסוף השבוע נוסעים לדז' לדוד אדולף, האח הגדול של אימא שלך ושל דודה חיה, אגיד לו מה החלטת, אסביר לו את הנימוקים שלי, אדרוש ממנו שאתה תישאר אצלו והוא יכניס אותך ללמוד מקצוע ששניכם יחד תחליטו איזה. וכפי שהחלטתך נחושה, כך גם החלטתי!!" ושתק. גם אני שתקתי. בבית סיפר הכול לדודה חיה ולבובי. בובי הקשיב ובלי מילים קם ויצא מהבית. דודה חיה הקשיבה בשקט ואחרי כמה דקות חזרה להגיינה שלה. ואני הבנתי שהחלטתו של דוד לייב סופית.

גם הבנתי שבסוף השבוע מתחיל פרק חדש בחיי.

למחרת נסע דוד לייב לדז' לסדר את הנושא עם דוד אדולף. ביום שיש היינו כבר בחנותו של דוד אדולף. הוא קבל אותי בחום ובזרועות פתוחות. דוד לייב חיבק אותי עם דמעות בעיניו, איחל לי הצלחה וחזר הביתה לנאסאוד. היה עוד לפני הצהריים, החנות הייתה מלאה לקוחות, דוד אדולף שהיה עסוק אמר לי להרגיש בבית, להסתובב חופשי עד שעת הסגירה, ואז נלך הביתה ואכיר את כל המשפחה.

חנות ענקית, נהדרת, מאד מודרנית ואלגנטית. חנות גלנטריה לנשים. הלבשה תחתונה לנשים. לא שמלות, ז'קטים ומעילים. רק הלבשה תחתונה לסוגיה. אבל הפריט העיקרי היו גרבי נשים מכותנה, צמר ובמיוחד ממשי. הפירמה הייתה "קסה צו'רפילור" = "בית הגרביים". עבדו שם חמש מוכרות ומזכירה. כולן צעירות יפיפיות והיו עסוקות כל הזמן. עוד לא ראיתי חנות מפוארת ועשירה כזאת.

בצהריים בבית הכרתי את דודה פאולה, הבת הבכורה מרים גדולה ממני בארבע שנים, וגסטון (עזרא) שקטן ממני בשלוש שנים, שני בני הדודים החדשים שלי. הבית היה אח תאום לחנות. גדול, יפה ומרוהט ברמה גבוהה מאד. גם בית כזה יפה עוד לא ראיתי מעודי. באופן קבוע היו בבית טבחית ומשרתת. חצר גדולה ובה, תחת סככה, שולחן פינג-פונג, ובהמשך גן.

בקיצור, בית של עשירים. הרגשתי לא נוח שם. לא העזתי לנוע בחופשיות. קיוויתי לא הישאר בבית הזה זמן ארוך. לשמחתי כעבור יומיים דודה פאולה הסבירה לי את התכנית שגיבשו היא ודוד אדולף: בקלוז' פועלת חברת אוטובוסים MERA, חברת התחבורה הכי גדולה ברומניה. מאות רבות של אוטובוסים מקשרים יום יום את קלוג' עם כל חלקי הארץ. במגרש הענקי של החברה יש הרבה מוסכים ובתי מלאכה: נפחות, חרטות, נגריה ואפילו חייטות. הנהגים לובשים את המדים של החברה. דוד אדלוף המליץ שאלמד חרטות ואני הסכמתי. באחד המשרדים של החברה יש לו מכיר וותיק, הוא התקשר איתו והוא הבטיח לעזור.

מוקדם בבוקר נסענו לקלוז'. מהרכבת בטקסי למשרדו של אותו המכיר, מרחק די גדול. האיש אמר שבכל סתיו מתקבלים מתלמדים חדשים למחלקות השונות. עדיפות ניתנת לצעירים שגמרו ארבע כיתות תיכון. הגשתי את התעודה שלי. אמר לי לחזור בעוד יומיים, עד אז יגמור את הסידורים. משם עשינו ברגל דרך די ארוכה כדי להכיר את המסלול עד לבית המתלמדים בשם "בית הג'וינט", גם את זה סידר כבר קודם טלפונית – שם אגור. קיבל אותנו מנהל בית הג'וינט  דר' קליין. יהודי גבוה, שמנמן, עם כיפה על הראש וחיוך לבבי על הפנים. הגענו בשעת הצהריים וישר הזמין אותנו לשולחן. דוד אדולף אמר לו מי אני, איך ולמה הגעתי הנה ואיפה אתחיל לעבוד בעוד יומיים. אחרי הארוחה עשינו שוב את הדרך עד לתחנת האוטובוסים MERA ברגל, ומאוחר יותר ליוויתי אותו לרכבת. לפני שנפרדנו נתן לי דוד אדולף סכום כסף וחזרתי לג'וינט. עוד אף פעם לא היה בכיסי כל כך הרבה כסף.

ב-MERA אמרו לי שרק בעוד עשרה ימים אוכל להתחיל לעבוד. ניצלתי את הזמן ונסעתי לטורדה. אימלה אמרה שהם יודעים כבר הכול ממכתב ארוך ומפורט שכתב להם דוד לייב. דודי היה בחנות ואת אולגה וחווה פגשתי רק אחרי הצהריים. לזיידי, לפי בקשתו, סיפרתי כמעט מילה במילה את השיחה שהייתה לי עם דודלייב עד להחלטתו "לא אצלי". זיידי שיבח מאד את דוד לייב וציין שגם הוא במקומו היה מחליט כך. הימים עברו בנעימים ומהר, יותר מדי מהר. כשנפרדנו גם דודי נתן לי סכום כסף לא קטן. עכשיו הייתי ממש עשיר. ביום ראשון חזרתי לקלוז', וביום שני התייצבתי לעבודה.

אותו המכר של דוד אדולף קיבל אותי ואמר שהתעודה שלי הקלה על קבלתי, ועכשיו אני צריך לעבור בחינה פסיכומטרית כדי לקבל דירוג. בכמה מילים הסביר לי במה המדובר. עד עכשיו עוד לא שמעתי על בחינה כזאת וקיוויתי להצליח. היו תשעה מבחנים די קלים, אתאר רק אחד בו נכשלתי: קיבלתי שלושה דפים גדולים מלאים עם עגולים קטנים צפופים בכל הצבעים. הייתי צריך לציין איזה מספר אני רואה על כל דף. לא הצלחתי לזהות אף מספר. התברר לי – לראשונה – שאני קצת עיוור צבעים. במשרד אמרו לי שהתקבלתי והעבירו אותי אל מנהל מחלקת החרטות. האיש רשם את הפרטים שלי, עשה איתי סיבוב בין המחרטות, עצר על יד אחת, הציג אותי לאיש שעבד עליה ואמר לו שאני המתלמד החדש שלו. האיש, בן אדם קצת מבוגר, שאל מה שמי ובן כמה אני ואמר שיש לו קצת אינפורמציה עלי ולכן הסכים לקבל אותי. לפני שהתחיל עם הסברים אמר שלהיכשל רק במבחן אחד מבין תשעה זה לא רע בכלל, מה עוד שזה עניין של צבעים ולא דבר טכני. עם חיוך הוסיף שטייס אני כבר לא אהייה.

את ההסבר התחיל עם השמות של החלקים השונים של המחרטה, ואחר כך איך מנקים אותה בגמר העבודה. כמו רב חזקל בזמנו, גם הוא אמר לי לא להסס לשאול כל דבר שלא ברור לי. רבע שעה לפני גמר העבודה נתן לי מטלית, הסתכל איך אני מנקה ונפרדנו. בשבוע השני התחיל ללמד אותי איפה ואיך מרכיבים את החלק שצריכים לחרוט בו. זאת הייתה כבר התחלה ממשית של לימוד המקצוע.

באחד מימי ראשון הפתיע אותי דוד אדולף. בא במיוחד לראות איך הסתדרתי והביא לי עוגה שדודה פאולה אפתה בשבילי. תיארתי לו את תהליכי הקבלה לעבודה ואת הכישלון שלי בזיהוי העיגולים בצבעים השונים. שאל על דוד לייב, על החנות ועל הפרנסה. השתדלתי לתאר לו תמונה אובייקטיבית עד כמה שיכולתי, בלי להזכיר את ההלוואה שקיבל מאימלה. אחר כך ביקש שאספר לו הכל על דודה חיה. כאן סיפרתי לו הכל מה שידעתי ומה שהרגשתי. הדחף שלה להיגיינה – ותיארתי לו במה זה מתבטא – הסתגרותה בעצמה לדעתי מצביע על משהו לא טוב שמתרחש בראש שלה. הוא אמר שהרופא שאצלו ביקרו בפעם הקודמת נמצא עכשיו בבודפשט. כשיחזור הוא ייקח את דודה חיה אליו לטיפול יסודי. אחרי שתיקה קצרה בקשתי שיספר לי הכל על אימא שלי. ממה סבלה ומה גרם למותה בגיל כל כך צעיר.

שם יד על כתפי, הוביל אותי לגן ציבורי, התיישבנו על ספסל מבודד והוא סיפר: "זה קרה בקיץ 1926, אני בן שנתיים וכמה חודשים. היא הייתה בהריון ופתאום הופיעו לה כאבים עזים ובלתי רגילים. לפי עצת הרופא אושפזה מייד. כבר אחרי הבדיקה הראשונה קבעו שחייבים לעשות הפלה כיוון שיש איזה עיוות לא רגיל ברחם שלה. – לראשונה שמעתי את המילה הפלה – והוא הסביר לי אותה. גם הוא וגם אבא שלי היו על יד מיטתה כל הזמן. בזמן ביצוע ההפלה היא איבדה הרבה דם. הוא, האח שלה, פעמיים תרם דם אבל זה לא עזר. כעבור יומיים נפטרה". רק ישבתי בלי לזוז ובכיתי. הוא אסף אותי בזרועותיו ובכה ביחד איתי.

עבר זמן עד שנרגעתי והוא עבר לנושא אחר: אוטו. בהתלהבות ואהבה תיארתי לו מי הוא אוטו בשבילי. למעשה הוא היה המדריך והמחנך שלי מאז שהגעתי אליהם ובמשך כל שנות הלימודים שלי. הוא דירבן ועודד אותי לקרוא ספרים רציניים, מדעיים ותולדות עמים. בסבלנות אין קץ ענה והסביר כל דבר ששאלתי. האמת היא שתמיד היו לי שלושה מורים, בחיידר, בבית הספר ו-אוטו! הרשימה אותו מאד אהבתי לאוטו. אחר כך שאל אם אוטו דיבר איתי גם על פוליטיקה. אמרתי לו שאוטו לא דבר איתי על פוליטיקה, אבל שמעתי הרבה שיחות כאלה בבית הכנסת, בין תפילה לתפילה, ולא תמיד הבנתי הכול. כששאלתי את אוטו פעם, הוא אמר שאני עוד צעיר מדי להתעסק בנושא זה.

אז דוד אדולף אמר לי שלאוטו יש השקפות שמאלניות קיצוניות, ואפילו קומוניסטיות. הוא בקש שאקשיב לו טוב ואזכור מה שהוא אומר לי עכשיו, ונהייה מאד רציני! ממש ציווה עלי לא לדבר על נושא זה אף פעם עם אף אחד! לא בעבודה, לא בג'וינט ולא בין החברים. אם אשמע דיבורים על נושא זה, אף פעם לא להתערב, ואם אפשרי אז להתרחק. זה יכול להיות מאד מסוכן, לא רק בשבילי, אלא לכל המשפחה וציווה שוב לזכור את זה טוב. ליוויתי אותו לרכבת וכשנפרדנו ביקש שאכתוב לו מדי פעם.

לאוטו וחברו פטרי היה חוג מצומצם של חברים שלפעמים הקשבתי לשיחותיהם. הם דברו הרבה פעמים על סוציאליזם, קומוניזם, על רוסיה ששם הולכת ומתגבשת צורת חיים חדשה שתהיה שוויונית לכולם. שמעתי שמות כמו לנין, סטלין, טרוצקי וגם אנא פאוקר פה ברומניה, שהיא בבית הסוהר כיוון שהייתה קומוניסטית. נזכרתי בכל זה עכשיו כאשר דוד אדולף הדגיש כל כך את הסכנה הכרוכה בהשמעת דיבורים על נושא זה. עכשיו הבנתי את החומרה בציווי של דוד אדולף והבטחתי לעצמי להתנהג לפיו. האמת היא שלא היה לי אף אחד עם מי לדבר על נושא זה חוץ מז'ולי שעכשיו הוא רחוק ממני, ומי יודע לכמה זמן.

זמן קצר אחרי שהתחלתי לעבוד, הוזמנתי לשיחה עם המנהל. הוא אמר לי שעד כה הכול בסדר, אני עומד בסטנדרטים שלהם, אבל כדי ששמי יוכל להופיע רשמית ברשימת המתלמדים לא מספיק תעודת לידה ותעודת גמר של ארבע כיתות תיכון, צריך גם תעודת אזרחות. עכשיו חודש אוקטובר, אמר, ויש לי מספיק זמן עד סוף דצמבר להשיג את זה. אז מהראשון בינואר יופיע גם שמי ברשימת המתלמדים. מיד כתבתי לשני הדודים שלי. שניהם התחילו להתרוצץ במשרדים השונים, ובכל מקום אמרו להם שתעודת אזרחות אפשר להנפיק רק לאדם מעל לגיל 18. מכיוון שההורים שלי אינם בחיים, אני יכול לקבל תעודת אזרחות רק על שם המשפחה שתאמץ אותי באופן רשמי. דוד לייב בשום אופן לא רצה למחוק את השם "HARTMAN" – שם המשפחה של אבא שלי, ומובן מאליו שגם אני לא רציתי. פניתי לדר' קליין לעזרה. לאחר יומיים של סקר שהוא עשה התחלנו במסע מפרך. קודם למשרד רישום התושבים לקבלת אישור שאני יליד קלוז'. למשטרה – כדי לקבל אישור שאני רשאי לגור בקלוז' כאחד מאזרחיה. במשרד הבריאות קבלתי תעודה שאני לגמרי בריא. אפילו ממשרד בית הקברות קבלתי תעודה שהורי קבורים כאן בקלוז'. מצויד בכל התעודות האלה פניתי שוב למשרד הפנים. פקידה מאד נחמדה הקשיבה לי בסבלנות שבחה אותי ואת דוד לייב על מאמצינו לשמור על שמו של אבי ויעצה לעשות עותקים מכל התעודות, לכתוב מכתב מנוסח יפה והיא אישית תמסור אותו למנהל וגם בעצמה תבקש שיעזור לי. כבר למחרת הגשתי לה את כל המסמכים מסודרים במעטפה גדולה. ימים רבים הייתי במתח עצום. איש המחרטה שם לב וביקש לדעת מה קרה לי. עד עכשיו דברנו רק רומנית. מרוב מתח וכעס שחררתי קללה עסיסית בהונגרית. אורו עיניו של האיש ואמר שהוא הונגרי. סיפרתי לו את סיבת המתח והכעס. הוא אמר לי לא לקוות לקבל תעודת אזרחות. הוא יודע את זה מניסיון דומה במשפח שלו. זה היה לי כמו פח שמן נוסף על מדורה בוערת. רק באמצע דצמבר הוזמנתי למנהל הכללי של סניף משרד הפנים. הוא קבל אותי באדיבות, הזמין אותי לשבת ואמר שלפי הנוהג תשובות לבקשות שולחים בדואר. אבל הוא התרשם ממכתב הבקשה שלי והחליט לדבר איתי אישית. הסביר לי שזה חוק בסיסי הכלול בקונסטיטוציה, שתעודת אזרחות על שמו של אדם נותנים רק מגיל 18 ומעלה. אין שום אפשרות להפר חוק זה. הוא בקש שאאמין לו שהיה נענה בחפץ לב לבקשתי, אבל ידיו כבולות. הוא לא יכול להנפיק לי תעודה על שם HARTMAN. הודיתי לו על אדיבותו, עזבתי את משרדו ולא חזרתי לעבודה.

במכתב ארוך לדוד אדולף פרטתי את כל מדורי הגיהינום שעברתי בהם, והודעתי לו שאני חוזר לנאסאוד אל דוד לייב ואלמד תפרות. כעבור יומיים הגיעה דודה פאולה, עזרה לי לאסוף את חפציי, סיכמה את החשבון עם דר' קליין שכבר ידע את החלטתי, ובערב היינו כבר בדאז'.

דוד אדולף הצדיק את החלטתי לחזור אל דוד לייב והפציר בי שאפנה אליו תמיד עם כל בעיה שלא אוכל לפתור בעצמי. בבוקר נתן לי סכום כסף גדול מהרגיל, הושיב אותי באוטובוס ובשעה 11 כבר הייתי בנאסאוד. נכנסתי לחנותו של דוד לייב שהופתע לראות אותי פתאום, שמתי את המזוודה בפינה, ואמרתי שבבית אסביר לו הכול. נכנסתי לבית המלאכה, תליתי את מעילי ולבובי אמרתי שעכשיו אני לא בן דוד, אלא שוליה שבא ללמוד תפרות. בצהריים בדרך הביתה שתקנו שלושתנו. דודה חיה קפצה וחיבקה אותי חזק מרוב אושר שחזרתי. אחרי הארוחה תיארתי להם את כל הריצות והקשיים שהיו לי בקלוז' בגלל רצוני לשמור על שמו של אבא שלי. גם דוד לייב וגם דודה חיה הסכימו, עם דמעות בעיניהם שיבחו אותי ובובי נישק אותי על החלטתי להיות השוליה שלו. בצחוק כדרכו הזהיר אותי שהוא בוס מאד קפדן. כשחזרנו לבית המלאכה דוד לייב הציג אותי כשוליה של בובי בתפרות, כמו שניקולאי הוא השוליה של הסנדלרים.

כך התחילה עוד אפיזודה חדשה בחיי! 

מאז שחזרתי מטורדה בסוף הקיץ שעבר והודעתי לדוד לייב שאני לא רוצה להמשיך בלימודים והסברתי את הנימוקים שלי, הייתי כל הזמן במתח נפשי ובמאמצים להסתגל כל פעם למצב חדש. זה התחיל ברגע שדוד לייב אמר "לא אצלי". המעבר המהיר לדאז' אל דוד אדולף. משם לקלוז' לבית הג'וינט, לחרטות ב-MERA, הריצות המטורפות להשגת מסמכים בשביל תעודת אזרחות, ומריטת העצבים עד שקבלתי את התשובה השלילית, כל זה ריתק אותי להתעסק רק בעצמי! נותקתי לגמרי ממה שמתרחש סביבי, בארץ בה אני חי, ובעולם. הייתי במן טלטלה עצמית שמנעה ממני להיות ער לטלטלה האיומה שהתרחשה באירופה. פלישת הגרמנים לפולין. התחלת מלחמת העולם השנייה, ספטמבר 1939. 

אחרי האיחוד של אוסטריה עם גרמניה, "האנשלוס", היטלר השתלט על חבל הסודט שבמערב צ'כיה. זה היה הכיבוש הצבאי הראשון של היטלר. אחרי זמן קצר התקיימה ועידה במינכן בין היטלר ומנהיגי אנגליה וצרפת. שם חתמו על הסכם בין היטלר ומנהיגי אנגליה וצרפת, בו היטלר מתחייב לא לבצע יותר אקט תוקפני. – מנהיגי שתי המדינות המערביות, ברוב תמימותם וטיפשותם, האמינו שהיטלר יכבד את ההסכם שהוא חתם עליו- היטלר בזלזול גמור ובחוצפה הפר את ההסכם ופלש עם צבא גדול לפולין. זמן קצר אחר כך נפגשו שר החוץ של גרמניה "ריבנטרופ" ושר החוץ של ברית המועצות "מולוטוב" וחתמו על הסכם של אי-התקפה. פולין חולקה לשניים, בין גרמניה וברית המועצות. הירחון מוורשה הפסיק להגיע אלי. אחרי הכיבוש של פולין על ידי היטלר, אנגליה וצרפת הכריזו מלחמה על גרמניה.

היטלר הקדים אותם ותקף את צרפת. תוך זמן קצר יחסית, הגרמנים עקפו מצפון דרך בלגיה את קו ההגנה הצרפתי – "קו מז'ינו" המפורסם – הגיעו לפריז וכבשו אותה. בו זמנית מטוסים גרמנים הפציצו את אנגליה, במיוחד את לונדון, וגרמו לקורבנות ולנזקים רבים. בצפון היטלר מצא מנהיג ששיתף איתו פעולה "קויזלינג" הנורבגי. הטלר השתלט על נורבגיה בלי קרב. מאז לכל משתף פעולה עם היטלר הצמידו את הכינוי "קויזלינג".

יש אימרה האומרת שישנן בעולם פינות שכוחות אל. כזה הוא האזור בו אנחנו חיים. לא פינה, אלא דרום מזרח אירופה. לא שכוח אלוהים! רק אל המלחמה "מארס" שכח את האזור הזה. ככה זה נראה בינתיים. בזמן הזה, באזור שלנו החיים התנהלו כאילו שום דבר לא נוגע לנו. (הרבה יותר מאוחר הבנתי כמה שהיינו טיפשים, גם הצעירים וגם המבוגרים).

הפרנסה התחילה להשתפר, יותר ויותר לקוחות חזרו לחנות להזמין נעליים, ודוד לייב שכר חזרה את הסנדלר השלישי שפיטר בזמן השפל. בובי לימד אותי תפרות באותה הרצינות בה אוטו לימד אותי צרפתית. אלא שעכשיו במקום ספר ומחברת, החזקתי ביד סכין ופטיש. התמסרתי למקצוע כמו אז לצרפתית. רציתי להוכיח לדוד לייב שבבוא העת אהיה מסוגל לתפוס את מקומו של בובי. שלושתנו שמחנו שזה הולך לי יותר קל משחשבנו בתחילה. והיה עוד מישהו ששמח למעמדי החדש – ז'ולי. באותם החודשים שאני נדדתי בין נאסאוד, דאז' וקלוז', הפסיק ז'ולי עם החיידר והתחיל ללמוד טכנאות שיניים אצל רופאת השיניים היחידה בעיירה שלנו. בשמחה גלויה אמר שעכשיו שנינו באותו המעמד – מעמד ה "שוליה".

יומיים לפני חג המולד באו שלושת החברים הרומנים שלי אל דוד לייב וביקשו את הסכמתו שאשתתף בקולינדה, והוא הסכים בחפץ לב. הזכרתי להם שלפני שנה הויקאר רמז שלא רצוי שגם ז'ידן יהיה בין ילדי הקולינדה, הם התעקשו והסכמתי.  ערב הקולינדה היה ביום רביעי, הסתובבנו הרבה שעות תחת החלונות ואספנו די הרבה כסף, שחלקנו בינינו. ביום חמישי גילה לי ז'ולי בסוד שהחבר'ה רוצים להפתיע אותי במסיבה קטנה בשבת אחרי הצהריים אצל רנא והאני בבית, וביקש את הכסף מהקולינדה והוא יפתיע את כולנו. נתתי לו. והוא באמת הפתיע, ועוד איך!! בשעה חמש, בעיצומה של המסיבה, הופיע שליח של הקונדיטוריה עם שני מגשים. על האחד עוגת שוקולד גדולה ועל השני – כדורי גלידה בכל הצבעים. בסוף דצמבר כדורי גלידה?התפלאנו כולנו. ז'ולי אמר שהזמין את העוגה בתנאי שיכינו גם כדורי גלידה. הבנות התנפלו עליו וכמעט חנקו אותו בנשיקות. לרגע אחד נכנסה אמא של רנה וברכה אותי על שהתעקשתי לשמור על שמו של אבא שלי. דוד לייב סיפר לה. המסיבה הייתה נהדרת ועליזה, סיפרו לי הרבה על מה שהתרחש בזמן שנדדתי, ואני ספרתי בקיצור את הצרות שנפלו עלי והודיתי להם על ההפתעה שארגנו לכבודי.

אוטו תכנן שאת השנה השנייה באוניברסיטה יעשה בפריס. דוד קרול הזמין אותו והבטיח לממן את כל ההוצאות. הוא רצה לנסוע לשם בספטמבר, להסתגל לאווירה הפריזאית לפני שמתחילה שנת הלימודים. הפלישה של היטלר לפולין הרסה את תוכניתו. ולא רק את תוכניתו. הפלישה הזאת גרמה להרבה חששות וסימני שאלה בקשר לעתיד. אבל סימני שאלה שנשארים הרבה זמן ללא מענה בסופו של דבר נשכחים והחיים חוזרים למסלולם. אוטו נשאר בבית ולליל סילבסטר הוזמן אצל פטרי חברו, יחד עם כל החבורה שלהם. למחרת, ה-1 בינואר 1940 אוטו הזמין את פטרי ואת החוג שלהם אלינו הביתה. אחת הבנות הביאה פטיפון והערב הפך למסיבת ריקודים, ולהפתעתי דודה חיה נענתה להזמנתו של פטרי ורקדה איתו.

מעודד מהריקוד שלה, הזמנתי אותה שתבוא לראות איך אני עובד על יד בובי. היא סירבה ואמרה שעכשיו דרוש הרבה יותר זמן לטפל בהיגיינה. הראתה לי מגש קטן עם קוביות סוכר קפואות. כתבתי לדוד אדולף ותיארתי לו במדויק את התנהגותה של דודה חיה. הוא בא אלינו, ויחד עם דוד לייב גבשו תוכנית לגביה. נסיעה לבודפשט אל רופא עצבים ידוע. התכנית אמורה להתממש רק כעבור חודש ימים או קצת יותר, כשהוא יהיה פנוי. שם יתארחו אצל דודה רוזה (הזכרתי אותה באחד מביקורי הקודמים בטורדה). כשחזרה הביתה מבודפשט, קצת לפני פורים, נראתה שמחה ורגועה וספרה לי בעליזות כמה נהנתה מהפגישה והשיחות עם רוזה. אחרי מספר ימים, כשהיינו רק שנינו בבית, אמרה לי שהיא מאד מאושרת להיות שוב בבית שלה (הדגישה את המילה שלה). כי רק כאן היא יכולה לשמור טוב על ההיגיינה. היא ביקשה שזה יישאר בינינו. הבטחתי לה. ממילא לא הייתי מספר לאף אחד. כל המאמץ של דוד אדולף בנסיעה לבודפשט היו לשווא! פרט להיגיינה שלה והסתגרותה בבית, הכול היה בסדר אצלה. בישול, כביסה, ניקיון, הכול עשתה בעצמה. על עוזרת אפילו לא רצתה לשמוע. פיזית, היא הייתה בריאה וחזקה. בלית ברירה השלמנו עם מצבה והתרגלנו.

בחודש מרץ היפתענו את ז'ולי ליום הולדתו השישה עשר בזוג נעליים חורפיות שאחד החברים קנה בחנות של דוד לייב בכסף שאספנו בינינו. הוא הסמיק מרוב התרגשות ובקושי גמגם כמה מילים. ניסה להבהיר שהכסף להפתעה שהוא סידר לא היה שלו, אבל אף אחד לא רצה להקשיב והשתיקו אותו עם קריאות ברכה.

בעבודה התקדמתי יפה, כבר לא התביישתי עם משהו לא הצליח לי. הרגשתי כבר בבית, כמו שאומרים, ושוחחתי בחופשיות עם הפועלים. במיוחד עם ניקולאי השוליה. הוא אמר לי שבובי סיפר לו מי אני באמת והוא יודע מה אני מרגיש בליבי כי גם הוא יתום. אבא שלו נפטר לפני מספר שנים ואימא שלו לא יכלה לממן המשך לימודים. שאלתי אותו למה בחר בסנדלרות? עם חיוך רחב וברק בעיניים אמר שלא בחר בסנדלרות – הוא בחר באדון פרקש – שם המשפחה של דוד לייב – כולם ידועים שאין עוד אדם כזה טוב והגון בכל העיירה. דבריו אלה מאד ריגשו אותי. הצעתי לו שנהייה חברים ותקענו כף.

יום אחד הגיע לחנות סוכן של בית חרושת לנעליים מבוקרשט הבירה. יהודי נחמד, דובר יידיש רהוטה ומלא הומור. עוד לפני שהציג את הדוגמאות סיפר כמה בדיחות עסיסיות. זה עזר לו לשכנע את דוד לייב להזמין כמה מאות זוגות נעליים בתנאים נוחים במיוחד. התשלום בחמישה עשר שטרות, עם פירעון של שטר בחודש, שיתחיל חודש אחרי הגעת כל הסחורה. אי אפשר היה לא להסכים לעסקה כזאת. זה היה כשבועיים אחרי פסח. כל הסחורה אמורה להגיע תוך חודש, ופירעון השטר הראשון יחול בהתחלת חודש יוני. כך לפי הסכם שחתמו עליו שניהם. בערב בבית דוד לייב סיפר לנו את פרטי העסקה, ואמר שעצם הגעתו של סוכן זה סימן טוב לעתיד – דוד לייב תמיד היה אדם אופטימי – גם דודה חיה הקשיבה לדבריו של בעלה, ואמרה שלדעתה עשה עסקה טובה ואמיצה. דוד לייב חיבק אותה חזק, הוציא בקבוק יין ושתינו לחיים. ערב כזה שמח כבר מזמן לא היה במשפחה שלנו.

ז'ולי התקדם יפה בטכנאות השיניים, ובעידוד הרופאה התחילה לתת לו כל חודש סכום קטן כדמי כיס. הדבר הראשון שקנה היו שתי מפוחיות פה – הרמוניקות –  אחת לעצמו ואחת לי. התחלנו להתאמן וכעבור זמן יחסית לא ארוך הצלחנו להשמיע גם איזו מנגינה ולא רק צלילים צורמים. דודה חיה שמחה להרמוניקה שלי וכמעט כל ערב  עודדה אותי להתאמן וצחקה כשיצאו לי צלילים צורמים.

עוד בהתחלת השנה חזר יהודי בשם הרשל מבודפשט לנאסאוד, מורה לריקודים סלוניים. הוא גר עם שתי אחיות בדירה עם סלון מרווח ושם התחיל לתת שיעורים פעמיים בשבוע בערב. לבנות – נתן בעצמו ולבנים – בעזרת האחיות. תוך זמן קצר הסלון שלו נהיה מבוקש וכמעט כל הבנות וגם כמה בנים לקחו אצלו שיעורים. בפסח שאנצי הייתה בבית וכששמעה שהרשל חזר ומלמד ריקוד, החליטה ללמד אותי לרקוד ולס וטנגו. בהתחלה רק את הצעדים אחר כך בעצמה שרה ולימדה אותי להתאים את הצעדים לקצב שירתה. ערב אחד היינו רק שלושתנו בבית, הפתיעה אותנו דודה חיה. התחילה לשיר – היה לה קול נהדר וחזק – ואנחנו רקדנו. כך למדתי לרקוד בלי להיות תלמידו של הרשל "הטנץ מייסטר". למי יכולתי לספר את השמחה הזאת? רק לז'ולי והוא סיפר את זה לכל החברה!

הריקוד תפס מקום מרכזי בפגישותינו וז'ולי היה המוזיקנט עם המפוחית. עד האני השובבה באה עם הצעה: שאני אנגן עם ההרמוניקה שלי ואשתדל לנגן כמו ז'לוי והיא תלמד אותו לרקוד. הסכמתי על המקום והסמקתי מבושה שהרעיון הזה לא עלה ברעתי. ראינו על פני ז'ולי שהוא בעננים מרוב שמחה. בעקבות הדוגמה של האני הזמנתי את בובה (ברכה ביידיש) והתחלתי ללמד אותה לרקוד. בובה היא האחות הקטנה של יואל טוזש, לשעבר חברי לכיתה בתיכון. ילדה צעירה ממני בשלוש שנים, לא יפיפה אבל מאד חכמה. הרבה פעמים בויכוחים בינינו ידעה לקבוע מי צודק, והיה לי הרושם שמכולנו חבבה את ז'ולי. כשאמרתי לו את זה הוא לא הגיב.

לז'ולי היו אחים ואחיות כולם יותר גדולים ממנו. אזכיר רק את (לייקו) לאה הייתה החברה של אוטו. ואולי יותר מחברה. את רוב זמנם הפנוי בילו ביחד. לייקו הייתה תופרת מיוחדת במינה. התמחתה בשני פריטים מנוגדים: חזיות לנשים וחולצות לגברים. הייתה מוצפת הזמנות. בסלון שלהם שפנה לרחוב תחת אחד החלונות היתה לה מכונת תפירה ולידה שולחן קטן. זאת הייתה הממלכה שלה. היא הייתה מאד חרוצה, הרוויחה יפה מאד ועזרה לפרנסת המשפחה. ביקרתי הרבה פעמים אצלם. אבא של ז'ולי, היהודי החרדי שהצמיד לי את הכינוי "יידישיסט", פעם אמר לי בגלוי שהוא שמח מאד שהמזינקלה שלו מצא בי את חברו הטוב. הסמקתי והבטחתי לו שלעולם לא אאכזב אותו.

יום אחד, מבעד לחלון של בית המלאכה, ראיתי שבחוץ מסתובבים לוכדי כלבים ועל המדרכה ממול ראיתי כלבלב קטן. רצתי החוצה, תפסתי אותו והכנסתי אותו פנימה. נתתי לו מים ואוכל וקשרתי אותו על יד אצטבת האימומים. אחר-כך יצאתי איתו לחצר, עשה את צרכיו והשכבתי אותו. הוא שכב עם הראש מופנה אלי. בערב רחצתי אותו, ניגבתי אותו וקשרתי אותו שוב לאצטבה. במשך השבוע הוצאתי אותו כל יום לחצר, נתתי לו אוכל ומים והוא התרגל אלי. היה נמוך עם שער ארוך צפוף לבן עם כתמים שחורים גם על אוזניו הארוכות וגם על זנבו השעיר הכפוף על גבו שהגיע כמעט עד ראשו. כולם חיבבו אותו והסכימו שאמשיך להחזיק בו. כשהבאתי אותו הביתה, דודה חיה התלהבה ממנו מאד. אוטו ראה בו צעצוע חי ונתן לו שם "מופי". אני טפלתי בו ודברתי אליו יידיש. לאט לאט התחיל להגיב לפקודותיי. הפך לכלב האישי שלי ולאן שהלכתי רץ אחרי. אבל הצלחתי להרגיל אותו שבמשך היום יישאר בבית.

דוד לייב בחנות ובובי ואני בבית המלאכה היינו עסוקים עד מעל לראש כל הזמן. היחידי בבית שלא הייתה לו התעסקות מוגדרת היה אוטו. אבל כעבור זמן קצר יחד עם חברו פטרי ועוד כמה חברים ארגנו חוג חברתי. נפגשו לפעמים אצל פטרי, ולפעמים אצלנו בבית. הם היו מרקסיסטים ודגלו בסוציאליזם כפתרון לסכסוכים בין העמים, ולא היו חילוקי דעות ביניהם. חוץ מסיפורים אישיים קצרים, רוב השיחות שלהם היו על המצב החברתי בארץ, על פילוסופיה ובעיקר על ספרים וסופרים. הייתי יושב בצד ומקשיב. אוטו שאל אותי מה מעניין אותי מהשיחות שלהם. אמרתי לו שנושא הספרים. מאז הוא העביר לי כל ספר שגמר לקרוא, ואמר שעם הזמן אוכל להשתתף בשיחתם. לא ידעתי אם חשב את זה ברצינות, אבל ידעתי שייקח הרבה זמן עד שאגיע לרמתם. ובודאי לא תוך כדי האירועים של זמננו הנוכחי.

ההצלחות הכבירות והמהירות של היטלר העלו עד להחריד את היוקרה שלו. יחד עם זה הציר "רומא-ברלין" הפך לסמל קסום. הציר הזה נוצר עוד הרבה שנים קודם, לאחר ביקורו של היטלר אצל מוסוליני הפאשיסט ברומא. מוסוליני הקים את הפאשיזם באיטליה עוד בשנות העשרים. היטלר למד ממנו הרבה וראה בו תומך פוטנציאלי בעתיד. ההבנה הזאת ביניהם הולידה את ההכרזה של הקמת הציר "רומא-ברלין". עצם העובדה שיש בדרומה של אירופה מנהיג פאשיסטי עם צבא גדול שרואה בעין יפה את התחזקותה של גרמניה הנאצית, הקלה על היטלר לבצע את כיבושיו. שבדיה בצפון וספרד בדרום הכריזו על ניטרליות.

רומניה, אבל במיוחד הונגריה, הפגינו סימני אהדה כלפי הציר "רומא-ברלין". אחרי ה"אנשלוס" של אוסטריה יש עכשיו להונגריה גבול משותף עם גרמניה. קירבה מיידית זו עם גרמניה עוררה מתרדמה את הכאב הישן והרדום של הונגריה: "טרנסילבניה".

[במשך מאות שנים חבל ארץ זה היה חלק אינטגראלי של הונגריה למרות שלפחות שני שליש של האוכלוסייה היו רומנים. הרכס הארוך של הרי ה"קרפטים" הגבוהים היוו את הגבול המזרחי עם רומניה. מהמאה ה-19 זה היה הגבול של האימפריה האוסטרו-הונגרית. במלחמת העולם הראשונה, אימפריה זאת לחמה יחד עם גרמניה נגד צרפת ואנגליה. רומניה הצטרפה לצרפת ולחמה נגד הונגריה בחזית המזרחית. כידוע, מלחמה זו הסתיימה בתבוסה מוחלטת של גרמניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית. בהסכם השלום שנחתם בוורסיי שליד פריז, מעצמות המערב פירקו לגמרי את האימפריה האוסטרו-הונגרית. מצפון להונגריה קמה "צ'כוסלובקיה", איחוד של שני עמים: צ'כים וסלובקים. בדרום קמה "יוגוסלביה", איחוד של כמה עמים סלביים בחצי האי הבלקני. במזרח "טרנסלביניה", חוברה סוף סוף אחרי הרבה מאות שנים, לרומניה. הרי הקרפטים כבר לא היו חיץ בין שני חלקי העם הרומני. התושבים ההונגרים קבלו אוטומטית הכרה כאזרחים שוויי זכויות. חופש דת, שפה, מוסדות חינוך וזכות הצבעה בבחירות. גם פולין קמה לתחייה מחדש, אחרי מאות שנים שהייתה מחולקת בין רוסיה, פרוסיה ואוסטרו-הונגריה. העובדה שהאימפריה האוסטרו-הונגרית נעלמה לתמיד מהמפה של אירופה לא כאבה להונגרים כמו הכאב של אובדן טרנסילבניה לרומנים! (זהו קיצור קורות טרנסילבניה)].

עכשיו שהיטלר שלט באירופה מוורשה עד פריז, הונגריה הפגינה אהדה גלויה לציר "רומא-ברלין" עוררה לחיים את כאבה על אובדן טרנסילבניה, ופנתה בדרישה לרוויזיה, כלומר דיון מחודש על החלטת הסכם ורסאי. אבל להיטלר לא היה אינטרס להרחיק את רומניה מהשפעת "הנציונאל סוציאליזם" שלו, ובאותו זמן רצה להבטיח את השפעתו על הונגריה. ברומניה יש הרבה נפט. על כן הציע ועידה משולשת בה יגיעו לפתרון מוסכם. הפתרון שהגיעו אליו היה חלוקת טרנסילבניה לשניים: מצפון מזרח לדרום מערב, באלכסון. "דיווידה את אימפרה" = "הפרד ומשול": החלק הצפוני שבו גרו רוב ההונגרים של טרנסילבניה צורף להונגריה והחלק הדרומי נשאר לרומניה. לפי הסכם חדש זה בספטמבר 1940 הפכנו לאזרחים הונגרים.

תוך מספר שבועות ההונגרים השתלטו על כל השטח. ערים, כפרים, תחבורה, מוסדות. קלוז' הפכה ל"קולוז'וואר". התפלאנו באיזה מהירות ודייקנות תפסו בכל יישוב, קטן וגדול, את כל מקומות המפתח: עירייה, דואר, תחנת חשמל, בתי ספר, בתי חולים, בתי משפט, בנקים. היתה להם יכולת ארגון מדהימה. לא פיטרו אף איש מקום עבודתו. איפה שהיה נחוץ מבחינתם צרפו אדם דובר שתי השפות. הרושם היה שהם התכוננו כבר הרבה זמן להזדמנות הזאת. בשיחות בבית תהינו מאיפה היה להם מידע מושלם כזה על הכול. למשל, הם ידעו שבנאסאוד יש שני בתי כנסת ליהודים! ונסאוד הפכה לנאסוד. האמת היא שהם עשו רושם טוב מאד על כולם. ביקרו בכל מקום פתוח לציבור. בתי מרזח, חנויות, מסעדות, בתי מלאכה, והראו שביעות רצון שכמעט בכל מקום יכלו לדבר הונגרית. בהרבה מקומות שוחחו עם המבוגרים כאילו זאת שיחת המשך מאתמול שלשום. השתדלו מאד להתקבל לא ככובשים. בכל החנויות קנו משהו, ולבתי המלאכה הביאו משהו לתיקון. ביום השוק קנו מכל הבא ליד. האיכרים מהסביבה בימי השוק הציפו את הכיכר במרכולתם.

רק דבר אחד היה בשבילי ממש טרגדיה: הגבול החדש עבר כמה קילומטרים מדרום לקלוז'. טורדה נשארה ברומניה!! אני נותקתי מאימלה, אולגה, דודי וזיידי! זה כל כך כאב לי שימים רבים בכיתי ועבדתי בשקט. אחרי העבודה ישבתי בבית ובלעתי ספרים. קבלתי את הצעתו של אוטו והתחלתי לקרוא ספרים פילוסופיים. זה הכריח אותי לאמץ את מוחי כדי להבין מה אני קורא. ריתק אותי במיוחד הפילוסוף הצרפתי "דקארט". הקביעה שלא מספיק שלאדם יש מוח, העיקר שידע להשתמש בו. וההגדרה שלו בלטינית "קוג'יטו ארגו סום" = "אני חושב משמע אני קיים". בערבים ספרי הפילוסופיה הסיחו את דעתי. במשך היום, בעבודה חשבתי על אימלה ומשפחתה וניסיתי לדמיין איך הם מרגישים ואיך הם מסתדרים. דוד לייב ובובי לא ידעו מה לעשות, איך לנחם אותי. המשכתי לעבוד באותו המרץ כמו עד כה, אבל בשקט והרבה פעמים עם דמעות שלא הייתה לי שליטה עליהם. רק דודה חיה מצאה דרך לנחם אותי קצת. חבקה אותי והרגשתי "בן הזקונים" שלה. לאחר ימים רבים כאלו ערב אחד התיישבה, הושיבה אותי על ברכיה כמו לפני כל כך הרבה שנים ובכתה יחד איתי, בלי מילים. חיבקתי אותה חזק מאד ובאמת הרגשתי כמו מזינקלה שלה. עברו הרבה ימים עד שהצלחתי להתגבר על העצבות שלי ולהאמין לחשיבה האופטימית של דוד לייב. הוא האמין שאחרי כל כך הרבה הפתעות כואבות תבוא גם הפתעה מרגיעה.

מבחינת הסדר והארגון ההונגרים היו דומים לגרמנים. לא הזניחו שום פרט ושום מקום. ההונגרים תושבי טרנסילבניה, כולם דברו גם רומנית. השלטונות נצלו את זה. הוסיפו אחות ורופא הונגרים למרפאה הקטנה שלנו, פקידה הונגרית בדואר, וליד ראש העיר הרומני בא גם הונגרי אחד באותו המעמד. עם הזמן הגיעו פקידים ומורים נוספים ובכל מקום הגדילו את הסגל. זה הכניס תסיסה לחיים הרגילים של העיירה. השינוי הגדול הזה שינה גם את ההתייחסות של התושבים הרומנים אלינו היהודים. גם הם היו עכשיו מיעוט במדינה ההונגרית הגדולה. בכל החנויות ובבתי המלאכה גברה התנועה ודוד לייב קבל הרבה הזמנות לנעליים לפי מידה, ובובי ואני עבדנו הרבה פעמים עד מאוחר בערב.

אבל לדוד לייב קרה דבר מדהים ובלתי צפוי שהכניס הרבה שמחה ואושר לבית שלנו וגם עושר. אף אחד בבית לא חשב על מפנה כזה. עד סוף חודש מאי הגיעה כל הסחורה שהוזמנה מאותו הסוכן מבוקרשט: מאות קופסאות עם נעליים. גם בית המלאכה התמלא בהן. פירעון השטרות התחיל בחודש יוני, לפי ההסכם. דוד לייב הספיק לפרוע עוד שני שטרות, יולי ואוגוסט. בספטמבר נכנסו ההונגרים והקשר עם בוקרשט נותק. בידי הסוכן המסכן נשארו עוד 12 שטרות שאת תמורתם לא יוכל לקבל, ודוד לייב נשאר עם רכוש גדול בלתי צפוי. דודה חיה הזכירה לו שהיא אמרה אז שזו עסקה טובה ואמיצה.

דוד לייב התחיל להחזיר חובות וקנה מכונת תפירה נוספת שאפשרה לנו לגמור את העבודה הרבה יותר מהר. אוטו שנשאר בבית התחיל לתת שיעורים פרטיים בצרפתית ומתמטיקה – הוא היה מאד מבוקש – והרוויח יפה מאד. בובי ביקר אצל שני סנדלרים שגם הם עשו נעליים לפי מידה, וסיכם איתם שאנחנו נעשה להם את החלק העליון של הנעל – עבודת תפרות, בתשלום המקובל עליהם – עכשיו הרי היו לנו שתי מכונות תפירה. דוד לייב הסכים לזה, וגם אנחנו התחלנו להרוויח. דאגות הפרנסה נעלמו ודוד לייב נשם לרווחה. עם חיוך של אושר אמר שהגיעה ההפתעה המרגיעה. אם דודה חיה לא הייתה מסתגרת בבית ושקועה בהיגיינה שלה, אם הייתה בריאה, יכולתי להגיד שאני חיי במשפחה מאושרת.

במוצאי שבת ובימי ראשון אחרי הצהריים, דוד לייב עם החברים שלו היה משחק רמי-קוב – משחק רמי אבל עם אבנים – כשהתור היה אלינו בסלון דודה חיה הייתה מקבלת את האורחים בחיוך רחב, משוחחת איתם, צוחקת על עקיצותיהם, מגישה  תה חם עם פרוסות עוגה. התנהגות נורמאלית לגמרה ודוד לייב היה מאושר. לא יכולתי להבין את הדו-צדדיות הזאת באישיותה.

ביום ראשון אחד, כשהתור לא היה אצלנו, חיכיתי עד שבני הדודים יצאו, והצעתי לה שנצא קצת לטייל. לשמחתי, הפעם היא הסכימה. לבשנו מעילים, בחוץ היה די קריר, ויד ביד יצאנו מהסמטה שלנו וירדנו לגדת הסומש. צעדנו לאיטנו והיא בקשה שאספר לה על אימלה ואולגה. תיארתי לה איזו ילדה יפיפייה ומושכת תשומת לב היא אולגה. למרות שהיא צעירה ממני בשנתיים היא כבר אישה צעירה ויפיפייה במלוא מובן המילה. עם חיוך שובב שכבר המון זמן לא ראיתי אצלה, אמרה שלא יעלה בדעתי להתאהב בה, כי היא תהייה מאד קנאית! שנינו פרצנו בצחוק. – כן, דודה חיה צחקה יחד איתי -. חזרנו הביתה לאט. בדרך פגשנו כמה מהמכרים שלה, ועם זוג אחד אפילו שוחחה קצת. בערב בעצמה ספרה לדוד לייב על הטיול שלנו על גדת הסומש והזכירה את שם הזוג שאיתם שוחחה. דוד לייב עם דמעות בעיניים מרוב אושר חיבק חזק את שנינו.

זה היה המבצע השני שעשיתי יחד עם דודה חיה!

אהבתי להתכרבל באיזו פינה ולהקשיב לשיחתם של אוטו, פטרי וכמה חברים שלהם כשנפגשו אצלנו. דברו על פוליטיקה, על המצב המקומי והגלובלי – מושג חדש בשבילי שרק מאוחר יותר הבנתי את משמעותו, והרבה על סוציאליזם כפתרון לקונפליקטים בין העמים. דברו על מעמדות, בורגנות, פרולטריון, הניגודים ביניהם והדרך לפתרונות. כבר שמעתי בעבר שיחות כאלה ביניהם, אבל גם עכשיו עדיין הבנתי רק מעט מאוד. השתדלתי להפנים ולזכור. זכרתי את האזהרה התקיפה של דוד אדולף ולא שאלתי שום דבר. פחדתי. עכשיו שכבר הרווחתי קצת כסף קניתי מדי פעם ספר של הסופרים שאת שמותיהם שמעתי באותן שיחות. כשז'ולי בקש לקרוא אחד הספרים, נתתי לו בשמחה. חשבתי שעתה נוכל לשוחח על נושאים שירחיקו את דעתי משני הדברים שמעציבים אותי: הניתוק מאימלה ואולגה, ומצבה המוזר של דודה חיה.

רצה המקרה ויום אחד פגשתי את רנא כשחזרתי מקניית ספר והספר בידי. זה היה  תרגום קצר של הפילוסוף הגרמני "הגל". אמרה שבין שאר הספרים יש לאבא שלה גם ספר זה בגרמנית והיא עיינה בו קצת. אבל אבא שלה הזהיר אותה לא לדבר על זה עם חברים. היא לא הבינה את החיוך המשונה שהופיע על פני. הסברתי לה שלפני שנים, דוד אחד שלי הזהיר אותי בדיוק כך. שמחתי  שעכשיו שנינו "באותה העגלה",  כמו שאומרים, וזה הידק את הידידות בינינו. שאלתי אותה מאיפה היא יודעת גרמנית? תשובתה הייתה סיפור קצר על תולדות משפחתה ונדודיה.

[ההורים שלה נולדו וגרו בצ'רנוביץ, בירת בוקובינה, חבל ארץ בצפון רומניה. זה היה בעבר חלק מאוסטרו-הונגריה. אחרי מלחמת העולם הראשונה בוקובינה סופחה לרומניה כי רוב תושביה רומנים. היהודים המבוגרים, בצעירותם התחנכו בשפה הגרמנית. מצ'רנוביץ הם עברו קודם לביסטריצה, עשרים קילומטרים דרומה מנאסאוד. הבנות רנא והאני נולדו בביסטריצה ולמדו בבית ספר רומני, אבל בבית עד היום מדברים וקוראים גרמנית. רק לפני מספר שנים עברו מביסטריצה לנאסאוד].

(לרנה והאני יש בת דודה ז'ני שגרה אצלם. על הסיפור העצוב שלה אחזור מאוחר יותר).

עם הזמן, הידידות והאווירה החמה בחבורה שלנו נהייתה יותר אינטימית ואנחנו הבנים היינו כבר יותר "חכמים" ויותר סקרנים. היינו כבר בני שש עשרה פלוס וידענו כמעט הכול אחד על השני וגם מי נמשך למי. הידידות שלי עם רנא הייתה המשך של היותנו באותה כיתה בתיכון ובגימנסיה וסבלנו באותה המידה מהלטינית הארורה. עכשיו עם הגילוי שגם השקפותינו זהות, הידידות התהדקה עוד יותר. אבל אני מאד נמשכתי ומאד חבבתי את אחותה הקטנה האני היפיפייה והשובבה ובגלל הידידות העמוקה עם רנא לא נתתי לזה ביטוי. הייתי בדילמה "פלונטר", "האזהרה" שקבלנו שנינו, גם רנא וגם אני חיזקה עוד יותר את "הפלונטר" שלי.

שבת אחת נפגשנו אצל יואל ואחותו ברכה (בובה). בובה לא הייתה יפיפייה כמו האני אבל יותר חכמה ועם הומור עוקצני. כשהוצאתי את ההרמוניקה מהכיס היא הרימה יד וביקשה שנקשיב. יש לה הצעה. אנחנו כבר לא ילדים קטנים, מיצינו כבר את כל משחקי החברה ורק לרקוד – מתחיל כבר קצת לשעמם. היא מציעה שכל אחד יגיד מי היא או הוא מחבב יותר. ומייד הוסיפה שהבנים יתחילו. "הממזרתה" הזאת  הפתיעה את כולנו!! כעבור רגעים ארוכים של שקט ז'ולי אמר שהוא מחבב את ברכה (בובה), אחריו שימי (שמעון) – הבחור הכי יפה בחבורה שלנו, אמר שהוא מחבב את האני. אני אמרתי שיש לי ידידות עמוקה עם רנא, אני מחבב את כולן, אבל אני עדיין מתלבט! שאר הבנים לא דיברו. רנא אמרה שאני אמרתי את מה שגם היא מרגישה. בובה,כדי לחזק את שליטתה בפגישה זו, ניגשה אל ז'ולי, חיבקה ונישקה אותו. כולנו פרצנו במחיאות כפיים וצעקנו "בראוו"!! באווירה עליזה זו התפזרנו. בדרך הביתה ז'ולי קרא לי שקרן, אמר שמזמן הוא שם לב שאני נמשך אחרי האני ומסתתר אחרי המילה "מתלבט". לא הגבתי. לא ידעתי איך להסביר לו את הדילמה בה נמצאתי.

כבר עבר הסתיו, חנוכה, חג המולד בלי קולינדה וגם הסילבסטר. הגיעה שנת 1941. למרות שכמעט כל אירופה נאנחה תחת הכיבוש הנאצי, באזור שמדרום לפולין הכבושה, החיים המשיכו להתנהל בשגשוג כלכלי וכמעט בשלווה – כאילו אנחנו על פלנטה אחרת – עוד לא ידענו שזה לזמן קצר. עם השינוי לטובה בעבודה, בפרנסה ובהכנסות של בובי ושלי התרגלנו להתנהגותה של דודה חיה והמשכנו את חיינו הרגילים. שאנצי הייתה בדאז' עסוקה עם כובעי הנשים, אוטו ופטרי עם החוג שלהם, על בובי לא ידעתי מה הוא עושה בזמנו הפנוי, ואני עם החבורה שלי ושיחות עם ז'ולי. עד ששמנו לב לתופעה חדשה, נוספת אצל דודה חיה. לאחר שהיינו עוזבים את הבית בבוקר, כל אחד לדרכו, היא סגרה חלונות, דלתות וגם תריסים. לא תמיד הספיקה לפתוח אותם, וככה שמנו לב לתופעה חדשה זו. יום אחד דוד לייב שאל אותה לפשר המעשה, תשובתה הכתה אותנו בהלם!! קשה היה להאמין!! בראש מורכן וכמעט בלחישה אמרה שנכנס לבית "גז"!! ארבעתנו: דוד לייב, אוטו, בובי ואני הסתכלנו אחד על השני משותקים מההלם! היא בשקט הזמינה אותנו אל השולחן והגישה אוכל. צייתנו בשקט כמו איזה רובוטים. לפני שחזרנו לעבודה אמרתי שאעזור לה לסגור הכל. עיניה אורו וגם של דוד לייב. כנראה שהרגיש הקלה שנשאר מישהו על ידה אחרי שהוא יוצא. בצהריים ביום למחרת באתי לפני כולם ופתחתי הכל, שיהיה אור כשדוד לייב מגיע הביתה. הוא סבל מאד בכאב ובשקט. ניקולאי השוליה שאל אותי יום אחד מה קרה לדוד לייב – כששוחחנו בינינו גם הוא קרא לו דוד לייב. אמרתי שיש לו כאבי שיניים והוא בטיפול שלוקח קצת זמן. ריגש אותי תשומת ליבו של ניקולאי. שמחתי ששאנצי לא בבית ולא השתתפה איתנו בהלם הזה. בלית ברירה וכאב התרגלנו גם לזה.

ערב אחד, קצת לפני פסח, חכתה לי האני כשיצאתי מבית המלאכה. היה כבר חושך, קצת קריר, וצעדנו בשקט. פתאום נעצרה, חיבקה אותי, והתחילה לנשק אותי, בפה, את העיניים, כמה וכמה פעמים. נעמדתי מסוחרר ומבולבל. אחרי רגע של דומיה צחקה ובשובבות הרגילה שלה אמרה שאני לא יכול להוליך אותה שולל. היא מרגישה שאני מחבב אותה מאד וגם היא אוהבת אותי, נהייתה רצינית ואמרה שהיא מבינה את הדילמה שלי אחרי כל כך הרבה שנים של ידידות עם רנא אחותה, – לפני עיני הופיעה דמותה של רנא ושתקתי -. אחרי שתיקה ארוכה, בקול מהורהר, אמרה שהיא תחכה להזדמנות שהיא תוכל לעזור לי לפתור את הדילמה. בלי מילים תפסתי בידה וליוויתי אותה הביתה.

מה שהרגשתי בדרכי הביתה אינני מסוגל לתאר. בקוצר רוח חיכיתי לשכב כבר תחת האורלוגין וקיוויתי שתיקתוקו המונוטוני ירדים אותי. נשיקותיה הספונטניות וריגושי הנעורים שלי בילבלו אותי לגמרי, אבל נרדמתי. בבוקר גם אוטו וגם בובי אמרו שאני צריך להחליט או רנא או האני, כי זה מה שמלמלתי כמה פעמים בלילה. הסמקתי וברחתי מהם. בערב ספרתי הכל לז'ול.  אמר שאני צריך לעזור להאני למצוא הזדמנות שתוכל לעזור לי להחליט, תגובה מאד פרקטית, והוסיף שאז תהייה לי הזדמנות לשכב לראשונה עם בחורה.

רק לאחר כמה ימים אמרתי לו שאם זה יקרה לי עם האני זאת לא תהיה הפעם הראשונה. כבר הייתה לי הרפתקה עם בחורה, אבל זה קרה בלי הקדמות אמוציונאליות ובלי המשכיות. מלא סקרנות ביקש שאספר לו.

אחד החברים הרומנים בעבר שעזרתי לו בצרפתית, הזמין אותי איליו להראות לי את הפרס שקיבל מהמורה לצרפתית. בחצר שלהם יש שולחן פינג-פונג. אחותו הגדולה מאיתנו בשנתיים-שלוש הזמינה אותי לשחק. צחקה מהמשחק שלי ואמרה שאבוא ביום ראשון אחרי הצהריים והיא תלמד אותי. באתי. ההורים שלה ואחיה הלכו לבקר סבתא שחלתה פתאום. היא הייתה שחקנית מצויינת ומורה טובה. לבשה רק חלוק לבן קצר. הרבה פעמים פספסתי את הכדור כי לא יכולתי להוריד את עיני משדיה הקופצים. והיא רק צחקה. כשנכנסנו לבית לשתות משהו, בלי מילים חיבקה אותי ולאט הורידה את החולצה שלי. התנשקנו בלהט ועזרתי לה להוריד את החלוק. היה לה גוף מלא ונהדר. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי וליטפתי אישה עירומה. היא ידעה להרגיע את הסחרור שלי ולהדריך אותי. הרגשתי ברקיע השביעי ורעדתי מרוב אושר. מאוחר יותר, תוך כדי חיבוק, אמרה שהיא רצתה להיות הראשונה בשבילי והוסיפה שאף אחד לא יפריע לנו כי הסבתא גרה בכפר רחוק וההורים והאח יחזרו רק בשעות המאוחרות. חזרנו למיטה, עכשיו היא כבר לא הייתה צריכה להדריך אותי. לאחר ששתינו משהו ואכלנו משהו שאלתי אותה איך ניחשה שהיא הראשונה אצלי? אמרה שבפעם הראשונה ששיחקנו פינג-פונג ראתה את המבט התמים והבוהה על השדיים הקופצים שלה ופספוסי הכדורים הרבים שלי סימנו לה שאני עוד לא התנסיתי באהבה ממש ובגלל זה הזמינה אותי להיום, כי ידעה שנהייה לבד בבית.

 אחרי שתיקה קצרה ועם חיוך קצת שונה מהרגיל אמר לי ז'ולי שהייתה לו הרפתקה דומה עם המשרתת של הרופאה ורצה לספר לי אחרי שישכנע אותה שתסכים לשכב גם איתי. הסתכלנו אחד על השני, צחקנו מאושרים והרגשנו שאנחנו כבר גברים!

[הזכרתי כבר את השם ז'ני, בת הדודה של האני ורנא. אני חוזר לפסח 1940, כדי לתאר את הסיפור העצוב של ז'ני, שבצורה מסויימת דומה לעבר שלי. לחג פסח 1940 רנא והאני קיבלו בשמחה אורחת – בת דודה – ז'ני, שלוש שנים גדולה מהן, מצ'רנוביץ, בירת בוקובינה. אחרי החגים חזרה הביתה. כעבור שבוע קיבלו מכתב בהול בו ביקשו את העזרה של דוד "וונטש" – אבא של רנא שזה שם המשפחה שלו. הוא נסע מייד והביא את ז'ני לנסאוד. היה לה נקע בקרסול רגל שמאל. אפילו בעזרת קביים לא הצליחה לדרוך על רגלה. אבא וונטש, בעל חנות גדולה לגלנטריה, היה צייד חובב מושבע. בסופי שבוע, עם חברי צייד נוספים, היה מסתובב ביערות ועובר בכפרים רבים. באחד הכפרים הכיר רומניה כבת חמישים שהייתה ידועה כמומחית לרפוי גפיים נקועות. הייתה מוכרת כעושה מעשים נפלאים, עוד אף פעם לא טעתה בטיפול. אבא וונטש הביא את ז'ני אל אותה האישה. היה לו אימון מלא במסג'יסטית זו וז'ני נשארה אצלה. לא הייתה ברירה. האישה אמרה שהרפוי של נקע קשה כזה, לאחר הזנחה של כמה שבועות, יכול לקחת אפילו חצי שנה. ביקשה שנהייה סבלניים. הזמן רץ, חודש אחרי חודש, הכאבים פסקו, אבל עדיין לא יכלה לרדת מהמיטה בלי עזרה. אמא של רנא ביקרה אצלה כל שבועיים. כידוע, בספטמבר נכנסו ההונגרים וז'ני נותקה מההורים – כמו שאני נותקתי מאימלה ואולגה. בהסכמה עם המסג'יסטית הוחלט לא לגלות עדיין לז'ני, הרי היא מרותקת או למיטה או לכסא מיוחד ואין לה שום מגע עם הסביבה. הטיפול נמשך ועם הזמן הניב תוצאות נפלאות. כבר לפני סוכות התהלכה לאט לאט ונדרשה רק למקל עוזר ביד שמאל. המטפלת הנפלאה הזאת אמרה שבעוד חודש חודשיים תוכל לזרוק גם את המקל הזה. לפני פורים אבא וונטש הביא אותה הביתה אליהם ואחרי יומיים גילו לה את האמת הטרגית – כמה שהסיפור של ז'ני דומה לסיפור שלי! עברו הרבה ימים של בכי וכאב עד שבעזרת האהבה והעידוד של משפחת וונטש התאוששה והסכימה שרנא תצרף אותה לחברה שלנו. גם זה לא הלך קל. היא דיברה רק גרמנית ורומנית, הונגרית ויידיש לא ידעה. בזה עזרנו לה כולנו. נוצרו הרבה מיקרים מצחיקים שעזרו לה להשתלב בינינו ביתר קלות].

דוד לייב עסוק בחנות, אנחנו עם עומס עבודה בבית המלאכה ודודה חיה עסוקה עם היגיינה וסגירת הפתחים. זאת הייתה המציאות במשפחה שלנו. אבל המציאות מחוץ לבית התחילה להיות קודרת לגבינו היהודים. שליטתם המחודשת על מחצית טרנסילבניה דירבנה את ההונגרים להפגין יותר אהדה ל"ציר", למעשה לגרמניה, והתחילו ההגבלות על היהודים. הצעד הראשון היה "נומרוס-קלאוזוס" – רק 6%, כן, רק ששה אחוזים – מהסטודנטים באוניברסיטה יכולים להיות יהודים. החומרה בהודעה זו הייתה עצם פרסומה, מן אצבע מאשימה. כששמעתי את זה החלטתי להירשם לתיכון כאקסטרני. התיכון שלנו המשיך לפעול כתיכון רומני עם תוספת הונגרית מודגשת. כשפניתי למנהל הוותיק, קצת בהיסוס ביקש שאפנה אליו בסתיו, כנראה חשש מהאצבע המאשימה.

בתקופה זו מוסוליני פלש לאלבניה והיטלר פלש ליוגוסלביה. אבל שם, לראשונה, הגרמנים נתקלו בהתנגדות מזוינת, לא כמו בארצות אחרות שכבשו. ביוגוסלביה התארגן צבא עממי = "הפרטיזנים" בהנהגתו של "טיטו" וכל הזמן לחמו נגד הגרמנים במחתרת. הגרמנים פלשו גם ליוון. עכשיו כמעט כל אירופה הייתה תחת כיבוש גרמני. ידענו את זה מהעיתונות ההונגרית שפארו בהגזמה את הניצחונות של הגרמנים (על ההצלחות של טיטו ועוד מאבקים של עמים נודע לי מ"מקור" שעוד אחזור אליו). הונגריה, רומניה ובולגריה נהיו מין מובלעת שקטה בדרום מזרח אירופה.

במובלעת זו החיים אצלנו המשיכו להתנהל כרגיל. בעיירה שלנו התיישבו הרבה פקידים, מורים ושוטרים שמילאו תפקידים בכפרים שבסביבה. המסחר והמלאכה המשיכו לפרוח. ענף הבניין שגשג כמו אף פעם קודם. כל זה הביא לתסיסה גדולה גם בבתי מרזח, בתי קפה, בשני בתי המלון ובשתי המסעדות. החנויות תמיד היו מלאות בקונים, ובימי חמישי הכיכר הייתה קטנה מכדי להכיל את ההמון הרב.

כתבתי לדוד אדולף ותיארתי לו את התופעה החדשה אצל דודה חיה. הוא בא אלינו, שוחח ארוכות עם דוד לייב וגם עם דודה חיה, ואמר שלצערו הגדול עד לחודש אוגוסט הוא לא יכול להתפנות, אבל אז ייסע איתה שוב לאותו המומחה בבודפשט ויישאר שם איתה כמה שיידרש. בליבי קיוויתי שהפעם כן תבוא הקלה על סבלו של דוד לייב.

כעבור כמה ימים קרה מקרה משמח: שלטונות רומניה והונגריה הגיעו להסכם חילופי תושבים בין שני חלקי טרנסילבניה ומשפחתה של אימלה הגיעה לדאז'! כשהראיתי את הגלויה שקבלתי מאימלה לדודה חיה, היא שכחה מהגז, ופתחה חלון כדי לראות טוב יותר את הכתוב. אמרה שהיא מאושרת שאימלה חוזרת אל המזינקלה שלה. אוצר המילים שלי דל מידי כדי לתאר את השמחה והאושר כשקיבלתי את הגלויה. בסוף השבוע כבר הייתי אצלם. עדיין היו עייפים ותשושים ועסוקים בלעשות סדר בבלגן. במיוחד דודי, שיחד עם שותפו התרוצצו קשה עד שהצליחו למכור את החנות הגדולה. הכי קשה היה לו להיפרד מסוסו האהוב. את זה הוא אמר לי עם דמעות בעיניו. שותפו אורבן לא נשאר בדאז'. נשארתי אצלם רק שעות ספורות.

בעובדה שדודה חיה שכחה מהגז כשהראיתי לה את הגלויה ראיתי משהו, אני לא יודע מה, אולי אפשרות לשחרר אותה מפחד הגז. אבל היא חזרה להיות מופנמת, מסורה לעבודות הבית, להיגיינה ולפחד מהגז. לא ידענו להתמודד עם מצבה, רק קיווינו שבאוגוסט בבודפשט יקרה נס. אני ניסיתי להבין מה מתרחש בראשה. כשבאו אלינו חברים של אוטו או פרטנרים של דוד לייב למשחק הרמי היא הייתה מחייכת, מגישה כיבוד ומתנהגת באופן נורמאלי. למחרת הייתה חוזרת להיגיינה שלה וסוגרת פתחים. לא יכולתי להבין את השינויים האלה. את פיצול האישיות הזה. היססתי לדבר על זה עם דוד לייב או עם אוטו.

כשנסעתי שוב לדאז' מצאתי אותם כבר מסודרים. זיידי כבר ישב עם המקטרת בפה, אולגה עזרה לאימלה במטבח ודודי היה עסוק בניסוח מכתב תשובה להצעה שקבל ממחסן גדול לאביזרי טכנאות שיניים. הציעו לו להיות סוכן נוסע שלהם. הוא קבל את ההצעה ובשמחה אמר שבעוד שבועיים ייכנס לתפקיד ויתחיל לקבל משכורת. אולגה ספרה לי על הקשיים וההתרוצצויות עד שעברו את הגבול, והתגאתה בתושייתה של אימלה. אני ספרתי לה שיחד עם בובי אנחנו כבר מרוויחים לא רע, וזיידי אמר שכבר הצליח להצטרף למניין קבוע בבית הכנסת. מאוחר יותר יחד עם אולגה ביקרנו בחנותו של דוד אדולף. הוא פותח את החנות גם בשבת.

ימים חמימים, האביב מכין אותנו לקיץ, מטיילים הרבה, יורדים לסומש שמימיו עדיין עכורים קצת מהפשרת השלגים בהרים, אבל מאד נעים לטייל לאורך הגדה. משוחחים, מתווכחים על הכול, הרי אנחנו כבר גדולים. הבנות רואות את הברק בעיני הבנים, ואנחנו הבנים רואים בנות יפות שקשה לא להגניב מבט על גופן המלא. במפגשים ז'ולי ואני מתחלפים בתפקיד המוזיקנט והזוגות רוקדים כבר יותר צמודים.

המשכתי לקיים את הבטחתי לדודה חיה, ובשבת בבוקר הלכתי עם דוד לייב לבית הכנסת. נהניתי במיוחד מההפסקה בתפילה בזמן הקראת פרשת השבוע מהתורה. אנשים יוצאים קצת להתאוורר וממשיכים בקול את השיחות והוויכוחים. הם כבר היו רגילים לנוכחותי וידעו שאני אוהב להקשיב. דוד לייב עם חיוך היה מבקש שאעביר לו את החדשות שקלטתי.

בהפסקה אחת כזאת חיכתה לי האני בחוץ וביקשה שאבוא אליהם אחרי הצהריים. מצאתי אותה ואת ז'ני לבדן. אמא שלה ורנא נסעו לביסטריצה לרופא שיניים ואבא שלה יצא לצייד עם חברים. האני ניסתה ללמד את ז'ני לרקוד ולא הצליחה והן מבקשות את עזרתי. ז'ני עדיין צלעה טיפ-טיפה על רגל שמאל. החזקתי אותה חזק ועשינו את הצעדים הראשונים של טנגו, לאחר שהדגמתי את זה עם האני. עם הזרוע השמאלית נשענה חזק על כתפי ולאט לאט השתחררה מהמתח ההתחלתי וגם חייכה קצת. עדיין רעדה מהתרגשות. התחלתי לדבר אליה וביקשתי שתסתכל עלי ולא על הרגליים. קצת התבלבלה, אבל לאט התגברה על המבוכה. אחרי הפסקה קצרה האני הפעילה את הפטפון – כן, היה להם פטפון עם תקליטים – והמשכנו. שמחה ומותשת מרוב התרגשות, עם דמעות בעיניה, חיבקה ונישקה אותי והודתה לי. כשאבא של האני חזר הביתה היא ספרה לו בשמחה שזה עתה קבלה את השיעור הראשון בריקוד. הוא לחץ את ידי ועם חיוך שובב ביקש שאלמד גם אותו. האני לוותה אותי לשער ובדרך אמרה שעדיין מחכה להזדמנות שתוכל לעזור לי להחליט. בדרך הביתה חשבתי על ז'ני. המסכנה מנותקת מהוריה, הגיעה הנה כמעט נכה ועכשיו אני מלמד אותה לרקוד. אני מודה – הייתי גאה בעצמי שאני יכול להקל במקצת על הכאב והעצבות שלה.

בהתחלת יוני באו לביקור של סוף שבוע אימלה ואולגה. לא היה בעולם אדם יותר גאה ממני כשהצגתי את אולגה לחברים. קיבלו אותה בחדווה גדולה, הקיפו אותה ולא הפסיקו לשאול. למחרת ירדנו לסומש. היא עוד לא שחתה במים זורמים, לקח קצת זמן עד שהתגברה על פחדה. אצל יואל בבית ז'ולי היה המוזיקנט ורקדנו. כשהחלפתי אותו היא הזמינה אותו לרקוד. בערב מאוחר, חוץ מדודה חיה, כל המשפחה ליוותה את אימלה לרכבת וז'ולי ואני ליווינו את אולגה. הן חזרו לדאז' ולמחרת אנחנו חזרנו לשגרת היום יום. המון לקוחות בחנות, ועבודה רבה מאד בבית המלאכה.

 

ואז – הפיצוץ הגדול מכולם!! פלישת הגרמנים לברית המועצות ב-22 ביוני !!    

רעם אדיר!! כולנו גדולים וקטנים, יהודים ורומנים הרגשנו שמתחיל משהו חדש. משהו איום ונורא!! היטלר, בהתנשאות ועזות מצח הפר שוב הסכם! הסכם שרק לפני שנתיים חתמו עליו שרי החוץ של גרמניה ושל ברית המועצות! צבא היטלר התקדם בקצב מסחרר. הם קראו לזה "בליץ קריג" = מלחמת רעם וברק. בבת אחת מטוסים, טנקים ורגלים תוקפים וכובשים מקום אחד ומיד ובאותה עוצמה תוקפים וכובשים מקום שני. ערים וכפרים נכבשו ונפלו כאילו היו מגדלי קלפים. כבשו שטחים עצומים. תקפו בו זמנית בשלושה כיוונים: אוקראינה בדרום, רוסיה הלבנה במרכז ובצפון הגיעו עד לשערי לנינגרד, העיר השנייה בגודלה ובחשיבותה אחרי מוסקבה. כאן לראשונה נתקלו הגרמנים בהתנגדות איתנה ונעצרו.

– שנים רבות, תושבי לנינגרד והצבא האדום בתוכה, החזיקו מעמד במחסור איום ורעב והצבא של היטלר לא הצליח לכבוש את העיר ההרואית הזאת -.

הונגריה, כאות סולידריות עם "הציר" ועם גרמניה, הצטרפה סמלית למלחמה ושיגרה לחזית כמה יחידות קטנות. עדיין לא היה שום צורך בתמיכה יותר גדולה. חוץ מחזית לנינגרד הגרמנים התקדמו במהירות מזרחה ורכזו את התקפתם לכיבוש מוסקבה. בנובמבר הגיעו כבר למרחק של 150 ק"מממוסקבה. כאן נבלמו. הרוסים ריכזו כוחות גדולים מהרפובליקות שמעבר להרי אורל, ואלה בעזרת "גנרל חורף" בלמו את הגרמנים. במצב חדש זה נדרשו כל תומכי "הציר" – למעשה תומכי היטלר – להיות שותפים מלאים במלחמה. הגרמנים העבירו את עיקר כוחותיהם לחזית מוסקבה וההונגרים תפסו את מקומם בחזית אוקראינה. לצורך זה הם התחילו בגיוס מסיבי. גייסו גם יהודים. לא כלוחמים אלא כשירות עבודה בחזית: חפירות, התקנת קווי טלפון והגשת אספקה לקווים הקדמיים של החזית. למעשה גם הם היו בחזית תחת פיקוד הונגרי אבל בלי נשק ביד. בין היהודים הראשונים שגויסו היה גם דודי, אבא של אולגה.

בינתיים הצבא הרוסי, שבלם את הגרמנים, התחיל להדוף אותם. הגרמנים התקשו להחזיק מעמד מול סערות השלג והקור המקפיא. את זה ניצלו עשרות אלפי חיילים של הצבא האדום, שגדלו בחורפים כאלו. היטלר אז עשה תפנית באסטרטגיה שלו. החליט לתקוף את מוסקבה מדרום. מאות אלפי חיילים, צבא אדיר, הופנו לכיוון הוולגה במטרה לכבוש את סטלינגרד ומשם לעלות צפונה ולכבוש את מוסקבה מכיוון מזרח. במקום הצבא הגרמני באוקראינה, בא הצבא ההונגרי במרכזה וצפונה של אוקראינה, ובדרומה הצבא הרומני. זה חייב גיוס יותר מסיבי ומזורז בהונגריה. גם הגיוס של יהודים התעצם. קודם גויס אוטו, וזמן קצר אחריו גויס גם בובי. עוד לפני זה שאנצי כבר הייתה בבית. הבנים צוידו במיטב הבגדים החמים, עליונים ותחתונים, נעליים מיוחדות לחורף, וגם כסף. התנחמנו במחשבה שגם כשאין מלחמה, בחורים בגילם חייבים בגיוס. גם העובדה שהם לא עם נשק ביד, כלומר לא משתתפים בקרבות, היוותה איזו נחמה.

לאחר שבובי גויס, דוד לייב רצה להביא תפר מביסטריצה. התנגדתי בכל תוקף. אמרתי שאם יהיה צורך אעבוד יום ולילה גם בשבת ומה שלא אדע אבקש את עזרתו, וזה יהיה הגיוס שלי. הוא הסכים לניסיון של שבועיים. הניסיון הצליח טוב מאד, רק פעמיים נזקקתי לעזרתו.

באביב 1942 קבלנו את הגלויות הראשונות מהבנים המגויסים בהפרש זמן קטן ביניהן. "הכול בסדר, הקור לא נורא, האוכל בסדר, העבודה לא כל כך קשה כפי שחשבתי". כמעט אותן המילים בשתי הגלויות. הבנו שזה הנוסח שמותר להם לכתוב. שמחנו שמחה גדולה לסימני חיים ראשונים אלה. מיד כתבנו גלויות תשובה. גם דודה חיה הוסיפה כמה מילים. בחנות, דוד לייב פתח את ליבו לפני ואמר שהוא מאד מודאג שהבנים בחזית. במלחמת העולם הראשונה למד את זה על בשרו.

תוך זמן קצר למדנו לדעת שהבן-אדם אף פעם לא יודע כמה הוא מסוגל לסבול ולא להישבר! להמשיך לחיות, לעבוד, לדאוג למשפחה, ועד כמה שאפשר להמשיך לנהל חיים נורמאליים, אפילו חיים חברתיים וכמובן להמשיך ללכת לבית הכנסת – המקום היחידי בו נפגשים כולם, מנסים לנחם זה את זה ומראים את הגלויות שקבלו מהבנים. תמיד משתדלים שיהיה מניין לתפילה.

כלפי חוץ החיים בקהילה היהודית בעיירה שלנו באמת התנהלו כאילו הכול בסדר. אני בטוח שככה זה היה גם בישובים אחרים. פרנסה יש לכולם, אנשים מלובשים יותר טוב, אין קבצנים שעוברים מדלת לדלת לבקש נדבות, ולחברת "גמילות חסדים" אין תעסוקה. אפילו הצוענים נראים יותר טוב, יותר נקיים. אבל בכל בית יהודי מחכים לגלויות מהבנים.

בעבודה הגעתי למיומנות כזאת שלפעמים הצלחתי לבצע עבודת תפרות גם לסנדלר אחר ושוב הרווחתי קצת כסף. דוד לייב המשיך לשחק רמי פעמיים שלוש בשבוע בערב אצל חברים כדי לא להיות בבית כל הזמן. עכשיו שהבנים לא בבית יותר קשה לו לשאת את הכאב שהוא לא מסוגל לעשות שום דבר להקהל על מצבה של דודה חיה. אצלה באמת לא חל שום שינוי: היגיינה ופחד מגז וקצת שמחה ודמעות גיל כשהגיעו גלויות מהבנים. חיכינו בקוצר רוח לחודש אוגוסט שדוד אדולף ייסע איתה לבודפשט. דוד לייב לא תלה הרבה תקוות בנסיעה זו. הוא, האדם הטוב והחזק עם כוח רצון ויכולת להתמודד עם מצבים קשים, התחיל להיות אדם פסימי. כך גם שאנצי. אני כן האמנתי שהנסיעה לבודפשט יכולה להביא לשינוי.

באחת הפגישות שלנו, הציעה רנא הצעה מבריקה ומעניינת, שכל פעם יתנדב מישהו להרצות על נושא שכולם נסכים עליו. אם כולם מסכימים, בפגישה הבאה היא תרצה על תולדות העם הרומני. כולנו הסכמנו לרעיון המבריק. לפגישה שאחריה הכנתי הרצאה על תולדות העם היהודי.

רנא התכוננה טוב מאד והרצאתה הייתה מרתקת, היסטוריה בת יותר מאלפיים שנים, מכיבוש הטריטוריות שמצפון לנהר "הדנובה", שהתושבים שם נהיו לרומנים תחת ההשפעה של הרומאים, כשבאו לשם עם ההנהגה של הקיסר הרומאי "טראיאן". דרך התקופה שנוצרו שני מחוזות רומניים נפרדים, ממזרח להרי הקרפטים "מולדובה" והשני מדרום לקרפטים בשם "מונטניה". המחוזות נשלטו על ידי נסיכים. רנא התעכבה במיוחד על תיאורו של נסיך אחד ממונטניה שמדרום לקרפטים, נסיך אכזרי בשם "וולד". הוא היה משפד כל יריב וקיבל את הכינוי "וולד המשפד". היה פולש מעבר לטקפטים לתוך טרנסילבניה ומטיל אימה בכל מקום. שם, בגלל אכזריותו, הצמידו לו את הכינוי "דרקולה". בספורי האימה הרבים שנכתבו אודותיו מאוחר יותר "דרקולה" מופיע כנסיך טרנסילבניה, אבל זו טעות! הוא היה "וולד צפש" נסיך מונטניה. שני המחוזות התקיימו בנפרד עד המאה ה-19. אז התאחדו למדינה אחת בשם "רומניה". בסוף מלחמת העולם הראשונה צורפה גם טרנסילבניה ונוצרה רומניה של היום. מחיאות כפיים סוערות ליוו את הסומק על פניה כשסיימה רנא את הרצאתה.

בפגישתנו הבאה , דברתי באריכות על העם היהודי שלנו. התחלתי באברהם אבינו, הגאון הראשון שגילה שיש רק אל אחד, והעניק לא רק לעם היהודי אלא לאנושות כולה, את האמונה באל אחד. המסע לכנען לפי הציווי האלוהי, שלושת האבות, שניים עשר האחים, הסיפור הנפלא של יוסף, משה רבנו שהביא את עשרת הדיברות שכמעט כל האנושות אימצה אותן. כיבוש הארץ המובטחת, נבוכדנאצר, המלכים שאול, דוד ושלמה. כיבוש ירושלים על ידי טיטוס והתחלת הגולה. האינקוויזיציה בספרד והמשך הגליות עד ימינו.  על כל הפרקים התעכבתי עם תיאורים רחבים, דברתי יותר משעתיים, מבול של שאלות, בעיקר הבנות שלא למדו בחיידר. ז'ולי התנדב לענות על השאלות.

חזרתי הביתה הרבה יותר מאוחר מהרגיל. דוד לייב היה מודאג. בדרך כלל לא הייתי מאחר כל כך. דווקא דודה חיה יצאה להגנתי. אמרה שאני כבר גדול ולא טיפש ויודע להיזהר.

ערב אחד דוד לייב בא הביתה קורן משמחה, פגש מישהו שבנו התגייס יחד עם בובי, והבן שלו הצליח איכשהו להגניב החוצה פתק עם כמה שורות. כתב שנמצאים ביחד כמה בנים מהעיירה שלנו כולל בובי, העבודה לא קלה, אוכל יש מספיק ובלילה מוגנים מקור. הכי חשוב, הוא ציין את המקום בו הם נמצאים. בקרבת העיר "וורונז'". סוף סוף ידיעה שלא עברה צנזורה צבאית. מצאתי באטלס את העיר וורונז', על גדת הנהר דון, איפשהו באמצע אוקראינה. ידיעה קונקרטית ראשונה על בובי. הקלה גדולה וסיבה לקצת שמחה. הופתעתי לראות שכשהראיתי לדודה חיה את "וורונג'" על המפה היא התחילה לחשב את המרחק. הידיעה הזאת עוררה בנו תקווה, שבדרך דומה אולי נשיג ידיעה גם על אוטו. עד כה זה היה הדבר הראשון שהסיח את דעתה של דודה חיה מההיגיינה ופחדה מהגז. לדאבוני רק לזמן קצר.

בעיירה שלנו היה רק בית דפוס אחד, של יהודי בשם "פיש". בתו היחידה הייתה החברה של בובי. לפעמים נכנסה לבית המלאכה כדי לשוחח אותו. ערב אחד פגשתי אותה במקרה, היא הייתה עם בן הדוד שלה ועשתה הכרה בינינו, שמו היה קסירר שלמה. גבר יפה ורציני בעשר שנים יותר גדול ממני. (אני מזכיר את שמו כי אז לא  תיארתי לעצמי כמה קרובים נהיה בעוד מספר שנים).

ההונגרים הלכו בעקבות הגרמנים בכל דבר. בגרמניה הנוער "היטלריונגד", בהונגריה קראו לזה "לבנטה". גם אותנו, הבנים היהודים, ארגנו אבל לא להכנה צבאית אלא לעבודה ציבורית: ניקוי חצרות של קצינים, מילוי מיכלים במים, נסירת עצים להסקה. כל יום רביעי ארבע שעות אחרי הצהריים. מינו שני סמלים שפקדו עלינו, שהתחלפו ביניהם. נתנו הוראות איפה ומה לעשות, אבל לא התערבו בחלוקת העבודה בינינו. עצי הסקה היו נחוצים בכל בית גם לחימום וגם לבישול. ביום השוק היו מגיעים איכרים עם עגלות עמוסות קורות עץ. דוד לייב היה קונה קורות כאלה, בעל העגלה היה פורק אותן בחלק האחורי של החצר ודוד לייב היה מזמין מנסרים. מהנסירה בחצרות הקצינים הפקנו תועלת. כשכבר היה לנו ניסיון בנסירה בא יואל חברי עם רעיון: להכין עצי הסקה גם לעצמנו. הוא פנה לאבא שלו, אני לדוד לייב, ושניהם הסכימו. ועוד איך!! אפילו הבטיחו את התשלום המקובל. יואל וגידי היו זוג המנסרים הראשון בחצר של יואל, וז'ולי ואני הזוג השני בחצר שלנו, בימי ראשון אחרי הצהריים. בחצרות סובבו אותנו בני המשפחה והסתכלו בגאווה על "הגיבורים" המנסרים. הזמינו אותנו גם שכנים אחרים, בתשלום כמובן. סירבנו. לא רצינו לקחת את פרנסתם של אלה שעסקו בזה למחייתם כבר שנים. לנו זה היה תרגיל מצוין לחיזוק השרירים.

אחרי פסח נסעתי לדאז' ומצאתי את אימלה ואולגה מאד עצובות. עדיין לא קבלו שום ידיעה מדודי. גם זיידי היה מאד שקט. אולגה בישרה לי שיש לה מורה חדש לכינור, גם הוא עבר לאזור הזה מהחלק הרומני, והיא מתקדמת יפה מאד. הוא אפילו מעודד אותה להגיש בקשה להתקבל לסמינריון למוזיקה בבודפשט. בחוג שלה הכירה קולג לכינור, שלדעת המורה הוא מאד מוכשר, יותר גדול ממנה בכמה שנים. ראיתי אותו כשליוו אותי לרכבת. בחור יפה תואר, גבוה ודומה לשחקן קולנוע שגילם את טרזן. לא התפלאתי שנהיו חברים. אולגה הייתה עכשיו אישה צעירה יוצאת דופן ביופייה. ברחוב גברים היו מסובבים את הראש אחריה.

ביקרתי גם אצל דוד אדולף וספרתי לו הכול על דודה חיה, את מצבי הרוח ההפכפכים שלה, את הקושי שלי להבין את פיצול האישיות שלה, והדברים הקטנים שאני עושה בניסיון להקל על סבלו השקט של דוד לייב. הוא הודה לי שאני מדבר איתו בגילוי לב כזה והבטיח שוב שבאוגוסט ייקח אותה לבודפשט. הוא היה מאד עצוב הרגשתי שיש עוד דברים שמטרידים אותו.

אצל שני חברים רומנים היו מכשירי רדיו פשוטים שקלטו רק את שידורי רדיו בודפשט. מהם נודע לי שהאופנסיבה הגדולה לכיוון סטלינגרד כבר התחילה. הצבא הגדול של היטלר התקדם מזרחה לאורך החוף הצפוני של הים השחור, הגיעו לוולגה והתקדמו צפונה לכיוון סטלינגרד. שידורי רדיו בודפשט בישרו את זה בהרחבה והתפארות.

הבית השני מצד ימין של הסמטה שלנו התרוקן, לשם עבר לגור הצלם היחיד בעיירה שלנו. הונגרי בשם "טטאי" – שם מצחיק ומוזר אבל זה היה שמו. אני מזכיר אותו כי למרות היותו הונגרי הוא שנא מאוד את ההיטלריזם הגרמני והפאשיזם ההונגרי. לעיתים די קרובות היה בא לשוחח עם דוד לייב. בהתחלה דוד לייב היסס להחליף דעות איתו. חשש ממנו. הצלם הרגיש את זה ומצא דרך איך להסיר את חששותיו של דוד לייב. גילה לו בסוד חמור שיש לו בבית מקלט רדיו משוכלל שקולט את שידורי BBC מלונדון. שלוש פעמים בשבוע בשעה תשע בערב משדרים בהונגרית  רבע שעה והוא מקשיב לזה בסתר. דוד לייב סיפר לי את זה. בהזדמנות הראשונה שהצלם ביקר בחנות העזתי לשאול אותו אם יהיה מוכן לקרב את הרדיו לחלון ואני וז'ולי נקשיב בחוץ תחת החלון. עם האוזניים נקשיב ועם העיניים נסתכל סביב. אם נראה מרחוק שמישהו מתקרב, נעשה עצמנו עושים פיפי ונסתלק. הוא הסכים אבל רק פעם בשבוע. כך, פעם בשבוע ביום רביעי בשעה תשע בערב, ז'ולי ואני שמענו חדשות בהונגרית משידורי BBC! כך שמענו שההונגרים תפסו את מקומם של הגרמנים לאורך הנהרות דון ודונץ באוקראינה, את העמידה ההרואית של העיר לנינגרד, על הלחימה הנועזת של הפרטיזנים של טיטו ביוגוסלביה, על קיום המחתרת הלוחמת הצרפתית בשם "מקי", שמענו שהגנרל הצרפתי דה-גול הצליח להגיע ללונדון ומשם מארגן אספקה לאנשי "מקי" בצרפת ומעודד אותם להחזיק מעמד ולהמשיך בלחימה. את כל הידיעות, כמעט מילה במילה, הייתי מעביר מיד לדוד לייב. לנו זה היווה עידוד גדול לדעת מה מתרחש בארצות הכבושות על ידי הגרמנים. ערב אחד דוד לייב אמר שההעזה של העמים תחת הכיבוש, להתנגד לנאצים עם נשק ביד, מבשר את התחלת התבוסה של היטלר, זה ייקח עוד די הרבה זמן, והלוואי שנזכה לראות את סופה.

אומרים שבמרכזה של סופת "הוריקן" שהורסת הכול על שטחים גדולים, במוקד שלה, בליבה, הכול שקט ורגוע! כך דמיינתי את מצבנו ואת האווירה בעיירה שלנו ולמעשה בכל טרנסילבניה. חיינו התנהלו בשלווה בתוך ליבת ההוריקן המשתולל. חיים אזרחיים רגילים עם שגשוג כלכלי, ופה ושם חיים רגועים וחברתיים. כל זה כלפי חוץ. הרי לא היה בית יהודי שמישהו מבני המשפחה לא היה מגויס לפלוגות העבודה בחזית. אבל כולם הפנימו את הכאב, בלעו את הדמעות וכלפי חוץ ניסו להיראות אמיצים. המראה בבית הכנסת היה מאד עצוב. היו שם רק זקנים וילדים מתחת לגיל 18. אבל התפילות היו מעומק הלב ויותר קולניות. היהודים חששו שבגלל הרעש העצום של המלחמה אלוהים לא יוכל לשמוע את התפילות, התחינות. יחד עם זאת, הייתה גם הנחמה, אם אפשר לקרוא לזה נחמה, שהבנים והבעלים הצעירים המגויסים לא משתתפים בקרבות עם רובים ביד.

בביקורי הבא אצל אימלה ראיתי שהיא עצובה. ביקשה שאשב על ידה ואמרה שיש לה בשורה לא טובה. דוד אדולף לא יוכל לקיים את הבטחתו לקחת את דודה חיה לבודפשט באוגוסט. לפני עשרה ימים עצרו אותו באשמה שבסתר תמך כספית בתנועה הקומוניסטית שבמחתרת.

רצתי מיד לחנותו ומצאתי שם את דודה פאולה שהמשיכה לנהל את החנות. הייתה רצינית ועצובה, אבל לא איבדה את עשתונותיה. מאד שמחה שבאתי אליה, ואמרה לי שזה בא להם כרעם ביום בהיר, אף אחד לא ידע על דבר כזה שום דבר. דוד אדולף התלווה לסוכנים שעצרו אותו בלי להגיד אף מילה לאף אחד. כלאו אותו במקום סגור בקרבת בודפשט. היא ביקרה שם ודיברה איתו מבעד לסורגים. התנאים שם די אנושיים ולא חסר לו כלום, כך הוא אמר לה. היא מאד מקווה שזו אשמת שווא ושישוחרר במהרה. קבלה אישור לבקר פעם בשבועיים. ביקשתי להתלוות אליה בביקורה הבא שם. אך אמרה שהאישור אישי, ואפילו הילדים לא רשאים לבקר. אמרה שלא תהסס לבקש את עזרתי אם תהיה זקוקה ושינתה נושא. רצתה לדעת איך מתנהלים החיים אצלנו במצב כזה. סיפרתי על העבודה, על דודה חיה ושאני מרוויח כסף. זה הפיג קצת את העצבות. כשנפרדנו בקשה שאבוא אליה כל פעם שאהיה בדאז'. חזרתי לאימלה רק כדי להגיד שלום וחזרתי הביתה.

קודם סיפרתי את הידיעה העצובה לדוד לייב בחנות. זמן רב ישב בראש מורכן ושתק. אחר כך שלח אותי הביתה שאספר את הידיעה לדודה חיה ביחידות. הבנתי שהוא מעדיף לא להיות על ידה כשהיא תשמע את הידיעה המעציבה על אחיה. היא קיבלה את המכה בבכי שקט וממושך. לא שאלה כלום, רק סימנה לי לחזור לעבודה. בערב ניסינו שנינו לדבר אליה, להקל על כאבה, אבל התרשמתי שהיא בכלל לא שמה לב שאנחנו על ידה. דוד לייב כאב מאד את כליאתו של אדולף. מלבד היותם גיסים, הם היו ידידים עוד מצעירותם. עכשיו נגוזה התקווה שדודה חיה תגיע לבודפשט. היא נהייתה עכשיו עוד יותר סגורה בעצמה, ועוד יותר נמרצת בעבודתה – כך קבל ביטוי כאבה על כליאתו של אחיה. לעזרתה של שאנצי הסכימה רק כשעשתה כביסה גדולה ולשטיפת הרצפה לקראת שבת. מסכנה שאנצי. היא כל כך השתדלה להתקרב אליה, להיות לה חברה, לא רק בת, אבל גם היא כמוני, הייתה אובדת עצות. רק קיווינו שעם הזמן – ולא חשוב כמה יהיה ממשוך – יקרה נס. לדוד לייב ולי היה מפלט במשך היום. העבודה. לשאנצי המסכנה גם זה לא היה. רק חברות מדי פעם.

אצלנו הזמן כאילו עומד במקום, לא עוזר, אבל בשדה הקרב על גדת הוולגה – כן עזר. שם התחברו הכוחות של שני גורמים. הגבורה של הצבא הרוסי והזמן. שני גורמים אלה בלמו את התקדמותם של הגרמנים. הם הגיעו כבר לקרבת מבואותיה של סטלינגרד, לקרב מבית לבית כמעט, אבל העיר סטלינגרד, כמו אחותה בצפון, לנינגרד, לחמה בעוז ובלמה את הגרמנים. באותו זמן, צבא רוסי שני וגדול ומצויד היטב, התחיל לכתר מכל הצדדים את הצבא הגרמני. חסמו כל אפשרות של נסיגה. הקרב על סטלינגרד נמשך מסתיו 1942 עד פברואר 1943. הארמיה הגרמנית המכותרת נכנעה. למעלה ממאתיים אלף חיילים ויותר משלושים גנרלים נכנעו. שמענו את זה בחלון BBC. זאת הייתה התבוסה הרצינית הראשונה של היטלר!

אבל בכל החזיתות האחרות המלחמה נמשכה ביתר אכזריות, ובארצות הכבושות הפעילו יד עוד יותר קשה. בחלון BBC שמענו חדשות גם על המתרחש בחזית המערבית. צרפת התחלקה לשניים: בצפון, כולל פריז, שלטו הגרמנים. דרומה מזה, הממשלה הצרפתית המשתפת פעולה עם הגרמנים עם מרשל פטן בראש, עברה ל"ווישי", עיר נופש ומרפא במרכזה של צרפת. רק המקי, המחתרת הצרפתית, ניהלה קרבות גבורה נגד הגרמנים בכל שטחי צרפת. אספקה צבאית קיבלו דרך האוויר מאנגליה.

"וליבת ההוריקן המשיכה להיות שקטה ורגועה!"

עבודה רבה מבוקר עד ערב, והרבה פעמים עד מאוחר, ופגישות עם החבר'ה רק בסופי שבוע. חברי גידי גילה בידור מהנה חדש – "הביליארד". באחת המסעדות, שהותאמה לאריסטוקרטיה ההונגרית החדשה, היה שולחן ביליארד. ערב אחד גידי ואני העזנו להשכיר את השולחן לשעה. לא הצלחנו לבצע אף מהלך. הבעלים, רומני בשם קטריג , אמר שנבוא ביום שני בערב, אחרי יום ראשון יש לו יותר זמן פנוי, והוא ידריך אותנו. אחרי כמה הדרכות למדנו את תורת הביליארד. פעם ולפעמים פעמיים בשבוע נהנינו מבילוי חדש זה. גם ז'ולי הצטרף אלינו וגם הוא נהיה "ביליארדיסט".

לפחות פעם בחודש נסעתי לדאז'. משבת בבוקר עד ליום ראשון בערב. קודם הייתי ניגש אל דודה פאולה בחנות ששמחה מאד לביקורי. עדיין לא היה שום רמז לשחרורו של דוד אדולף. במוצאי שבת הייתי הולך עם זיידי לבית הכנסת. הוא היה אומר שזה נותן לו מרץ רוחני עד לביקורי הבא. אולגה עוד לא התאקלמה בדאז'. המסכנה התגעגעה מאד לחבריה מטורדה. כאן היו לה רק שני חברים: הפרטנר שלה לכינור ואני. התאמנה הרבה שעות וקבלה את ההצעה של המורה שלה והחליטה להגיש בקשה להתקבל לקונסרבטוריון. אימלה הייתה שקטה ומהורהרת. עדיין לא ידעה שום דבר על דודי. ריחמתי עליה והבנתי את שתיקתה. כך חשבתי, שאני מבין את שתיקתה. אוי כמה שטעיתי!

ביקורי הבא אצל אימלה היה בהתחלת הסתיו, במזג אוויר די קריר. בערב בקשה שנצא לטייל רק שנינו. זמן מה צעדנו בשקט. אז אמרה שמוכרחה לספר לי סוד. סוד שחונק אותה כבר הרבה שנים בהן חיכתה שאהייה מספיק מבוגר כדי שתוכל לשפוך את מר ליבה לפני. אני היחידי שיכול להקל על ליבה בעצם ידיעת הסוד – אני חושב שאין צורך לתאר באיזה מתח הייתי -!

וזה הסוד!! [לפני יותר מעשר שנים, באביב 1932 הייתה סיבה מיוחדת שגרמה להם לעבור מקלוז' לטורדה. דודי הכיר את שותפו ההונגרי אורבן כבר כמה שנים קודם. את הכסף הרב לפתיחת החנות הגדולה בטורדה הביא אורבן מהונגריה. הוא קבל את הכסף הרב מהמוסד ההונגרי "לריגול אזרחי". שניהם, אורבן ודודי, עסקו בריגול אזרחי למען המוסד ההונגרי בבודפשט. בגלל זה נסע דודי כל חודש לכפרים ולעיירות, לאסוף אינפורמציות מסוכנים רבים שהיה לו קשר איתם, במסווה ותחת הפרגוד של קבלת הזמנות לסחורה מהחנות. אורבן השותף היה מעביר את המידע בדרך חשאית לכתובת בבודפשט שרק הוא הכיר. כגמול, דודי קבל כל חודש סכום כסף די הגון. עם חלוקת טרנסילבניה, קבלו הוראה לעבור לדאז', לא לקלוז'. היא, אימלה, גם עכשיו ממשיכה לקבל כל חודש מחצית הסכום. על עבודתו של דודי ידעו רק במחלקת הריגול האזרחי. במפקדה הצבאית לא ידעו על זה שום דבר. בגלל זה גויס. למחלקת הריגול האזרחי נודע על גיוסו באיחור, ובגלל האווירה האנטישמית שנוצרה לא יכלו לעשות דבר, או שפחדו להפגין דאגה ואהדה ליהודי]. ואימלה השתתקה.

זהו סיפור הסוד האיום והנורא של אימלה!

אני הייתי בהלם מוחלט!! מזועזע עד עומק נפשי!! לא יכולתי להאמין! חשבתי שאני רואה סרט אימים! מוחי לא היה מסוגל לקלוט את הזוועה הזאת. אחרי שתיקה ממשוכת תפסה בידי ובלי קול, רק דמעות זולגות נשבעה שזאת האמת האיומה והכואבת שהיא לא מסוגלת יותר לשמור סגור בליבה. אני עכשיו גדול וחזק ויכול להיות שותף לסודה. מרגישה בזה הקלה גדולה שהעזה לפתוח בפני את סגור ליבה. חיבקתי אותה חזק ויד ביד חזרנו הביתה. היה כבר מאוחר, אולגה וזיידי כבר ישנו והיא שמחה שלא רואים את פניה.  כשנפרדנו למחרת נשבעתי שלעולם לא אדבר על זה עם אף אחד. ובאמת זו הפעם הראשונה – ותהייה גם האחרונה – שאני מפר את שבועתי.

דודי, איך הצלחת להסוות את מעשיך הנפשעים עם כל כך הרבה אהבה וטוב לב? – שאלתי בליבי. מה הפך אותך "לפטריוט הונגרי"? איך הופך אדם אינטליגנטי מאד לפושע מטומטם? למרגל שמעביר להונגרים מידע על המתרחש בעיירות ובכפרים בדרומה של טרנסילבניה. עכשיו הבנתי איך הצליחו ההונגרים להשתלט על הכול במהירות ובדייקנות גדולה כל כך כשנכנסו אלינו לפני למעלה משנתיים. מרגלים כאלה בוודאי היו פזורים גם בצפון טרנסילבניה והעבירו מידע מדויק. איזו זוועה! לא! בשבילי הוא לא דודי יותר! גם לא בעלה של אימלה המסכנה, רק "הורווט דז'ו", זהו שמו ההונגרי, שלצערי הוא האבא של אולגה. אולגה המסכנה שלא יודעת, ולעולם לא תדע מה עולל אביה.

בעבודה התנהגתי כרגיל, אבל דוד לייב הרגיש שמשהו לא בסדר אצלי. הוא ליטף את ראשי ועם חיוך של טוב לב אמר שבגילי זה מובן שישנן התלבטויות של סנטימנטים וסומך עלי שעם הזמן אתגבר עליהם. רק הנהנתי בראשי ושמחתי שזה מה שהוא חושב. וכי מה יכולתי להגיד לו?? בליבי שוב הצדקתי אותו ובאמת קיוויתי שהזמן יעזור לי להתגבר על הכאב והזעם.

עברו כמה ימים בהם הייתי שקוע בהרהורים על עצמי. איך לצאת מהמועקה, מהרגשת העצבות שהכבידה עלי. איכשהו הרגשתי שאני בעצמי צריך להתגבר על הבלבול הנפשי הזה ולא לסמוך על הזמן. אני צריך להחליט מה עיקרי ומה משני. והנושאים העיקריים הם דוד לייב, דודה חיה, העבודה והחברות עם ז'ולי. כל השאר: השתתפות בקולינדה, ביליארד, הדילמה רנא או האני, נראו לי פתאום לא כל כך חשובים. על הידידות עם רנא אשתדל לשמור, אם זה יהיה תלוי בי, ולהאני אגיד בהזדמנות שתוותר על רצונה לעזור לי להחליט – אני חושב שזה יהיה הצעד הנכון. שימי, הבחור היפה עושה מאמצים למשוך את תשומת ליבה ויש לי הרושם שהיא מתחילה להיענות לו.

בקיץ זה הכרנו קבוצה צעירה כמונו מהכפר ההונגרי נימיג'ה. שני בני דודים של חברי גידי, בת ובן, ביקרו פעם אצלו, הכרנו והם הזמינו אותנו לבקר אצלם. בנימיג'ה גרים קרוב למאתיים יהודים. להפתעתנו, ביום ראשון בבוקר, בעגלה רתומה לסוסים, הגיעו אלינו כעשרה חבר'ה מנימיג'ה, ביניהם גם בני הדודים של גידי. בת הדודה שלו, שמה וואלי, הייתה ילדה שחרחורת, עם שער מקורזל ועיניים שחורות מבריקות, שמהרגע הראשון שראיתי אותה משכה את תשומת ליבי, והיה לי הרושם שזה הדדי. כשנפרדנו מהם היא אמרה לי שזה היה ביקור בהשאלה שנצטרך להחזיר להם. הכפר נימיג'ה הוא כ-15 ק"ממערבה מנאסאוד. ביום ראשון גידי, יואל, ז'ולי ואני נסענו להחזיר את החוב. נפגשנו עם החברים החדשים ובצהריים היינו מוזמנים אצל וואלי. ארוחה מהדרת בחצר – גן שלהם ובהמשך שיחה ממושכת להעמקת ההיכרות. כשנפרדנו וואלי בקשה שאכתוב לה מדי פעם כדי לשמור על קשר. הסמקתי משמחה והבטחתי לה לכתוב.

פעם החלטנו לעשות טיול רגלי לנימיג'ה, לצאת מוקדם בבוקר, ובערב לחזור ברכבת. יום ראשון השכם בבוקר, סגרתי את מופי הכלבלב במחסן העצים, ויצאנו לדרך לאורך הגדה של הסומש. מצד זה של הנהר שדות נרחבים עם גידולים שונים, שהבולט ביניהם היה התירס הגבוה, ומעבר לנהר הרים מכוסים יער. מזג אוויר נהדר ושקט. במחצית הדרך עצרנו קצת לנוח. פתאום, משום מקום, השד יודע איך, הופיע מופי הכלבלב שלי. עם לשון מתנדנדת, נשימה מואצת וזנב רוקד התקרב ונשכב על ידי. הסתכל עלי עם עיניים מתחננות וזנב מטלטל. ידעתי שאין טעם לגרש אותו והמשכנו ללכת. הוא רץ קדימה, חזר אלי, ורץ שוב מלא אושר. הגענו לביתה של וואלי שידעה על בואנו וחיכתה לנו עם שתייה מרעננת. כבר היו שם כמה מהחברים שלה ושל אחיה. נחנו קצת ויצאנו לסייר בכפר. אחרי מנוחת צהריים אצל ואלי ואחרי פטפוטים ארוכים, ביקשתי מוואלי חבל לקשור את מופי שיהיה צמוד אלי. אז שמנו לב שמופי איננו. נעלם. יותר משעתיים חפשנו אותו בכל המקומות שעברנו בהם ולא מצאנו אותו. החלטתי שהקבוצה חוזרת הביתה ברכבת כפי שקבענו, ואני עם ז'ולי נחזור ברגל באותה הדרך שבאנו. הנחתי שמופי איבד אותנו ומחפש אותי באותה דרך שמצא אותי בבוקר. הגענו הביתה הרבה אחרי חצות, מתים מעייפות ובלי מופי. בבית לא ספרתי מה קרה. ביום חמישי אחרי ארוחת הצהריים כשיצאתי מהחצר לחזור לעבודה, מהכניסה לסמטה שלנו, רץ אלי גוש אפור ומלוכלך, "מופי". נשכב לרגליי ובכה ממש. ואני יחד איתו, משמחה. חזרתי לחצר, רחצתי אותו ושמתי לו אוכל ומים. הוא רק שתה המון ונשכב במקומו הקבוע. רק בערב ספרתי בבית את ההרפתקה של מופי. [סיפור עוד יותר מעניין עם מופי יתרחש שנתיים מאוחר יותר].

בימים אלה קבלנו לעבודה שוליה חדש. ידיד נפש של דוד לייב, רומני בשם "דומיטרו" מכפר קטן למעלה בהרים, בקש שיקבל את בנו בן ה-12 כשוליה, שילמד סנדלרות. דוד לייב קבל אותו בשמחה. גם שמו היה ניקולאי. קצרנו את השם לניקוליצה, שקוצר עוד ונשאר "ליצה". בשבילי אבא שלו היה "בדה דומיטרו" (BADE זה כינוי חיבה לדוד). דודה חיה קבלה את ליצה בחיבה גדולה, סדרה לו מקום לינה נוח ומוגן במזווה הגדול על יד הכניסה למטבח. ליצה היה ילד חמוד מאד וצייתן. עכשיו היו לי כל בוקר שני מלווים: ליצה ומופי.

חוץ מזה לא השתנה שום דבר בבית. גם לא אצל דודה חיה: היגיינה ופחד מגז. רק בחבורה שלנו חלו שינויים. הדבק הנפלא שכל כך הרבה שנים החזיק אותנו דבוקים מלוכדים איבד מכוחו. בשבתות היינו עוד נפגשים, לא תמיד, וגם אז לא כולנו. היו כבר זוגות, כמו האני ושימי שהעדיפו להתבודד וזה היה טבעי, והיו בנות שכבר העדיפו פרטנרים גדולים מאיתנו. רנא למשל התיידדה עם האח הצעיר של פטרי, חברו של אוטו, שהיה גדול ממני בשנתיים. לא אגיד ששמחתי אבל שתיהן שחררו אותי מהדילמה הממושכת.

בימי ראשון הייתי עובד עד הצהריים. היו לי מחויבויות לשני סנדלרים. הרבה פעמים בא ליצה לעזור לי. בקשתי מדוד לייב וליצה הפך לשוליה שלי. לא היה ילד יותר מאושר ממנו. עם הזמן הוא נהיה תפר כמוני והוא עזר הרבה מאד. בזמן הזה הופיעה מודה חדשה במגפיים. מודה טרנסילבנית של מגפיים מיוחדים. מגפי "בורגר". מגף שהחלק העליון הגבוה היה עור רך ונשרך בצורה מיוחדת עם רצועות עור. לקח לי זמן עד שתפסתי את העיקרון. ידיד ותיק של דוד לייב, שוטר בדימוס היה הראשון שהזמין מגפי בורגר. אחר כך הציפו אותנו עם הזמנות, ואני נהייתי מומחה בהכנת החלק העליון. ואני מודה, בלי עזרתו של ליצה לא הייתי עומד בלחץ. בדי דומיטרו, אבא שלו, כהוקרה שלקחתי את בנו תחת חסותי הביא לי כובע שחור גבוה מפרוות כבש (ברומנית קוראים לזה "קושמה") ובקבוק צויקה שזיפים. הייתי כל כך עסוק שרק לעיתים רחוקות ירדתי לסומש לשחות, וגם את החבר'ה פגשתי לעיתים רחוקות. רק הקשר עם ז'ולי נשאר כשהיה. היה נכנס אלי לבית המלאכה בערב ומספר לי את כל "הסנסציות". עבדתי הרבה שעות, כמעט כל יום עד מאוחר בערב, אבל הייתי גא כי בינתיים הייתי המומחה היחידי למגפי בורגר. בוקר יום ראשון אחד הפתיעה אותי רנא בבית המלאכה עם החבר שלה. גם הוא היה שותף להשקפותינו ומאד נהניתי לשוחח איתם.

הרבה עבודה, הכנסה טובה מאד, הכיס שלי היה מלא כסף שהרווחתי בעצמי, מעט זמן חופשי. דוד לייב אמר לי בצחוק ערב אחד שעכשיו אני צריך להחזיר לו את דמי הכיס שנתן לי בעבר – ופרץ בצחוק. רק מצבה האומלל של דודה חיה העציב אותי מאד. לא שכחתי באיזה חום ואהבה הייתה מרימה אותי בזרועותיה, מחבקת ומנשקת אותי ואומרת שאני "המזינקלה" שלה. לעולם לא אשכח איך ניחמה אותי כשנודע לי שגם אמא אין לי, שאימלה שלי היא לא אימא שלי, אלא רק דודה. כאב לי הלב שאני חסר אונים ולא יודע מה לעשות למענה. ריחמתי על דוד לייב, האדם הטוב הזה, שידעתי כמה הוא אוהב אותה וכמה הוא סובל. הרבה פעמים בשבת אחרי הצהריים, אחרי שדוד לייב היה קם אחרי מנוחת ה"טשולנט" ויוצא לשחק רמי, הייתי יושב עם ספר ביד רק כדי שהחלון יהיה פתוח והיא לא תפחד מגז. אבל כשיצאתי היא סגרה שוב. לפעמים שאנצי הייתה באה לבית המלאכה לפנות ערב, הייתה מתפלאת בריכוז שבו הסתכל ליצה על כל תנועה שאני עושה, והיינו חוזרים יחד עם דוד לייב הביתה. ערב אחד ראינו שדוד לייב מהורהר משהו. היה לו מן חיוך קצת משונה. שאנצי שאלה אותו על מה הוא חושב. גם קולו היה משונה כשאמר ששאל את עצמו איך דודה חיה הייתה מתנהגת אם הוא בעצמו היה במצבה והיא הייתה נורמאלית? שאנצי אמרה שדבר כזה לא היה יכול לקרות כי הוא תמיד בין אנשים, אם בחנות או בבית המלאכה או בבית הכנסת. דוד לייב הסכים איתה ואמר שזה היה סתם הרהור, מחשבה סתמית. – אבל בעיני שאלה זו נראתה הגיונית -. באמת, איך הייתה מתנהגת דודה חיה? חשבתי הרבה על השאלה הזאת. בשבת בבית הכנסת, בזמן התפילות הקולניות צץ במוחי רעיון מטורף. אחרי ארוחת הצהריים, חיכיתי שדוד לייב יצא אל החברים שלו לשחק רמי ושאנצי תצא לחברות שלה. – באותו רגע חשבתי שאני המטורףולא הרעיון – נשכבתי על הרצפה ובקשתי מדודה חיה שתסגור את החלון. הסתכלה עלי נדהמת, מבוהלת ממש, סגרה את החלון, נשכבה לידי, תפסה בחזקה את ידי ונשמה בכבדות. לא זזה, גם אני לא זזתי כי מרוב מתיחות נרדמתי. עברה יותר משעה כשפקחתי את עיני ונשמתי נשימה עמוקה. אז היא שאלה אם זה כבר עבר והיא יכולה לפתוח את החלון. רק הנהנתי בראש והיא פתחה. אחרי שתיקה ארוכה, עם דמעות זולגות, חיבקה אותי חזק ואמרה: "ברוך השם!!" סוף סוף יש מישהו מאמין לה והיא מאושרת שזה אני, ה"מזינקלה" שלה. היה כבר דמדומי ערב, אמרה שאני יכול לצאת אל החברים שלי והיא לא תסגור את החלון. יצאתי בלי להסתכל אחורה.

הרעיון המטורף שלי היה להעמיד אותה במבחן – איך היא תתנהג. הרעיון לא שינה הרבה, הניב רק פרי אחד – שעכשיו היא יודעת יש מישהו שמאמין לה והיא יכולה להאמין לו. כמה ימים שברתי את הראש איך לחזק את אמונתה בי. במשך השבוע אותה היגיינה, אותו הפחד ואותן הסגירות, לא אמרתי נואש. בשבת, כשנשארנו רק שנינו, סגרתי חלון והתיישבתי. אחרי רגעים ארוכים של מבוכה והיסוס פתחה את החלון ומייד התיישבה צמודה אלי. אחרי שראיתי שהיא כבר רגועה שאלתי אם אני יכול להגיד לה משהו. רק הנהנה בראש. "דודה חיה", אמרתי לה, "את אישה חכמה וחזקה, תאמיני לי, את צריכה להפעיל את הכוח והחכמה שלך ואת יכולה להתגבר על הפחד שלך. אני תמיד אהייה לצידך ואעזור לך. ועוד משהו – עכשיו שבת אחרי הצהריים, בסמטה לא מסתובב איש, בואי נצא קצת לטייל". בלי מילה תפסה את ידי ויצאנו. עשינו לאט כמה סיבובים קטנים וחזרנו. היא הייתה מאד נרגשת ועייפה מהמאמץ הנפשי ומייד התיישבה, נשמה בכבדות וחייכה עם דמעות. הבאתי כוס מים ורציתי לשבת על ידה. בקול רגוע אמרה שאני יכול לצאת אל החברים שלי והבטיחה שלא תסגור שום דבר.

בשבת שלאחר מכן, עוד לפני ששאנצי יצאה אמרה לי דודה חיה לצאת על החברות שלי שבוודאי יותר משמח מלשבת איתה בבית. יצאתי. כשחזרתי אחרי כמה שעות, מצאתי אותה מטפלת בערוגת הפרחים שלה וכל החלונות בבית פתוחים. בלי היסוס קבלה את הצעתי ועשינו שוב כמה סיבובים בסמטה. יום אחד, ככה פתאום, אמרה שאני לא צריך לבזבז את זמני איתה, ובקריצה בעין אמרה שהבנות היפות בוודאי מחכות לי וכועסות שהיא מעכבת אותי והבטיחה שאם תרגיש פחד מגז היא תבקש את עזרתי. עכשיו היא יודעת שיש לה משענת. התרגשתי מאד מדבריה וחיבקתי אותה חזק. היא דחפה אותי וצעקה עם חיוך "נו, צא כבר". העובדה שעכשיו יש לנו סוד משתוף עודדה אותי להמשיך ולא להרפות. גם שאנצי וגם דוד לייב התחילו לשים לב לשינוי קל. בחנות שאל אותי אם אני מרגיש איזה שינוי בהתנהגותה. הזכרתי לו שהוא אמר לי פעם שהזמן הוא מרפא טוב, אמנם איטי אבל טוב. הוא נאנח ואמר רק מילה אחת: "הלוואי".

באחד הסיבובים בסמטה אמרתי לדודה חיה שאולי כבר לא צריך לשטוף במים כל דבר שנכנס לבית. היא הסתכלה עלי במין סימן שאלה בעיניה, אמרתי לה שרק תנסה. אחרי כמה ימים היא אמרה לי שהיא מאושרת שיכולה להאמין לי ולסמוך עלי והוסיפה שגם אני יכול לסמוך עליה. הערה זאת שלה עודדה ואותי לחפש עוד דרכים להתקרב אליה, בזהירות ולא להרפות. ערב אחד הזמנתי את שאנצי לרקוד איתי טנגו ובקשתי מדודה חיה שתשיר לנו כמו ששרה כששאנצי לימדה אותי לרקוד. והיא שרה!  מרוב התרגשות והפתעה שאנצי רעדה בזרועותיי. סימנתי לה להירגע ולהמשיך לרקוד כאילו אין בזה שום חידוש, וביקשתי ממנה שעוד לא תספר את זה לדוד לייב.

ערב אחד כשהיינו רק שנינו ביקשתי שתבטיח לי שבשבת אחרי הצהריים נצא לטייל ברחוב הראשי וגם נשב על ספסל מתחת לעצים. להפתעתי היא הבטיחה! אותה שבת ישבתי עם ספר ביד וחיכיתי בדריכות. אחרי שדוד לייב יצא למשחק הרמי שלו, וגם שאנצי יצאה, היא נכנסה לסלון וסגרה את הדלת אחריה. עברה שעה ויותר עד שיצאה משם. לא יכולתי להאמין למראה עיני שזאת היא! אם לא הייתי יודע שזאת דודה חיה לא הייתי מזהה אותה! אישה מדהימה ביופיה ואלגנטית, מאופרת ומסורקת בטוב טעם, בשמלה נהדרת עם שרוולים מנופחים בכתפיים, שרשרת פנינים על צווארה ועגילים באזנייה, נעליים עם קצת עקב ותיק יפה תלוי על כתפה. עם חיוך אמרה לי לסגור את הפה, תפסה בידי יצאנו לטיול. היה עוד מוקדם, "שעת הסייסטה" אחרי "הצ'ולנט" ולא פגשנו אף מכיר. בהליכה איטית הגענו לספסלים שליד הכנסייה והתיישבנו בצל. רציתי להאריך עד כמה שאפשר את ישיבתנו שם וביקשתי שתספר לי על ילדותה, על אחיותיה ואחיה. היא דברה בקול רגוע ובחופשיות, התעכבה על זיכרונות מצחיקים וצחקה בקול. קשה היה לי להאמין! דודה חיה צוחקת, ועוד בקול! אחרי זמן ממושך כל כך שהייתה מופנמת ומפוחדת, דודה חיה היקרה שלי צוחקת ומתלוצצת על חשבון האחים והאחיות שלה! ישבנו שם כבר יותר משעתיים, המדרכות התחילו להתמלא במטיילים. תהיתי איך תגיב אם יתקרב איזה מכר. עוד אני תוהה, ועל המדרכה מאחורינו התקרבו שלוש נשים, אחת מהן הייתה שאנצי! אם החברות שלה לא היו מחזיקות אותה היא הייתה מתעלפת. היא ירדה על ברכיה, שמה את ראשה בחיכה של אימא שלה וצוחקת ובוכה לסירוגין. לא הייתה מסוגלת לדבר. מידי פעם הרימה ראשה ודיברה אלי בעיניה. החברות שלה הסתלקו בשקט. אמא שלה ליטפה את ראשה, הקימה אותה והושיבה אותה לידה. ישבנו בלי יכולת לדבר, רק החזקנו ידיים. עבר זמן עד שנרגענו והתחלנו ללכת הביתה. לקחנו את דודה חיה בינינו שלובי זרועות "אנגז'ה" וצעדנו לאט, עדיין בלי לדבר. היה כבר לפנות ערב והמדרכה הייתה מלאה מטיילים, לא היה איש שלא סבב ראשו אחרינו. רק בבית שאלה שאנצי איך זה קרה ואמא שלה גרמה לנו לפרוץ בצחוק. עם חיוך שובב אמרה שלקח לה הרבה זמן עד שהצליחה לשכנע אותי לצאת איתה לטייל. קצת מאוחר יותר הגיע הביתה דוד לייב נרגש ונסער. כמה מכירים ספרו לו את החדשה הנפלאה שאשתו מטיילת עם בתו ואיתי. הוא חיבק ונישק אותה שוב ושוב וגם הוא שאל איך זה קרה וקיבל אותה התשובה, יחד פרצנו בצחוק מלא אושר.

זה היה המבצע השלישי הממושך והחשוב ביותר שעשיתי עם דודה חיה!

את עבודות הבית עשו כבר ביחד דודה חיה ושאנצי. בחנות שמעתי לפעמים איך דוד לייב מפזם לעצמו. במשך הזמן היו לפעמים נפילות במצב רוחה, עם שתיקות די ממושכות. בימים כאלה לא פנינו אליה רק השתדלנו לשהות בבית כמה שיותר שלא תהיה לבדה ולא תיפול חזרה לפחדיה.

במשך הזמן הארוך הזה ביקרתי רק פעמיים בדאז'. פעם ראשונה ביקרתי קודם אצל דודה פאולה. היא נראתה טוב והצליחה לנהל את החנות ביעילות. תנועת הלקוחות פחתה קצת, אבל היא לא פיטרה אף עובדת. עיסוקה הנמרץ בחנות עזרה לה להתגבר על הכאב שבעלה, דוד אדולף, עדיין מוחזק בכלא. לא החמיצה שום הזדמנות לבקר אצלו. אמרה לי שהוא רזה, אבל רוחו לא נשברה ושניהם מקווים שבקרוב ישוחרר. ישנם רמזים לכך. משם באתי אל אימלה וקבלו אותי עם בשורה משמחת: אולגה התקבלה לקונסרבטוריון בבודפשט. בעוד כמה ימים תצא לשם ותגור אצל דודה רוזה. אולגה הייתה נרגשת ומאושרת וגם מודאגת. כאב לה שאימלה נשארת רק עם זיידי. פעם שנייה באתי ביום שישי מוקדם בבוקר. נגשתי אל כורך הספרים היחידי בדאז' וסיכמתי איתו שעד שבת אחרי הצהריים יגמור לעשות כריכה חדשה לכמה ספרים. הסברתי לו את סיבת הדחיפות. לזיידי היו כעשרה ספרי קודש ישנים. אספתי את הספרים כשהוא עוד היה בבית הכנסת והבאתי אותם אל הכורך. במוצאי שבת כשהלך שוב לבית הכנסת החזרתי את הספרים. הכריכה החדשה הייתה ממש נהדרת, וסדרתי אותם במקומם. בערב אחרי שעשה "הבדלה" אימלה בקשה שיקרא משהו מאיזה ספר. היה מדהים לראות את ההפתעה והאושר על הפנים של זקן קטנצ'יק זה.        תפס אותי בשתי ידיו והתחיל לרקוד ולקפוץ עם דמעות בעיניו. בקושי הצלחתי להפסיק את קפיצותיו הספונטניות. אחרי שנרגע ושתינו לחיים עם הברכה "שהגיענו לזמן הזה" פתח את המגירה שלו, הוציא משם מטבע זהב מתקופת "מריה טרזה" מלכת אוסטריה בעבר, ודחף אותו לכיסי.

הגעתי הביתה מאוחר, אבל עוד באותו ערב ספרתי על מצבה העצוב של אימלה. היא לבדה בבית, אולגה בבודפשט עם הכינור שלה, ובעלה באוקראינה. זה הזכיר לנו שגם אוטו ובובי באוקראינה. לשמחתנו דווקא דודה חיה שינתה את האווירה העצובה. הבנים חזקים ובריאים, אמרה, יש להם כוח להחזיק מעמד ויחזרו הביתה. אנחנו רק צריכים להכין להם בית מלא כל טוב. דודה חיה, שלפני זמן לא ארוך בקושי השמיעה קול, הרימה לנו את המורל עם משפט חדור תקווה. אבל מה לעשות? לפעמים הייתה חוזרת למצב של הסתגרות ושתיקה. להיגיינה שלה אמנם לא חזרה, אבל לפעמים באופן אינסקטינטיבי סגרה חלון. אם מזיכרון הפחד, או סתם הרגל – לא ידעתי. עבדנו הרבה וקשה ואיכשהו, בלי לשים לב, נהיינו אפאטיים למקרים בודדים אלה.

בין החברים רק ז'ולי ידע שעוברים עלי זמנים קשים. לעיתים רחוקות, שהיה לי קשה מאד, הייתי מספר לו קצת, ומהקצת הזה היה מבין אותי. אף פעם לא שאל ולא ניסה לנחם אותי. רק הקשיב בשקט. בכל התקופה הארוכה הזאת, שבמרכזה הייתה דודה חיה ומדי פעם נסיעה לדאז', הזנחתי כמעט לגמרי את שאר החברים. כולם ידעו שאני עסוק עד מעל הראש בעבודה, ולי היה מאד נוח שהם חושבים כך. – רק את חילופי המכתבים עם ואלי לא הזנחתי – הייתי יושב עד מאוחר ועונה למכתביה. ביוזמתה החלפנו גם תמונות. שמחתי לדעת ממכתביה שהשקפותינו זהות. פעם כתבה לי שיש לה בת דודה בדאז' בשם קטי, נתנה לי את כתובתה ובקשה שאבקר אצלה. בביקורי הקרוב בדאז' נפגשתי איתה. היא הכירה את החבר שלה – אמי (קיצור של אימרה בהונגרית) שמאוד שמח להכיר אותי. אחרי כמה שיחות איתו כל פעם שהייתי בדאז' השתכנע שהוא יכול לדבר איתי בחופשיות וגילה לי שהוא קומוניסט, ושמעתי ממנו הרצאות מעניינות על האידיאולוגיה המרקסיסטית. פעם הסביר לי את העמדה של הקומוניסטים הטרנסילבאנים בקשר לקונפליקט בין רומנים והונגרים. לדעתם הפתרון הוא עצמאות טרנסילבניה. ניתוק גם מרומניה וגם מהונגריה. הכרזה על עצמאות ושם הבירה נפוקה (הרומאים שכבשו את האזור הזה לפני אלפיים שנה ייסדו את היישוב נפוקה שבמרוצת מאות השנים הפך לקלוז' ברומנית וקולוז'בר בהונגרית) ושתי השפות רשמיות. יש סיכוי גדול ש"אמנת ג'נבה" תכיר ותאשר את הקיום של המדינה החדשה. הרעיון נראה לי הגיוני. אמי הזהיר אותי לא לדבר על זה עם אף אחד. בדיוק איך שדוד אדולף הזהיר אותי בקשר להשקפותיו של אוטו. מאוחר יותר נזכרתי שלפני שנים שמעתי דעות דומות בשיחות בין אוטו וחבריו. עכשיו הבנתי את משמעותן.

שולחן העבודה שלי היה צמוד לדלת בין החנות לבית המלאכה. יכולתי להקשיב לשיחות של דוד לייב עם אנשים שונים. היו לו הרבה מכרים שאהבו לשוחח איתו על כל הנושאים שבעולם. פעם נכנס אליו לקוח אחד בשם "אופראה" – מנהל בית הספר העממי. בין נושא לנושא שיחתם, נהייתי ער כשדברו על הקונפליקט העמוק בין הרומנים וההונגרים בטרנסילבניה, ודוד לייב אמר שלא מתאר לעצמו פתרון לבעיה. לא יכולתי להתאפק, נכנסתי לחנות, בקשתי סליחה שהקשבתי לשיחתם ואמרתי שהפתרון אולי יבוא כשטרנסילבניה תהיה מדינה עצמאית. דוד לייב הופתע מדברי ואמר שזה רעיון מצוין. אופראה כמעט פילח אותי במבטו הקודר ואמר שזה מאד מסוכן להשמיע דעה כזאת, במיוחד עכשיו בזמן מלחמה, וממליץ באופן חמור ביותר לא להזכיר את זה באף שיחה עם אף אחד. הבטחתי לו, בקשתי שוב סליחה וחזרתי לעבודה. כנראה שהוא עוד דיבר על זה עם דוד לייב, כי בערב בבית גם הוא חזר על האזהרה הזאת בכל הרצינות. להערה זו שלי תהיה חשיבות מעניינת בעוד כמה שנים.

החורף הגיע מוקדם מהרגיל. למרות הקור שמחנו לשלג שכיסה הכול והמדרונות התמלאו עם ילדים שסחבו מזחלות. כולם, קטנים וגם גדולים יותר, התמסרו לשיגעון הלבן. אף אבא לא כעס על בנו הקטן שהתגנב מבית הכנסת בשבת בבוקר ורץ למדרון להתגלגל בשלג. הקסם הלבן הזה השפיע גם על החבורה הישנה שלנו, והרגשנו דחף להיות שוב ביחד. גם הריקודים קמו לתחייה לפעמים. עכשיו שמצבה של דודה חיה השתנה מאד לטובה, ופרנסה הייתה בשפע יחד עם המכתבים מוואלי, הייתי כל הזמן מאושר. גם דוד לייב שמח למכתבים אלה כי אז ראה את השמחה על פני. הוא אמר לי את זה. כמה ימים לפני חג המולד בא אלי אחד החברים הרומנים, אמר שמאד מצטער שלא יכולים לצרף אותי לקולינדה, אבל עלי להתכונן להפתעה בליל הסילבסטר.

שלושת חברי רומנים ארגנו נשף סילבסטר רק לצעירים. שלושתם מבית של עשירים ויכלו להרשות לעצמם את המחווה הזאת. שכרו אולם לא גדול, קבוצה קטנה של נגנים צוענים, וסדרו בר קטן עם משקאות שונים. מבין הבנות הזמינו את רנא, האני ובובה. מבין הבנים את יואל, גידי ואותי. בסך הכול היינו כשלושים צעירים. מה ואיך אספר? ערב פנטסטי כזה עוד לא היה לי אף פעם! אווירה עליזה ומלאה התלהבות, שתייה וכיבודים כיד המלך, ריקודים סלוניים ועממיים, שירה משותפת ביחד, ושירת סולו, סיפורים מצחיקים ובדיחות נועזות, ומצב רוח עד בלי גבול. בחצות כשכבו האורות איחולים לשנה חדשה מאושרת ונשיקות כולם עם כולם. הכלל המחייב, בלי אף מילה, אפילו לא לחישה. בחושך התחלפנו ואף אחד לא ידע מי מנשק את מי. את האני הרגשתי כי היא נישקה אותי פעמיים ותהיתי מה קרה עם שימי? לנגינת ולס נדלקו האורות. שתינו עד כוס ברכה והמשכנו לרקוד. רק בשתיים בלילה התפזרנו וליווינו את הבנות הביתה.

כך התחילה אצלנו – בליבת ההוריקן – שנת 1944 !!

כמה ימים אחרי נשף הסילבסטר הנהדר, נסעתי לדאז'. אולגה ואמה היו בבית ושתיהן היו לבושות בשחור. קבלו אותי בבכי חרישי. חמישה ימים קודם קבלו גלויה רשמית ובה הודעה שאדון הורווט דויד נפטר מדלקת ריאות חמורה. בגלויה צוין מקום ותאריך מתי זה קרה. כחודש לפני הגעת הגלויה. לאולגה הייתה חופשה של שבועיים, וכמה ימים אחרי שהגיעה הביתה הגיעה גם הגלויה. זיידי בלי לדבר קרע קריעות בחולצותיהן, אמר קדיש בקול רם, הדליק נר נשמה ושתו כוסית לחיים לזכרו ולכבודו של הנפטר. מאז, למרות הקור, כל בוקר הלך לבית הכנסת להגיד קדיש עם מניין. אולגה אמרה שגם הפעם היה זה זיידי שלא איבד את קור רוחו. זיידי שישב בצד ורק הקשיב, תקע לי ספר תפילה ביד וציווה שאקריא קדיש. עצמתי עיניים ואמרתי קדיש בקול רם. ישבנו בשקט די הרבה זמן, אני ביניהן. אימלה שברה את השקט ואמרה שבעצם לא הופתעה. מזמן הייתה לה הרגשה שלא תראה אותו יותר. לאדם רזה וחלש כמוהו חמישים וחמישה ק"ג בסך הכול, עם מחלת אולקוס כרונית, לא היו סיכויים לשרוד בתנאים וקור מקפיא. אבל לכל אדם יש זיק תקווה לנס. ההודעה הזאת הצדיקה את חששותיה ושמה קץ לזיק התקווה. אחרי כמה דקות של שתיקה אמרה שיש לה את שנינו, אולגה ואני, שני מקורות עידוד, שאיתם ולמענם תמשיך לחיות! אמרה את זה בנימה אופטימית כזאת, שאינני יודע מאיפה שאבה כוח לזה. אולגה ישבה כל הזמן בשקט מהורהרת. אחרי הארוחה אימלה הסבירה לנו את צעדיה לימים הבאים. בגמר החופשה אולגה תחזור לקונסרבטוריון והיא נשארת בדאז', כיוון שכאן היא מקבלת את חצי הרנטה החודשית. לאחר שתסדר עם המוסד שמשלם לה את הרנטה כתובת חדשה בבודפשט, היא וזיידי יעברו לשם, ושלושתם יהיו שוב ביחד. אולגה רק הנהנה בראשה, סימן שהיא מסכימה.

בדרך הביתה הרהרתי על אכזריותו של הגורל. הנה אדם שהקדיש את חייו לריגול בשביל המדינה ההונגרית, סיפק יחד עם שותפו ההונגרי מידע רב שאפשר להונגרים להשתלט בקלות ובמהירות על טרנסילבניה, והמדינה ההונגרית הזאת התאכזרה לו והשליכה אותו למוות. כבר לא כעסתי עליו, אבל גם לא ריחמתי. הייתי מלא רחמים על אימלה ואולגה המסכנות.

כשספרתי את הידיעה המרה הזאת בבית, דודה חיה אמרה שצריכים להזמין את שרי אלינו (שמה של אימלה "שרה" ובהונגרית שרי). אמרתי לה שהיא לא יכולה להשאיר את זיידי לבד בבית. אז ניסע אליה אנחנו, אמרה. ביום ראשון בבוקר, היה לי העונג לראות דודה חיה יושבת על יד חלון פתוח ברכבת, מסתכלת בהנאה על הנוף המושלג, ומכירה כל תחנה שעוצרים בה. כאילו שהיא רגילה לעשות כל שבוע נסיעה כזאת. אימלה וזיידי המופתעים קבלו אותנו בשמחה גדולה מאד. לאחר חיבוקים, דמעות ותנחומים, דודה חיה התעניינה במצבם, במה היא יכולה לעזור, ושאלה על אולגה ועל התקדמותה עם הכינור. התפתחה שיחה לבבית ביניהן וגלשו לזיכרונות משותפים מלפני הרבה שנים. היא אפילו הצליחה להצחיק את אימלה. רק הקשבתי והתפלאתי מדודה חיה. בן אדם חדש לגמרי. אישה מלאת חיים. התעורר בה הרגש האימהי. הרצון הכן לעזור ולא רק מרחמים. על פניה של אימלה ראיתי שזה עושה לה טוב על הנשמה, ושמחתי בשביל שתיהן. זיידי ישב בצד, הפסיק אותן לרגע ואמר שעכשיו הוא מבין למה אני אוהב כל כך את דודה חיה. כשנפרדנו, דודה חיה הזמינה את שניהם שיבואו פעם אלינו לסוף שבוע ושניהם הבטיחו לבוא. בבית סיפרתי הכול בהרחבה ושיבחתי את דודה חיה. לראשונה אחרי הרבה שנים ראיתי דודה חיה מסמיקה.

ערב אחד היא התחילה לזמזם, ככה לעצמה, איזה שיר צועני ומלמלה גם כמה מילים צועניות. זה מאד הפליא אותי. אמרה שבילדותה הכירה ילדה צוענייה, שהייתה מתלווה לאביה כשהיה בא לחצר שלהם להכין אצים להסקה. ממנה למדה את השיר. היא זוכרת רק כמה מילים אבל את המנגינה היא זוכרת די טוב. בשמחה היא נענתה לבקשתי ולימדה אותי את השיר. ידעתי הרבה שירים, ביידיש, הונגרית ורומנית ועכשיו למדתי גם שיר צועני.

אימלה ניסחה מכתב מנומק היטב, בו בקשה מהמוסד הממשלתי, שמשלם לה את הרנטה, אישור לעבור לגור בבודפשט. התכוונה לשלוח את המכתב בדואר רשום. הפקיד בדואר אמר לה שאסור לו להעביר מכתב רשום של יהודי למוסד ממשלתי כלשהו ויעץ לשלוח מכתב רגיל. את המכתב היא שלחה, אבל דבריו של הפקיד היו אות מבשר רעות.

אנחנו בהתחלת שנת 1944 והחורף בעיצומו. בחלון BBC שמענו שהצבאות של היטלר ושותפיהם נמצאים כל הזמן בנסיגה בחזית המזרחית, תוך מלחמה אכזרית על כל נקודה. באותו הזמן הפשיסטים גם ברומניה וגם בהונגריה מגבירים את כוחם. ברומניה "הגברדיה של ברזל" = המפלגה הפאשיסטית, הדיחה את המלך ותפסו את השלטון. גם בהונגריה המפלגה הפאשיסטית = "צלב החץ" שסימנה        תפסה את השלטון תוך זמן קצר. המנהיג היה "סאלאשי" והברכה המחייבת בפגישות הייתה הרמת זרוע ימין וקריאה "חופש יחי סאלאשי", בדיוק כמו "הייל היטלר" אצל הגרמנים. האנטישמיות הייתה הגרעין המרכזי באג'נדה שלהם. בימי רביעי חויבנו לענוד סרט צהוב על שרוול שמאל. האווירה הקודרת הזאת ליכדה חזרה את החבורה שלנו, שוב היינו מתקבצים יחד בשבת אחרי הצהריים. אבל רק לשיחות, לא לריקודים. פעם הזכרתי בנוסטלגיה את ליל הסילבסטר וכמה ושמחנו שכך התחלנו את שנת 1944. ז'ולי, בהרהור פילוסופי, אמר מי יודע מה יביא לנו המחר.

והמחר הגיע מהר מאד !!

בחודש מרץ הגרמנים כבשו את כל הונגריה!! סאלאשי הפך למנהיג אבסולוטי. הגרמנים הקימו מפקדות בכל ישוב, גדול וקטן. בכל מקום שנראה להם מתאים תפסו מגורים. אצלנו תפסו את הסלון שהיה לו כניסה נפרדת מהמרפסת. על האוכלוסייה, כולל היהודים, ציוו להמשיך בשגרת החיים הרגילה. ליד המפקדה הגרמנית פעלה מפקדה הונגרית פאשיסטית בכל יישוב. המפקד ההונגרי דרש משני ראשי הקהילות, של שני בתי הכנסת בעיירה, רשימה מדויקת של כל היהודים, מתינוק ועד סבא, כולל שמות המגויסים. במשרד של עורך דין רומני, המזכירה הייתה הבת דודה של אוטו, בת של אחות של דוד לייב. גם שמה אולגה. ראשי הקהילה הטילו עליה את המשימה והיא בקשה את עזרתי. עברנו מבית לבית ורשמנו את כל השמות והגילים. השלמנו את המשימה תוך שבוע, אולגה הדפיסה הכול בשני עותקים וראשי הקהילה העבירו למפקד ההונגרי. בנאסאוד חיו חמש מאות עשרים וחמש נפשות יהודיות.

בזמן הזה התפשטה שמועה שעומדים להעביר אותנו היהודים לחוות חקלאיות לעבודת השדה. מכיוון שרב רובם של הגברים מהכפרים מגויסים ונמצאים באוקראינה, חסרים ידיים עובדות בשדה ובחקלאות. על מנת שהיבולים לא ילכו לאיבוד, אנחנו נהיה הידיים העובדות החסרות בחקלאות ובשדה. השמועה העבירה צמרמורת בכולנו. למרות שבשבילנו זאת הייתה שמועה אכזרית, היה בזה היגיון. עשרות אלפי איכרים היו באוקראינה והשדות שוועו לידיים עובדות. דוד לייב נהיה מודאג. למעלה מחצי שנה היו לו כאבים ברגל שמאל ולפעמים נעזר במקל. אמרתי לו לא לדאוג, אני חזק כמו שור ואוכל לעשות את העבודה של שנינו. גם דודה חיה אמרה שהיא חזקה ומבינה בחקלאות, הרי שנים היא עבדה בערוגת הפרחים שלה. האמת היא שגם דודה חיה וגם אני היינו חזקים פיסית. השמועה הדאיגה את כולם ובבית הכנסת זה היה הנושא שדיברו עליו. הועלתה השאלה מה מקור השמועה ומי היה מעוניין בהפצתה. ההרגשה הייתה שזה מבשר שינוי לא טוב בשבילנו. השמועות האלה הגיעו גם לכפרים שבסביבה.

לילה אחד בשעה שתיים מופי התחיל להשתולל ולנבוח. יצאתי למרפסת ולתדהמתי מצאתי עצמי מול באדי דומיטרו. בינתיים הצטרף גם דוד לייב. באדי דומיטרו פנה אליו במילים שלעולם לא אשכח: "לייב אחי, אל תאמין לשמועות. הם יובילו אתכםלגיהינום. אני פה עם עגלה גדולה עמוסה קש. הקש רק הסוואה. בפנים ריק. תעזוב פה הכול לכל הרוחות והשדים, תכנסו כולכם פנימה לעגלה ותבואו אלי. הכנתי מחבוא שלעולם לא ימצאו אתכם".

בינתיים הצטרפו גם דודה חיה ושאנצי. דוד לייב חיבק חזק את האיכר היקר הזה וכעבור כמה דקות של שתיקה אמר:" דומיטרו היקר, אם זה יהיה הגורל של כל היהודים, זה יהיה גם גורלנו". אז באדי דומיטרו אמר: "תן לפחות לויקטור שיבוא איתי". דוד לייב פנה אלי, אמר לי להתלבש וללכת. באותה שנייה פרצה מגרוני צעקה: "לא!!! רק אתכם ביחד", וחיבקתי אותו בכל כוחי. בלי אף מילה נוספת אבא של ליצה הסתובב ועזב.

אחרי דבריו של באדי דומיטרו התחלנו לפקפק בהגיון של השמועות. בוקר אחד דוד לייב שאל את אחד החיילים הגרמנים אם ידוע לו מה מצפה לנו, היהודים. הוא אמר שאין לו מושג, הוא מה"וורמאכט" – הצבא הרגיל, הוא לא מה-SS.

כעבור כמה ימים יצאה הוראה מהמפקדה ההונגרית בזו הלשון: כל יהודי, קטן וגדול, יכין לעצמו חבילה עם הדברים הנחוצים ביותר: בגדים עליונים ותחתונים, כלי רחצה ותרופות מי שצריך, נעליים, מעיל טוב וגם תעודות. עומדים לרכז אותנו בשני בתי הכנסת תחת שמירה צבאית, עד שיוחלט מה הלאה. אחרי שארזנו מה שחשבנו להכרחי, שאנצי – במעשה אינסטינקטיבי – הורידה את הטבעת שקבלה מאימא שלה ליום הולדתה העשרים, עשתה צעד בכניסה למחסן העצים וקברה אותה שם. אני הבאתי את מופי הכלבלב אל השכנה הרומנייה שבקצה הסמטה, ובקשתי שתשמור עליו עד שאחזור. עם דמעות בעיניה הבטיחה שתשמור עליו כמו על תינוק. הריכוז אמור היה להתבצע כעבור יומיים. באותו יום דוד לייב עשה סיבוב בין כל אלה שהיו חייבים לו כסף וכולם החזירו את החוב. באותו ערב, האבות של שלושת חברי הרומנים, באו ודחפו ממש לידיים של דוד לייב סכומי כסף בשטרות גדולים, אמרו שזאת הלוואה לשעת מצוקה ובטוחים שהוא יחזיר אותה בהזדמנות הראשונה. מאוחר יותר באותו ערב דוד לייב אמר לי לפרום את התפר העליון בנעלי הגבוהות, חילק את השטרות לארבע חלקים, תחב אותם לארבע הצדדים של נעלי ותפרתי חזרה. סכום הכסף הרב הזה היה שווה ערך לערכם של תכולת החנות ובית המלאכה גם יחד.

הריכוז בבית הכנסת היה איום ונורא! אי אפשר לתאר את האימה, הסבל, והצפיפות. יללות בלתי פוסקות של תינוקות וילדים קטנים וזעקות ייאוש של אימהות. בפינות על יד הקירות, קבוצות קבוצות של עשרה יהודים, מניינים, בזעקות תפילה אל ריבונו של עולם. במקום קושיות כמו הקושיות של פסח המתקרב, רק זעקת שאלה אחת: "מה חטאנו?!" הנורא מכל היה התור הבלתי פוסק לשירותים. כבר אחרי כמה שעות האוויר היה ספוג סירחון. תינוקות וילדים קטנים לא יכלו להתאפק. פתחנו חלונות והאוויר הקר שחדר פנימה הקל על הנשימה. למרות הקור, הלילה היה יותר נסבל. שתי יממות היינו בגיהינום הזה. כן, בית הכנסת הפך לגיהינום. בבוקר השלישי באה פקודה לאסוף את החפצים ולצאת לרחוב הראשי. שם חיכתה לנו שורה אין סופית של עגלות רתומות לסוסים. חיילים ציוו לעלות לעגלות וזירזו עם צעקות וגידופים. אנחנו הצעירים עזרנו קודם לנשים הכבדות כמו דודה חיה ולזקנים ועלינו אחריהם. דודה חיה נצמדה אל דוד לייב ומלמלה לו מילים של עידוד. דודה חיה המופנמת והמפוחדת נהייתה האמיצה. חיבקה את בעלה וניגבה את דמעותיו. שאנצי ישבה בשקט ובהתה בחלל. הרחוב היה ריק מאדם. פה ושם כמה כלבים וגם הם שקטים. כאילו כל העיירה הרגישה את הטרגדיה האיומה שבשיירה.

היעד היה הר לא גבוה במרחק של קילומטרים ספורים מהעיר ביסטריצה – להר קראו "ההר של השוק" – עלייה מתונה עד לפסגה. פסגת ההר היה מישור שטוח ענקי.   – כנראה מכאן שמו -. במישור זה גודר בחוט תיל עוקצני מגרש מרובע גדול מאד. בצד הקדמי שער כניסה רחב באמצע. בפינות ובאמצע שלושת הצדדים האחרים צריחי שמירה. השער היה עדיין סגור. השטח המגודר קיבל את השם "גטו ביסטריצה". התברר שבכל מחוז הקימו גטו בשם בירת המחוז. ירדנו מהעגלות והתקבצנו יחד כל יהודי נאסאוד. כך עשו גם יהודי שאר הישובים מהמחוז. כל ישוב וקבוצת היהודים שלו. נשארנו תחת כיפת השמיים כל הלילה. דודה חיה התיישבה תחת עץ אחד ושאנצי נרדמה בחיקה. על יד עץ סמוך התיישבנו דוד לייב ואני. הוא עם חיוך מלא כאב וסבל, עם אצבע רועדת הצביע על הנעליים הגבוהות שלי ובקול רועד אמר: "בנעליים אלה טמון כל עמל חיי", חיבק אותי חזק ובבכי חרישי חזר על המשפט הזה עוד פעם.

מוקדם בבוקר כמה חיילים אספו שנים עשר בחורים, ביניהם גם אני, ובשלוש עגלות חזרנו לעיירה שלנו להביא קרשים. היה שם שטח בגודל מגרש כדורגל מלא קרשים בכל הגדלים, רכושו של "נוזבכר" היהודי העשיר ביותר בעיירה. העמסנו את העגלות עם קרשים באורך שישה מטרים וחזרנו מהר לגטו. עשינו את זה שלוש פעמים בלי הפוגה. גמרנו לפנות ערב והנשמה יצאה מרוב עייפות. בבוקר התחלנו להקים מבנים מהקרשים האלה. היה יהודי אחד שהיה לו ניסיון בזה. בהדרכתו הרמנו קרש על יד קרש על יד קרש בצורת משולש (עם השפיץ למעלה) באורך עשרים מטרים ולמעלה מחוזקים במסמרים. עבדנו כל היום והספקנו די הרבה. כיוון שהייתי בין אלה שהבאנו את הקרשים וגם עזרתי בהקמת המבנים, זכיתי להיות בין הראשונים לתפוס מקום עם המשפחה שלי. לכל מבנה כזה נכנסו עשרים משפחות. עשר משפחות בכל צד. כלומר שני מטרים לכל משפחה. באמצע נשאר מספיק מקום למעבר. לפי דרישת החיילים המשכנו להביא קרשים עד שהמגרש התרוקן. גם היהודים מהישובים האחרים עשו אותו הדבר. לאחר שכולנו היינו כבר תחת "קורת גג" התארגנה הנהגת הגטו. כראש, כמנהיג הגטו, נבחר ראש קהילת יהודי ביסטריצה, ולכל יישוב היה נציג בהנהלה. אחר כך הקימו וועדות: ניקיון, בריאות, גננות ושמירה פנימית. בצלע הגטו שממול השער, בפינה אחת התקינו ברזי מים – השד יודע מאין הגיעו המים לשם – . בפינה הנגדית שתי סככות נפרדות לשירותים. כשהגענו למקום, לפני שנכנסנו לגטו, שמעתי במקרה דיבור בצרפתית והסתכלתי לשם. בין המשוחחים ראיתי גבר אחד גבוה יפה מאד. אותו הגבר מונה עכשיו לראש ועדת הבריאות. נגשתי אליו ובקשתי שיצרף אותי לקבוצה שלו. מדד אותי בעיניו והסכים. כשגמר לארגן את קבוצתו, עוד חמישה בחורים כמוני ועוד רופא, שאל למה פניתי אליו מיוזמתי. אמרתי ששמעתי אותו מדבר צרפתית, וחשבתי שאולי אוכל לתרגל את המעט שאני יודע. זה מצא חן בעיניו ונוצרה קצת קרבה בינינו. שמו של הרופא היה דר' "הלברג". גבר גבוה ואתלטי עם שער בלונדיני קצת מקורזל. מאוחר יותר, הקרבה הזאת שנוצרה בינינו תציל את חיי.

סידר לנו סרט צלב אדום על השרוול, וארגן אותנו לארבע משמרות של שש שעות רצופות. ארבע בחורים במשמרת, אחד על ידו כל היום והשישי חופשי. כל יום התחלפנו בתפקידים. היה עלינו להסתובב בשטח הגטו בכל פינה, ולדווח לו על כל בעיה. והיו בעיות מספיק!!

כאן בגטו דודה חיה חזרה להיות אותה אישה שפגשתי כשהייתי בן שבע וחצי. מלאת חיים ופעלתנית, סחבה איתה את שאנצי לכל מקום שנזקקו לעזרה. והיו מקומות כאלה! במיוחד היה לה כישרון להרגיע ילדים קטנים. עד כדי כך שדר' הלברג גייס אותה לטיפול בילדים קטנים עם בעיות. עם דוד לייב היו לי שיחות ארוכות בשעות שהייתי פנוי. לילה אחד שוב הצביע על הנעליים שלי ואמר שבכלל לא בטוח שאי פעם יוכל לממש את הערך שיש בהן, אולי אני אזכה לכך. שתק ובכה בשקט. דוד לייב, האדם החזק ותמיד אופטימי, שהתגבר על כל כך הרבה קשיים בחייו, איבד כל תקווה. כשרציתי להגיד משהו, בעצמי עוד לא ידעתי מה, הוא הרים יד וסימן לי לא להגיד שום דבר. רק ישבתי על ידו הסתכלנו על השמיים הבהירים ועל הירח ונאנחנו. את שאנצי ראיתי הרבה פעמים יושבת בחושך, נשענת על עץ ובוכה. הייתי מתיישב לידה, מחבק אותה ונשארים ככה בשקט שעה ארוכה. במשך היום הצטרפה לאימא שלה ועוזרת לה. רק בערבים, בחושך, הרגישה בדידות ועצבות.

ז'ולי היה בקבוצת השמירה. תפקידו היה לפטרל עם עוד בחור ביחד לאורך הגדרות. גם הם היו במשמרות. ביום שהייתי חופשי הייתי צועד על ידו והדבר שהתגעגענו שנינו היה חלון ה-BBC של הצלם ההונגרי. אם יכולנו עכשיו להקשיב לחדשות המשודרות משם, אולי היינו יודעים מה עתיד להתרחש איתנו. הוא אמר לי שהאני הפסיקה את הקשר שלה עם שימי עוד לפני שרכזו אותנו בבתי הכנסת. רק חייכתי. איזה ערך יש לכל הדברים הילדותיים האלה עכשיו וכאן, שאלתי אותו. קצת מבוייש אמר שרק רצה קצת לשמח אותי. ז'ולי חברי הטוב, רק איתו הייתי עוד משוחח מדי פעם. לא הרגשתי שום צורך לפגוש חברים. בזמני הפנוי רציתי להיות עם המשפחה שלי. שמחתי לפעלתנותה של דודה חיה, ושוחחתי הרבה עם דוד לייב, שהיה מאד זקוק לא להיות לבד. גם הוא נזכר בחלון ה-BBC וכמה טוב היה לו יכולנו לשמוע משם משהו שיעודד אותנו. הוא אמר לי שאתמול כשהייתי במשמרת ערב דיבר עם עוד כמה יהודים, הרכיבו מניין, ולאור הירח התפללו מנחה ומעריב. זה עשה לו טוב על הנשמה. הייתה לי הרגשה שהוא מתחיל קצת לחזור לעצמו. רק שאנצי המסכנה הסתגרה בבדידותה, והרבה פעמים ראיתי אותה בוכה בשקט. לילה אחד תפסה בידי = קשה לי לדבר על זה אבל לא יכול שלא לדבר = סחבה אותי לפינה חשוכה ומרוחקת והתעלסנו בפראות ובלהט עד אפיסת הכוחות בשקט ובבכי. למחרת הרגשנו שנינו פחות מדוכאים. לא דברנו על זה, אבל שנינו ידענו שזה היה משהו יצרי, דחף פראי ולא רצוני. את שאנצי לא ראיתי יותר בוכה.

בימים אלה שוב עברה מפה לאוזן השמועה שמעבירים אותנו לחוות גדולות במערב המדינה לעבודה חקלאית. אבל כבר לא תלינו שום תקווה בשמועות אלה. בסוף השבוע השני של היותנו בגטו, כמחצית האוכלוסייה קבלו הוראה לארוז חפצים ולהתכונן להליכה. בבוקר יצאו לדרך. איש לא ידע לאן. כעבור כמה ימים הגיעו גלויות עם כתב יד שונה אחת מהשנייה אבל אותו הנוסח הקצר: הגענו בריאים, עבודה רבה ודי קשה, אבל לא חסר לנו שום דבר. חתימה מסורבלת, בלי כתובת הכותב. זה שוב העיר לחיים את השמועה של חוות ועבודה חקלאית.

כשבועיים אחר כך, הגיעה פלוגת "ז'נדרמים" = משמר הגבול = עם הוראה שתוך יומיים עלינו לנקות את שטח הגטו, לארוז חפצים, כי בבוקר של היום השלישי נוסעים גם אנחנו. לאן? שאלנו ולא ענו רק אמרו שהקרונות כבר מחכים לנו. כל הגברים קיפלו שרוולים ועד הערב של אותו היום ניקינו הכול לשביעות רצונם. ביום החופשי שנשאר לנו, נוצר תור ארוך לברזים ולשירותים. לפנות ערב התקבצנו כמה משפחות שהיינו מיודדים גם קודם בתקווה להגיע לאותו הקרון.

מוקדם בבוקר זירזו אותנו הז'נדרמים לצאת לדרך בצעקות, קללות וגידופים. הילדים הקטנים היו כל כך מבוהלים מפחד שלא העיזו להשמיע קול. כעבור שעתיים של הליכה הגענו לפסי הרכבת. כאן התחיל הסיוט הנוראי הראשון! הקרונות היו קרונותלהסעת בעלי חיים ובקר. דלת הקרון נמצאה בגובה הכתפיים של אדם מבוגר. התווסף לזה גובה השיפוע של הפסים, והעלייה לקרון הפכה למבצע אקרובאטי ממש. למבוגרים בריאים ולנו הצעירים זאת לא הייתה בעיה. אבל אנשים מוגבלים, זקנות וזקנים, והנשים הכבדות בשום אופן לא הצליחו לעלות בעצמם. היו נשים מבוגרות כבדות כמו דודה חיה, אימא של רנא ואחרות ולהן זה לקח הרבה זמן. ארבעה צעירים, שניים למטה על יד הדלת, ושניים למעלה בשני צידי הדלת, עזרנו לכולם לעלות. נוצר דוחק נורא והז'נדרמים צעקו, קיללו דחפו ולפעמים גם הרביצו במקל. עברו יותר משעתיים עד שכולנו היינו בתוך הקרון. שישים בני אדם בקרון. שלושים בכל מחצית. השטח מדלת לדלת ממול נשאר פנוי לשני ז'נדרמים חמושים. הדלתות נסגרו מבחוץ והרכבת זזה. בכל מחצית קרון בפינה אחת, סדרנו שירותים בעזרת שתי שמיכות. סוף סוף יכולנו להיאנח, לנשום ולנסות לנוח. מי בשכיבה, מי בישיבה, ונשארנו כמה בעמידה נשענים על קיר הקרון. בסוף איכשהו, לא יודע איך, שכבנו כולנו ונרדמנו. נסענו בלי עצירה כל הלילה. מוקדם בבוקר הרכבת עצרה והתעוררנו. שמחנו לקרני השמש שחדרו מבעד לחלון המרובע והמרושת. הדלת נפתחה, השומרים התחלפו ואפשרו לכמה צעירים לרדת עם דליים להביא מים, ותחת משמר לגשת לקיוסק לקנות סיגריות.

ההפסקה נמשכה כחצי שעה והמשכנו בנסיעה. לפנות ערב עצרנו בתחנה יותר גדולה. משאבות המים היו די קרוב לרציף והסתובבו שם הרבה אנשים. שמעתי מישהו אמר לשכנו: את האנשים האלה מובילים רחוק מכאן, מי יודע לאן? ובאמת לאן מובילים אותנו, הרהרתי? כבר בעליה לקרונות היה ברור שלא לעבודה בשדות. כשחזרתי לקרון עם דליי מים הרגשתי כאב בכתף הימני. אמרתי לשאנצי. אימא של רנא שמעה, אמרה שיש לה משחה טובה ועשתה לי עיסוי וזה באמת עזר. כנראה כשעזרתי לזקנים לעלות לקרון, קבלתי מכה, ובחפזון שהיה שם לא הרגשתי באותו הרגע. את מה ששמעתי בחוץ לא אמרתי לאף אחד. היה כבר חושך כשהתחלנו לנסוע שוב. בקשתי רשות מהשומר להוריד את הרשת מהחלון שייכנס יותר אוויר, והוא הסכים. עליתי על מזוודה קטנה, הורדתי את הרשת ונשארתי עומד שם מסתכל על הנוף לאור הירח. את הנוף לא ראיתי! ראיתי פנים יקרות שחולפות מול עיניי בתהלוכה איטית: אימלה בוכה על מות בעלה, אולגה בוכה על מות אביה, זיידי עם מקטרת בפה וספר תפילה ביד, בובי עם בדל סיגריה בפה, אוטו היקר המורה והמחנך שלי, מופי מקשקש בזנבו, ובסוף התהלוכה האיטית הופיעה דמותו של באדי דומיטרו, האיכר היקר הזה שהיה מוכן לסכן את חייו כדי להציל את חיינו. עיני מלאו דמעות ובמוחי לא התרוצצו עכשיו הרבה שאלות כמו בילדותי, רק שאלה אחת: מתי אוכל לראות אותם שוב??

למחרת בצהריים עצרנו בתחנה גדולה מאד עם שטח גדול פתוח לצידה ומלאה המון רב. קבוצות קבוצות. השומרים הוחלפו ודלת הקרון נפתחה לכל רוחבה. האוויר הצח וקרני השמש סינורו אותנו ממש. אחד השומרים אמר שכאן נחכה כמה שעות ארוכות עד שהקווים יתפנו. הוא מרשה לנו לרדת שניים שנים להזיז קצת את הרגלים בידיעה שאם מישהו רק ינסה לברוח, יוציאו להורג בירייה שניים אחרים מהקרון. נשבענו שאף אחד לא ינסה לברוח. עזרתי לדוד לייב לרדת וטיילנו מול הקרון. בין ההמון, במרחק מה, ראינו קבוצה קטנה עם סרט צהוב על שרוול שמאל. יהודים מפלוגות העבודה של ההונגרים. דוד לייב נעמד פתאום נדהם. הוא זיהה איש אחד, ולא סתם איש אלא קצת קרוב משפחה. בעלה של הבת של בת-הדודה שלו. הוא היה מומחה בעצי יער, יערן. תקופות ארוכות היה מסתובב ביערות ונפגשו רק לעיתים רחוקות. עשינו סיבוב ובדרך דוד לייב קרא בשמו. האיש שמע, זיהה את דוד לייב והתחיל להתקרב בצעדים איטיים. דוד לייב סימן לו לחכות, סחב אותי ועלינו לקרון. אמר לי לפרום מהר את התפרים בנעלי, לקח מהר את כל השטרות, קשר אותם במטפחת וירדנו שוב. כשהיינו שוב בקרבת האיש, קרא בשמו וזרק לו את המטפחת. הוא תפס בזריזות הכניס לכיס פנימי, ותוך כדי כך הספיק ללחוש שמובילים אותנו לאושוויץוהסתלק. בקרון הוא אמר לי מי האיש, הסביר לי מי הוא ומה הקרבה ביניהם, הוא איש ישר ומאמין ואצלו הכסף יהיה במקום הרבה יותר בטוח, וכשנחזור נקבל את כל הסכום בחזרה. אמר לי את שמו, אבל אני כבר לא זוכר. על המילה אושוויץ לא חזר. חזרנו לקרון, עזרתי לדודה חיה לרדת ויחד עם שאנצי, יצאו גם הן לשחרר קצת את הרגליים. רק לפנות ערב יצאנו שוב לדרך. בעצירה הבאה התחלפו השומרים. החדשים לא היו הונגרים. לפי המדים דוד לייב זיהה שהם פולנים. יהודי אחד בקרון ידע צ'כית – דומה קצת לפולנית – שאל לאן נוסעים. התשובה הייתה "כשנגיע נדע". נסענו כל הלילה בלי עצירה בערך שתיים עשרה שעות. הרכבת עצרה מוקדם בבוקר עוד לפני עלות השחר. עוד לא ידענו שזו התחנה הסופית. דלת הקרון נפתחה ולאורם הקלוש של פנסים מרוחקים ראינו חיילים גרמנים מסמנים לרדת בליווי צעקות "לוס, לוס". את הצעקות לא הבנתי אבל למוד ניסיון, קפצתי ועזרתי קודם לדודה חיה לרדת אחר כך לדוד לייב. ככה עשו כל הצעירים ומהר מאד כל הקרונות התרוקנו והדלתות נסגרו. על הרציף משפחות משפחות מחזיקים ידיים, עומדים מפוחדים, ממתינים בשקט לבלתי ידוע. כעבור זמן קצר, בדחיפות וצעקות "לוס, לוס" אנחנו הגברים נצטווינו לעבור מעבר לשורת פסי רכבת נוספים ולהסתדר על מדרכה רחבה וארוכה. הנשים והילדים נשארו עומדים במקום. בשמיים הופיעו קרני השמש הראשונות. במרחק ובמטושטש ראינו צריפים ארוכים, ולימיננו במרחק יותר גדול ראינו עולה עמוד עשן. המראה הקודר הזה סביבנו היה כל כך מפחיד וגרוטסקי שהשתיק את כולנו. כולנו היינו עם העיניים אל הנשים והילדים שנשארו עומדים על יד הקרונות. קבלנו פקודה להתקדם בהליכה איטית.

זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את דודה חיה ושאנצי היקרות שי כל כך !!

 

ההליכה הייתה באמת איטית. דוד לייב ואני מאחוריו היינו בערך באמצע הטור הארוך. לאורך המדרכה במרחק די גדול אחד מהשני, עמודים עם פנסי חשמל חלשים. בקצה המדרכה היה משטח בטון מואר היטב. עליו שולחן ארוך שלידו ישבו שלושה קצינים גרמנים. בראש השולחן קצין גרמני ממושקף בעמידה. לפי ראות עיניו, היה מסתכל על כל אחד שהגיע למשטח ומסמן ללכת ימינה או שמאלה. כעבור עשר דקות הליכה דוד לייב העמיד אותי לפניו ואמר שחייב להישען עלי, כואבת לו רגלו השמאלית. כך התקדמנו. הגעתי למשטח וקבלתי סימן ללכת ימינה. רציתי לחכות לדוד לייב אבל חיילים דחפו אותי להתקדם. הספקתי לסובב את ראשי לאחור וראיתי שדוד לייב נדחף שמאלה, ואבד לי מהעיניים. בפעם האחרונה ראיתי רק את גבו של דוד לייב.

את דודה חיה, דוד לייב ושאנצי הנהדרים והיקרים לי כל כך איבדתי תוך כמה שעות!

 

כך למדתי מה זה אושוויץ!!

שומרים זירזו אותנו קדימה ואיכשהו הצלחנו להישאר ביחד כמה בנים מהחבורה שלנו. ז'ולי, גידי, יואל, דוד אחיו הצעיר, שימי, לזר השמנמן ועוד כמה. הכניסו אותנו לצריף גדול, שלושים איש וציוו עלינו להתפשט עירומים. השאירו לנו נעליים וחגורת מכנסיים ואת הבגדים אספו לערימה. משם נכנסנו לאולם רחצה גדול עם שלוש שורות ברזים בתקרה. גילחו את השערות בכל מקום, פעולה די מכאיבה, ומדליים עם סבון רך כל אחד לקח חופן. אחרי הרחצה אספנו נעליים וחגורה ועברנו לאולם אחר. שם קבלנו ז'קט ומכנסיים עם פסים אפור קהה אפור בהיר לאורך וברט על הראש באותם צבעים. על הכיס העליון בצד שמאל של הז'קט פס צהוב, ועל המכנס השמאלי כעשרים סנטימטרים מעל הברך אותו הפס הצהוב. כשראינו אחד את השני ז'ולי ואני, פרצנו בצחוק פרוע בדמעות בעיניים, מין עיוות של הפה עם קולות מקוטעים ועיניים פעורות מלאות פחד ובהלה. רק עכשיו התחלנו להבין את מצבנו הנוראי. ז'ולי לחש משהו שלא קלטתי רק ניחשתי שזאת תפילה. מלמולים כאלה שמעתי גם מאחרים. משם יצאנו לרחבה גדולה וחיכינו. כשכולם עברו כבר את מדורי הגיהינום האלה, המון רב, אולי אלפיים איש, עברנו לצד השני של הרחבה, כל אחד קבל קערה וכף אלומיניום. התקדמנו אל שורה של חביות צרות וגבוהות ומזגו מהחביות מצקת נוזל כהה וחם לתוך הקערה, ואמרו שזה מרק. אמרו לנו לשמור טוב על הכף כי אין תחליף. היה כבר שעת צהריים וקבלנו שעתיים מנוחה. התיישבנו על הקרקע, גמענו את המרק, ותכף על המקום אספו בזריזות את הקערות, ואנחנו נרדמנו. צעקות "לוס, לוס" העירו אותנו. עכשיו כבר ידענו ש"לוס, לוס" פירושו "מהר! מהר!" בצעקות פקדו להסתדר בחמישיות. חשבתי שיובילו אותנו לבלוקים הארוכים שראיתי בחשכת הבוקר. טעיתי. התחיל תרגיל שנועד להכניס בנו משמעת. לפקודה "מיצ-אפ" = ברט למטה, הורדנו את הברט מהראש, ולפקודה "מיצ-אוף" = ברט למעלה, החזרנו את הברט לראש. שעה אחרי שעה, כובע למטה כובע למעלה, עם הפסקה של חמש דקות בכל שעה. המפקדים התחלפו כל שעה. בשעה חמש "אפל" = מסדר. עמידת דום וספירת הנוכחים. אחרי מנוחה קצרה קבלנו שליש לחם, פרוסת מרגרינה וספל נוזל שחור, קפה. הספלים נאספו והובילו אותנו לשני בלוקים ארוכים. בפנים שורות ארוכות של מיטות תלת קומתיות. מיד כשנכנסתי טיפסתי על המיטה העליונה, התכסיתי במין שמיכה שהייתה שם ונרדמתי על המקום.

עוד לפני עלות השחר, צעקות לֺוֺוֺסס  לֺוֺוֺסס ארוכות העירו אותנו. כמה חכם הייתי שלא הורדתי נעליים כשטיפסתי למיטה. בחשכת הבוקר נוצרה ערבוביה איומה בחיפוש וזיהוי נעליים בליווי דחיפות וצעקות השומרים. דחפו החוצה לשורה של ברזים, אחר כך קבלנו ספל קפה. בצהריים אותו המרק, ובערב שליש לחם ופרוסת נקניק במקום מרגרינה. במשך היום תרגילים עם הכובע. אחרי שלושה ימים העבירו אותנו למחנה "בירקנאו". אותה קבלת הפנים, אותו התפריט ואותם התרגילים כמו באושוויץ. אבל תרגילים רק לפני הצהריים. אחרי המרק היינו חופשיים עד ל"אפל", ואחר כך עד לכיבוי האורות בשמונה בערב.

שעות ארוכות של הרהורים ושל כעס. כעס על עצמי! על טיפשותי שלא חשבתי בהיגיון. הרי אוטו חינך אותי לכך. בטיפשותי גם אני תליתי תקוות בשמועות שמובילים אותנו לעבודת שדה. כעסתי והאשמתי את עצמי על שלא דרשתי בתוקף מדוד לייב לקבל את הצעתו של באדי דומיטרו להימלט אליו להרים. ומה אני עשיתי במקום זה? בטיפשות ובלי מחשבה שנייה קבלתי את החלטתו של דוד לייב שמה שיהיה הגורל של כל היהודים יהיה גם גורלנו. אבל זה היה יכול להיות אחרת אילו… אילו קיבל את הצעתו של איכר יקר זה!! אילו?! מילה, מושג כל כך אכזרי! כל כך הרבה דברים בתולדות עמנו, בתולדות האנושות יכלו להיות אחרת – אילו..? – עצרתי את ההרהורים והכרחתי את עצמי לחזור לעכשיו, להווה האכזרי והקודר. לא היה לי מושג, לאף אחד לה היה, מה יהיה איתנו בהמשך. ממה שעבר עלינו מאז שריכזו אותנו בבית הכנסת היה ברור שההמשך לא יהיה יותר טוב. פתאום ההרגשה שאני לבד, בלי משפחה, בלי דודה חיה, דוד לייב ושאנצי העבירה בי צמרמורת, פחד – כמו אז כשהייתי בן שבע וחצי ונודע לי שאין לי אבא ונולדה בי החלטה – כך גם עכשיו, באופן אינסטינקטיבי נולדה בי החלטה: אעשה כל מאמץ אפשרי כדי לשרוד. נזכרתי באוטו – המחנך היקר שלי – כשהסביר לי את תורתו של דארווין: שבטבע שורדים לא היפים או החזקים, אלא רק אלה שמסוגלים להתאים עצמם לתנאי הסביבה בה הם חיים, ויהיו תנאים אלה גרועים ככל שיהיו. זיכרון זה הוליד במוחי החלטה לעשות הכול ולהתנהג בהתאם. במשך שלושת הימים שהיינו בבירקנאו חשבתי רק על זה.

משם ברכבת, עם אותם הקרונות, מסע של שלושה ימים לאוסטריה למחנה "מאוטהוזן". מרכז ומפקדה של כמה "מחנות ריכוז". הגענו מוקדם בבוקר ומיד התחילו לטפל בנו, במהירות ובדייקנות גרמנית. רישום זהות וקבלת מספר אישי. המספר שלי: 71874. רשמו את זה על הפסים הצהובים של הז'קט והמכנס השמאלי. אחר כך גילחו לנו על הראש פס ברוחב שלושה סנטימטרים מאמצע המצח עד לעורף. ועוד באותו היום, אחרי הצהריים הובילו אותנו ברגל, מרחק שלושה קילומטרים למחנה "גוזן II".

במחנה זה הייתי מחודש מאי 1944 ועד חודש מאי 1945.

הגענו לגוזן II מאוחר אחרי הצהריים. מחנה ענקי, המון בלוקים גדולים וארוכים, ומסביב גדר תיל גבוהה וכפולה עם צריחי שמירה גבוהים ושער רחב. מאוחר יותר ראיתי עוד שערים. המחנה היה מלא אנשים באותם מדים כמונו. לא יהודים: אוקראינים, רוסים, פולנים. אנחנו היינו המשלוח הראשון של יהודים שהגיע למחנה זה. מאוחר יותר נודע לנו שהם כאן כבר שנה, שנתיים והיו גם אנשים עם ותק של שלוש שנים. רובם הגדול היו שבויים. מעטים מאד הוגלו כמונו. אנחנו נקראנו "הפטלינג". הרבה פחות ערך משבוי, אפילו פחות מאסירים. לפני שער הכניסה היה בלוק יותר קטן, מטופח יפה עם דשא מסביב. המפקדה והמגורים של הגרמנים לדרגותיהם. היינו קבוצה גדולה של יהודים, בערך אלפיים. הרוב הגדול יהודי טרנסילבניה ומספר קטן של יהודים מסלובקיה ומבודפשט. את כולנו הכניסו לבלוק 10. בלוק ענקי. ארבע שורות של מיטות תלת קומתיות. שתיים לאורך הקירות ושתיים צמודות באמצע הבלוק. גם פה תפסתי מקום במיטה עליונה. אחרי ה"אפל" – קפה, שליש לחם ופרוסת נקניק והיינו חופשיים להסתובב בחוץ. כאן בחוץ התרחש הדבר האכזרי הראשון! וותיקי המחנה, שהרגישו עליונות עלינו, גם בגלל היותם ותיקים אבל ובעיקר בגלל היותנו אני יהודים, באו ופשוט דרשו החלפת נעליים!! התקרבו, אמדו בעיניים את גודל הנעל ותבעו את ההחלפה. אם מישהו התנגד, באו כמה לעזור ואילצו בכוח. לא הייתה שום אפשרות להימנע מזה. אלי התקרב אדם גבוה עם נעליים גדולות ובלי מילים הצביע על נעליי. בראש סימנתי "כן" – ראיתי כבר שאין ברירה – ובאצבע סימנתי שהנעליים שלו גדולים מדי בשבילי. בגרמנית רצוצה דרש שאתן לו אותן. נתתי. הוא סימן לי להישאר במקום והסתלק. חזר אחרי כמה דקות עם נעליים בגודל מתאים, מלוכלכות אבל לא קרועות ועם סוליות טובות. עם קצת חיוך אמרתי לו תודה בצרפתית. גם הוא חייך וסימן לי שוב להישאר במקום. חזר שוב אחרי כמה דקות ונתן לי חצי לחם וסיגריה. את חצי הלחם קבלתי בשמחה, הודיתי לו שוב בצרפתית והחזרתי לו את הסיגריה. עכשיו הוא אמר "גרציה", תודה באיטלקית והסתלק.

"דוד לייב היקר, אולי אתה שומע אותי, את זעקת ליבי, הנעליים שבהן טמנת את כל עמל חייך, והיה לך האינסטינקט הבריא לתת הכול לקרוב משפחה, הנעליים האלה הניבו לי עכשיו חצי לחם! אתה שומע אותי דוד לייב, חצי לחם!" המנה של יומיים כמעט. אכלתי חצי מהלחם, ואת החצי השני שמתי תחת הראש שיהיה לי לקפה בבוקר. בחמש בבוקר צעקות לוס לוס, ריצה לברזים, חזרה לבלוק לספל הקפה. חזרתי למיטה אבל חתיכת הלחם נעלמה! פרצתי בבכי מרוב כאב וכעס. כאבה לי טיפשותי! איך יכולתי להיות אידיוט כזה! להשאיר לחם במיטה ולא לשים בכיס! החלטתי שזה לעולם לא יקרה שנית. כל דבר אוכל שבא לידי – לאכול על המקום! זה הפך לעיקרון הראשון שאמצתי.

אחרי הקפה חילקו אותנו לקבוצות עבודה. כשלושים, שלושים וחמישה איש בקבוצה. הופיעו ראשי הקבוצות. התואר של ראש קבוצה הוא "קאפו" (KAPO) לראשונה שמענו את הכינוי הזה. מפקד כל יכול של קבוצת העבודה. מהר מאד למדנו את אכזריותם. כל קבוצה קבלה את השם של העבודה שבצעה. גם הקאפו קבל אותו שם. למשל, אני סופחתי לקבוצת "שוברי אבנים". לקאפו קראו "קאפו שוברי אבנים". את שמו האמיתי לא ידענו. הגענו למדרון הר שהיה מלא אבנים בגדלים שונים. עם פטישים כבדים היינו צריכים לשבור את האבנים לחתיכות קטנות. מכאן שמה של הקבוצה ושמו של הקאפו. על פסים צרים היו קרוניות אותן מילאנו בשברירי האבנים, דחפנו אותן לקצה המדרון, בעזרת ידית הפכנו את החלק העליון של הקרונית ושברי האבנים התגלגלו לתהום. הפסים עשו סיבוב ועל פסים מקבילים החזרנו את הקרונית והכל התחיל מחדש. עבודה קשה ומפרכת תחת צעקות לוס מזרזות של הקאפו. בשעה עשר הפסקה של עשר דקות. בזמן העבודה אם מישהו עשה משהו בלי לבקש רשות מהקאפו קבל מכות עם המקל שבידו. אם התכופפת לקשור שרוך בלי לבקש קודם רשות – קבלת מכות. אם הלכת הצידה להשתין ולא בקשת קודם רשות – קבלת מכות. וגם הזירוז לעבוד יותר מהר נעשה עם המקל וצעקות "שוויין" = חזיר. וראיתי מקרים כאלה. הקפדתי להיות ערני ולהימנע עד המקסימום האפשרי מלקבל מכות. זה הפך לעיקרון השני שאימצתי. בחזרה מהעבודה עד ל"אפל" – המיסדר – היה מספיק זמן לרוץ לברזים להתרענן. בין המבוגרים היו כאלה שאיך שחזרנו מהעבודה התיישבו בצילו של הבלוק לנוח, להשיב נפש אחרי העבודה המפרכת. אנשים אלה קמו בבוקר כבר מיוזעים, התעייפו יותר מהר בעבודה, ועם יותר סיכויים לקבל מכות. ראיתי את זה והחלטתי לנצל כל הזדמנות לרוץ לברזים להתרענן, העיקרון השלישי. שלושת העקרונות האלה: לאכול הכול ומיד, להימנע ממכות ולשמור על ניקיון עזרו לי מאד לשמור על שפיותי.

אחרי המסדר (אפל) וחלוקת שליש הלחם עם נקניק או מרגרינה, היינו חופשיים עד שמונה בערב שעת כיבוי אורות. כשעתיים. איש לא פיקד עלינו. קבוצות קבוצות ישבנו בצילו של הבלוק, נאנחים, מדברים, מזכירים את היקרים לנו ומקשיבים אחד לשני. ההקשבה הקלה גם על המספר וגם על המקשיב. חיזקה גם את ההרגשה של ביחד. אתה לא לבד בסבל הנורא הזה. לפעמים להדחיק את המועקה, את הרגשת חוסר האונים הייתי מזמזם לעצמי משהו ביידיש. בקבוצת העבודה שלי היו גם יואל ואחיו הצעיר וגם הם החזיקו מעמד כמוני. ז'ולי, גידי ולזר השמנמן היו בקבוצה אחרת. אבל בערב היינו ביחד בצילו של הבלוק. ערב אחד במקום לזמזם לעצמי סיפרתי בדיחות. היו שצחקו. והיו גם שהשתיקו אותי. אז שתקתי. לזר וז'ולי דווקא עודדו אותי לספר בדיחות. ערב אחד נזכרתי במנגינה הצוענית והמילים הבודדות שדודה חיה למדה אותי. מבוגר אחד הצמיד לי את כינוי "המטורף של הבלוק". אמר שרק מטורף מסוגל במצב האיום הזה לספר בדיחות. יכול להיות שהוא צדק. אינני יודע. אבל אני הרגשתי מין הקלה, זה עשה לי קצת טוב על הנשמה.

ככה זה נמשך. קבוצות עבודה שונות וכל קבוצה עם הקאפו שלה. לפעמים אוקראיני או רוסי, אבל על פי רוב גרמנים. סתם פושעים, שבמקום לבית סוהר נשלחו למחנה ריכוז להיות משגיחים או קאפו. האחראי על בלוק נקרא "בלוק אלטסטר" = זקן הבלוק. כל מחצית בלוק נקרא "שטוב". האחראי נקרא "שטוב אלטסטר" = זקן השטוב (הביתן). היו עוד כל מיני תפקידים. כולם היו אסירים של המשטר הנאצי, מתנגדי המשטר, סוציאליסטים, קומוניסטים, שנאסרו עוד לפני פרוץ המלחמה. מילאו תפקידים שונים לא רק בקשר ל"הפטלינגים". אבל המשגיחים ובמיוחד הקאפואים, במרוצת השנים, איבדו כל צלם אנושי ונהיו סדיסטים.

בעבודה הקשה והמאומצת הסבל הקשה היה הצימאון. במיוחד בשביל המבוגרים יותר. בחום הלוהט של הקיץ כולנו אבדנו נוזלים וגם משקל. המבוגרים סבלו יותר גם בגלל הייאוש. הם איבדו כל תקווה לשרוד. היו שהבטיחו פרוסה משליש הלחם למי שיביא לו קצת מים. היו מנוולים שניצלו את זה.

בהתחלה, בערבים בצל הבלוק, היה מתאסף פה ושם מניין לתפילת הערב. בגלל העבודה הקשה והעייפות חדלו גם מזה. היו כבר כמה מקרי מוות בין המבוגרים העירוניים שאף פעם בחייהם לא עבדו עבודה פיזית קשה ולא ידעו מה זה מחסור. מקרי המוות הראשונים העציבו והפחידו את כולנו. עצובה במיוחד הייתה העובדה שנאלצנו להשלים עם זה, להתעלם מהכאב, ואינסטינקטיבית להתרכז בעצמנו, למצוא את הכוח להחזיק מעמד. אני מדבר ברבים כי אני בטוח שכולנו הרגשנו כך.

בספטמבר צרפו אותי לקבוצה שהקאפו היה "צועני" – אני מדגיש את זה כי אפילו השד לא יודע איך ומאיפה הגיע צועני להיות קאפו במחנה הריכוז גוזן II באוסטריה. הוא הציג עצמו בגאווה כצועני, ובשחצנות אמר שעכשיו הוא שולט על אנשים שבעבר הלא רחוק התייחסו והסתכלו על צועני מלמעלה ובבוז מופגן. עכשיו הוא מסתכל מלמעלה ורואה בנו פשפשים, יצורים חסרי ערך. הוא מאד הפחיד אותנו. הגענו למחסן גדול מלא שקי מלט שהעמסנו על משאיות שהיו במרחק של כמה מאות מטרים. עבודה לא כל כך קשה, יחסית לשבירת אבנים. התברר שהצועני הזה, הוא קאפו לא יותר גרוע מאחרים למרות השחצנות שלו. בצהריים חילק את המרק מהחבית באי אכפתיות, ואת השארית הסמיכה מתחתית החבית חלק לפי ראות עיניו. כולנו ציפינו לקבל קצת מהשארית הזאת. בהפסקת הצהריים הוא לא הטריד אותנו בכלל. כעבור כמה ימים, בהפסקה אחרי המרק, התחלתי לזמזם לעצמי בשקט את אותה המנגינה צוענית שלמדתי מדודה חיה. הוא שם לב ואמר לי לשיר בקול. זכרתי רק שתיים, שלוש מילים וחזרתי עליהן כמה פעמים. הוא סימן לי להתקרב ונתן לי מנה נוספת מתחתית החבית והושיט לי סיגריה. הודיתי לו על התוספת, ובקשתי, אם אפשר שייתן לי חתיכת לחם במקום הסיגריה. הוא הסתכל עלי בהפתעה! – כנראה בעיניו סיגריה שווה יותר מחתיכת לחם – ומילקוט הצד שלו נתן לי חתיכת לחם לבן. מה אגיד לכם! הנשימה ניתקה לי מרוב שמחה! כל כך הרבה זמן לא ראיתי לחם לבן. אכלתי אותה על המקום בלי להסתכל על פניהם של האחרים. מחסן המלט בו עבדנו היה די מרוחק והדרך לשם עברה בין שתי גדרות תיל עם מסמרים. גם לשם וגם בחזרה צעדנו בשלשות, והקאפו הצועני בראש. עכשיו סידר אותי בשלישיה הראשונה ונתן לי לסחוב את הילקוט שלו. למחרת כשיצאנו לעבודה אמר לי: "בדמך בודאי זורם קצת דם צועני" וצחק. כל יום קבלתי ממנו את השארית האחרונה מהחבית שהייתה סמיכה. הייתי במבוכה. שמחתי לשארית העשירה וסבלתי מהקנאה של האחרים. יום אחד בחזרה מהעבודה הצועני ראה מקלון יפה מעבר לגדר. הסתכל סביב, לא ראה אף אחד, וסימן לי להביא לו את המקלון. עברתי מעל לגדר, זרקתי לו את המקלון ובמהירות עברתי בחזרה. בחיפזון הזה נפלה לי הנעל השמאלית וחטפתי שריטה מתחת לקרסול. לא כאב לי ושמחתי שלא יורד לי דם. ביומיים הראשונים אחרי השריטה לא הרגשתי כלום. אחר כך קצת צלעתי אבל יצאתי לעבודה. הצועני ראה שאני צולע ונתן לי לשבת בצד. למחרת כבר לא יכולתי לדרוך על הרגל. הרגל השמאלית סביב הקרסול הייתה נפוחה ואדומה והיו לי כאבי תופת. ה"שטוב אלטסטר", עיכב אותי בבלוק והזמין את רופא המחנה. הרופא בדק את רגלי, ראה את הסבל על פני, אמר שמאד מצטער אבל ל"רוויר" (קליניקה) הוא יכול לשלוח רק אדם עם פצע פתוח. אלה ההוראות. באותו הלילה נפתח הפצע מעצמו. פצע גדול פתוח, מוגלתי ומסריח. עם פתיחת הפצע פחתו הכאבים. בבוקר דרכתי על הרגל, זה כאב מאד, אבל לאט לאט, עם חריקת שיניים הגעתי לברזים, ניקיתי את הפצע ושטפתי פנים. המים הקרים הקלו מאד על הכאבים וחזרתי למיטה. נרדמתי והתעוררתי רק ל"אפל". פספסתי את המרק. ז'ולי, חברי היקר, עזר לי בערב לעמוד בתור לקבל את שליש הלחם ובבוקר הביא לי ספל קפה למיטה. בצהריים מחלק האוכל הרשה למישהו להביא לי קערת מרק למיטה. ככה עברו עוד יומיים כי העברת חולים למרפאה (רוויר) נעשית רק ביום שלישי. אנחנו נמצאים במחנה גוזן II. הרוויר נמצאת בגוזן I מהלך של קילומטר וחצי. כל החברים נפרדו ממני עוד ביום שני בערב עם דמעות בעיניים. ז'ולי חברי היקר לא הצליח לעצור את הבכי. כולם היו בטוחים שזאת פרידה לתמיד, שיותר לא יראו אותי, חבקתי חזק את ז'ולי ונפרדנו בשקט.

בשש בבוקר, עם עוד שני חולים שסבלו משלשול חזק וממושך, יצאנו לדרך לרוויר. ליוו אותנו שני שומרים אזרחים. בגללי ההליכה הייתה איטית מאד. אחרי מרחק קצר כבר לא יכולתי לדרוך על הרגל. אחד המלווים ראה את מצבי, עצר את ההליכה, והביא לי מקל די גבוה ובעזרתו יכולתי להתקדם. המלווה הזה הציל אותי. בלי המקל אני לא חושב שהייתי מסוגל לעבור את המרחק עד למרפאה. אני לא רוצה לחשוב על מה שהיה קורה לי אז. אחרי הליכה איטית של כמעט שלוש שעות הגענו לרוויר קצת לפני השעה תשע. בלוק ארוך מאד מחולק לשניים. המחצית משמאל למדרגות הייתה מיועדת ליהודים. גם פה במרפאה, הרוויר, הייתה אפליה – הפרדה בין יהודים ולא יהודים.

את הפרק החדש הזה בחיי שהתחיל כאן ברוויר, אינני יודע איך להגדיר.

אולי בהמשך.

איכשהו עליתי את המדרגות ונכנסתי למחצית היהודית של הרוויר. אולם גדול עם הרבה מיטות תלת-קומתיות שתפסו שני שליש מהאולם. השליש הקדמי היה רחבה פנויה. ברחבה זו על כסאות נמוכים ישבו שלושה רופאים. לפני כל אחד שרפרף קטן ולצידם פתילה קטנה בוערת עם להבה קטנה. על הכסא הראשון ישב דר' "הלברג". אותו דר' הלברג שצירף אותי לקבוצת הסניטרים שלו בגטו. איך שראה אותי, קם על רגליו וחיבק אותי חזק כמה רגעים. אני הייתי המום ומאושר וקרן אור של הצלה נדלקה בליבי. הסתכל על רגלי, חיבק אותי שוב ואמר שיעשה הכול, ממש הכול, ויציל את רגלי. התיישב ואמר לי לשים את רגלי על השרפרף, ולקח כפית קטנה מחוממת הסתכל בעיניי, הרכין את ראשו ועם הכפית נגע בפצע. באותה השנייה נפלטה מפי צעקה איומה וזיעה שטפה את פני. הוא קם על רגליו, יותר גבוה ממני לפחות בראש, הסתכל שוב בעיניי ובלחישה אמר שמוכרח להרדים אותי. הוריד מידו את הכפית, הסתכל שוב בעיני וכהרף עין נתן לי ארבעה סטירות לחי בכל הכוח שהכול התחיל להסתובב סביבי. תפס בשתי כתפי ובקולו העמוק אמר: "אתה עכשיו רדום. לא רואה ולא שומע שום דבר. עוצם עיניים לא זז ולא מרגיש שום דבר. עומד כמו בול עץ עד שאתה שומע את המילה "גמרתי". והתיישב. ראיתי את הפתילה הבוערת ושתי כפיות קטנות. אינסטינקטיבית ידעתי שכאן, ועכשיו, חיי מוטלים בכף. חבקתי חזק את שתי כתפיי בשתי זרועותיי, הרמתי את רגלי השמאלית על השרפרף, נעצתי שיניים בזרועי ועמדתי על רגלי הימנית. הוא השתמש בשתי הכפיות המחוממות לסירוגין. מליון פעמים בא לי לזעוק מכאב, ומליון פעמים נעצתי את שיני יותר עמוק בזרועי. הוא המשיך בתנועות איטיות ובסבלנות. – סביבי אנשים עם פס צהוב על השרוול מסתכלים על הידיים של הרופא, אני שומע בכי של ילדים קטנים בקרון סגור, אני רואה את שאנצי בוכה, אני רואה את אימלה ואולגה בשחור, אני מרגיש את דוד לייב מעמיד אותי לפניו כי לא רצה שאלך אחריו. והרכבת דוהרת ודוהרת. טרטור גלגלי הרכבת משגע אותי. פתאום שקט. רק מילה אחת "גמרתי". באותה השנייה התעלפתי ונפלתי.

התעוררתי שכוב במיטה ואני רעב וצמא. מול עיניי אני רואה פרצוף מחייך – דר' הלברג. בלי שאשאל סיפר לי את ההמשך אחרי שהתעלפתי. עוד על הרצפה מרח את הפצע וסביבתו עם איזו משחה שחורה וחבש את הקרסול. התחבושת נייר טואלט חום פשוט. והשכיב אותי במיטה. זה היום הרביעי שאני שוכב בלי הכרה. כל ערב האכיל אותי עם אוכל נוזלי. עם חיוך הוסיף ששלוש פעמים הביא אותי לשירותים בלי שאתעורר. הרגיע אותי ואמר שחוץ מכאבים שאני ארגיש עוד בימים הבאים, אני בריא. מה שחסר לי עכשיו זה אוכל, ולזה הוא ידאג. לא ידעתי איך להודות לו, לא היו לי מילים, רק חייכתי כמו טמבל. נתן לי כדור נגד כאבים והלך. אני נרדמתי שוב.

ביום החמישי אחרי "סטירות ההרדמה" ציווה עלי דר' הלברג לרדת מהמיטה ולנסות ללכת. ירדתי ועשיתי כמה צעדים, צלעתי והיו לי כאבים, אבל כשהפסקתי ללכת עמדתי זקוף. זה מצא חן בעיניו. עכשיו ניסיתי להודות לו במילים, הוא הניד בראשו ואמר שמעכשיו אני נמצא כמו כולם, חוץ משלושת הרופאים, תחת עיניו הפקוחות של "בליץ" – על הבלוק כולו, על שני חלקיו, היהודי והלא יהודי, היה "הבלוק אלטסטר" גרמני אחד בשם "מדלמאר" – על החלק היהודי "היודן שטובה" היה האחראי "בליץ". הוא היה המלך של השטובה שלנו. היו כמה וכמה תפקידים תחת פיקודו: ספר, איש תחזוקה, שרברב, חשמלאי ושני משרתים, "שטובן-דינסט" בגרמנית. רק שניים אלה היו כל הזמן במקום. הרופאים רק ישנו פה בשטוב (ביתן) שלנו. הם היו תחת פיקודו של הרופא הראשי, פולני בשם "קז'ימיר". כל הפרטים האלה נודעו לי במשך הזמן.

כשירדתי מהמיטה והתחלתי לאט לצעוד, קרא לי בליץ, שאל לשמי, מדד אותי בעיניו מכף רגל עד קודקוד, והקצה לי מקום במיטה האמצעית בטור המיטות הצמודות לקיר הימני מול הכניסה. בכל מיטה ישנו שניים. – רק לאחר הרבה מאד זמן ידעתי למה קוראים למיטות אלה "המיטות של בליץ". לשני המשרתים השטובן דינסט, היה תפקיד חשוב והם היו צמודים לבליץ. אחד היה רוסי בשם איוון, השני פולני בשם סימון. הם היו מגישים למיטות שבליץ היה מחלק. אותו אוכל כמו בעבודה. קפה בבוקר, מרק בצהריים, ובערב שליש לחם עם פרוסת לחם או מרגרינה. בשבת חצי לחם (שכחתי לציין שגם בעבודה בשבת קבלנו חצי לחם). דר' הלברג החליף לי את התחבושת כל ערב, כאבים כבר לא היו לי. ובלי לשים לב בדיוק מתי, הפסקתי כבר לצלוע.

הייתי כבר יותר משבועיים ברוויר כשבוקר אחד סימון לא הופיע. לפני שהיה לבליץ זמן לחפש מישהו במקומו נעמדתי ליד איוון. בליץ רק חייך והניד בראשו. עם הספלים בבוקר הלך הכול חלק. בצהריים איוון לימד אותי איך לפרוס את האצבעות כדי שאוכל להחזיק את קערות המרק החמות. גם פעולה זו הצליחה לי. אחר כך אספתי, ביוזמתי, את הקערות, הבאתי אותן לכיור גדול בחדר קטן ליד הכניסה והדחתי אותן. בערב עם חלוקת הלחם שוב לא הייתה שום בעיה. התברר שסימון היה חולה מאד עם חום גבוה ושכב במיטה.

מול הכניסה לבלוק הגדול, בין שני חלקיו, היה חדר אוכל קטן וחדר שינה לבעלי תפקידים, וחדר קטן מן כוך, שם ישנו שני מהשרתים. שם שכב עכשיו סימון. אני מלאתי את מקומו, לא רק בחלוקת האוכל. כל בוקר לפני חלוקת הקפה הייתה שטיפת רצפה. שני המשרתים מביאים דליי מים, ובליץ בכל כוחו מפזר את המים על הרצפה. המשרתים עם סמרטוטים (למעשה חצאי שמיכות) מנגבים את הרצפה. גם בזה החלפתי את סימון. נהניתי מהעבודה הזאת. הפצע תחת הקרסול הגליד כבר ונשארה רק צלקת. כל יום חמישי בבוקר היה בא דר' קז'ימיר לביקורת, ואת מי שקבע שכבר הבריא היה שולח חזרה לעבודה ביום שישי בבוקר, זה היה הנוהג. לרופאים היהודים לא הייתה סמכות להתערב בזה. ביום חמישי בליץ ציווה שאשאר במיטה עד שדר' קז'ימיר יסתלק.

לאיוון היה תפקיד נוסף שהוא מאד שנא. שנא וביצע. הטיפול ב"בנהוף" (בגרמנית זה תחנת רכבת). בקיר האחורי של הביתן שלנו הייתה דלת כניסה לחדר נוסף. קטן יותר ובלי דלת יציאה. עומקו כתשעה מטרים ולאורך הקיר מול דלת הכניסה אליו, תשע מיטות תלת-קומתיות. בימין ובשמאל, בקירות הצדדיים היו חלונות. גם פה סימון היה עוזרו של איוון. גם פה החלפתי אותו ועזרתי לאיוון.

כידוע לגרמנים יש משמעת ברזל – "אורדנונג מוזט זיין" = סדר חייב להיות -. הכול רק לפי פקודה! אם אין פקודה להרוג, מטפלים בכל אדם ולא חשוב איזו מחלה יש לו. לפי הוראת רופא מחנה העבודה, מעבירים למרפאה אנשים שלא מסוגלים לעבוד בגלל מחלה: חום גבוה, שלשול חזק, נקע או שבר, או פצע פתוח כמוני למשל. סוג אחר היו אנשים בלי מחלה ספציפית אבל נחלשו לגמרי וימיהם היו ספורים. את אלה העבירו ישר לבנהוף שיגמרו שם את ימיהם. הבנהוף היה רב לאומי. אנשים מכל הבלוקים עם שלשול חזק ומחלות סופניות מכל הלאומים נשלחו לבנהוף. פה הייתה ערבוביה של שפות סלביות.

תפקידו של איוון היה לחלק את האוכל שלוש פעמים ביום ואחרי המסדר (אפל) לנקות. תחת החלון מצד ימין של הכניסה, הייתה חבית נמוכה מיועדת לצרכים. גם את זה היה צריך לרוקן כל יום. ולשטוף, גם בזה עזרתי לו. אנשים עם שלשול חזק הוכנסו לבנהוף לשלושה ימים של צום מוחלט. אחרי הצום הזה, לפי אבחנתו של דר' הלברג הוחזר לביתן. השהות בבנהוף הייתה קשה מאד בגלל החום והסירחון התמידי והעבודה הקשה. אבל לא בגלל זה שנא איוון את המקום הזה. יום יום היו כאן מקרי מוות. ויום יום היה צריך להוציא את גופות. את זה הוא שנא מאד. שנא וביצע. גם בזה החלפתי את סימון. כך למדתי את פירושו האמיתי של הבנהוף "תחנת המתנה בין חיים ומוות".

איך בוצעה הוצאת הגוויות? דלת יציאה לא הייתה! השכבנו את הגופה על הרצפה מול החלון הפתוח מצד שמאל לכניסה. רגליים ישרות וגם זרועות ישירות צמודות לגוף, נעמדנו משני צידי הגופה, ביד אחת תפסנו זרוע קרוב לכתף, ביד שנייה תפסנו רגל מעל הברך והרמנו. טלטלנו קדימה ואחורה ובטלטול השלישי "הופ" העפנו בחוצה דרך החלון.

פעולה טכנית פשוטה, נכון? רצית לבכות מבושה, מכאב, מזעם, מהמצב הבלתי אנושי שאליו הגעתי. ועוד יותר בגלל האבסורד שבגלל המצב בו אני נמצא יש לי אוכל, אני יכול לשמור על ניקיון ואין לי פחד ממכות – קיימתי את שלושת העקרונות שלי. פעולה טכנית פשוטה באמת אחרי שעשיתי אותה עשרות פעמים. אבל מה שזה עשה לי כשעשיתי את זה בפעם הראשונה, אין בשום שפה אנושית מילים שיכולות לתאר מה אני הרגשתי!! אני לא הייתי שם, רק גופי! רק זרועותיי החזקות! רק רצוני העז לשרוד. הפכתי לרובוט!

רק אחרי כמה ימים כאלה שמתי לב שאחרי שמשכיבים את הגופות על הרצפה ניגש איוון למיטות לבדוק אם יש עוד איזה מת במיטה. איך קבע איוון, שלא היה רופא, מי חי ומי מת? שוב פעולה פשוטה! היה לו עיפרון אינדיגו עם שפיץ כמו סיכה. כשראה במיטה אדם שרוע ולא ראה שהוא נושם, הרים עפעף של עין ודקר עם השפיץ. הרי העין היא האיבר הכי רגיש בגוף האדם. אם הייתה תגובה, סימן שהוא עדיין בחיים. אם לא הייתה תגובה, הוא עשה את דרכו האחרונה החוצה דרך החלון.

המשך הפעולה היה בחוץ בחצר מתחת לחלון. סדרנו את הגופות אחת על יד השנייה עם הידיים על הבטן. על החזה רשמנו את המספר האישי עם אותו עיפרון אינדיגו. עיפרון זה משאיר עקבות כמו דיו שאחרי שמתייבש לא נמחק, ומסרנו דוח לבליץ. כשהשתתפתי בפעם הראשונה בכל הפעולות האלה, כשגמרתי, רצתי לשירותים, הקאתי את נשמתי ובקושי הגעתי למיטה לפני האפל, המסדר. בליץ שם לב, סידר מישהו לעזור לאיוון בחלוקת הלחם והזעיק את דר' הלברג. הוא נתן לי כדור שינה וישנתי כמת. השכם בבוקר בליץ העיר אותי לפני כולם ונתן לי כוסית משקה חריף. איוון כיבד אותי בתפוח אדמה מבושל וטבול בחמאה. הבנתי ששניהם מעריכים את מאמצי.

אחרי כמה זמן סימון הבריא וחזר לעבודה. אבל לא לבנהוף כעוזרו של איוון. בליץ העביר לו את שטיפת הרצפה בבוקר והדחת הקערות בצהריים. אני נשארתי בבנהוף כעוזרו הקבוע של איוון. זכיתי למן מעמד! לא סתם עוד מישהו בין החולים ברוויר,במרפאה. מאוחר יותר גילה לי איוון שבליץ ישתדל להחזיק אותי ברוויר זמן ארוך ככל שניתן יהיה, וגם ידבר בקשר לזה עם דר' קז'ימיר. אבל אני לא צריך לדעת על זה כלום. נשבעתי שאשתוק כדג. איוון דיבר גרמנית טובה מאד, לא כמוני, משהו מעורב ביידיש. בביתן שלנו, כל הצוות תחת פיקודו של בליץ היו לא יהודים.

כל יום בשעה חמש אחרי הצהריים היה אפל, בכל המחנות באותה השעה, וגם ברוויר. בליץ, בראש כל הצוות שבפיקודו וגם שלושת הרופאים הסתדרו בחלק הקדמי הפנוי של הביתן. כל השאר במיטות, גם אני. רס"ר גרמני, לא SS, נכנס, בליץ פקד "אכטונג" (דום בגרמנית) מוסר את מספר הנוכחים, את מספר הגופות בחוץ והרס"ר עוזב. אחרי חלוקת הלחם ובדיקה אחרונה בבנהוף הייתי חופשי. רחצה וכמה שעות של בטלה ושיחות עם אלה שכבר הכרתי.

בבוקר עם ההשכמה הייתי נכנס ישר לבנהוף ומתחיל לנקות. אחרי חלוקת הקפה בביתן נכנס גם איוון. נכנס גם אחד הרופאים לראות אם יש צורך בעזרתו. איוון היה עושה את הבדיקה שלו עם האינדיגו, ואם היו מתים היינו מסדרים אותם על הרצפה. אחר כך עד חלוקת המרק הייתי כמעט חופשי. שעתיים. ביום יותר מוצלח הייתי חופשי גם יותר משעתיים.

בביתן, אחרי חלוקת הקפה, הרופאים התחילו את הטיפול בחולים. בזמן החופשי שלי הייתי מזדנב אחרי דר' הלברג. היו חולים עם פצעים שהפכו לפלגמונה, פצע מוגלתי פתוח ולרוב גם מסריח. הוא שם לב, ואחרי כמה ימים כאלה אפשר לי לעזור לו. למשל, לאחוז בזרועו של פצוע בזמן שהוא מסיר את התחבושת המלוכלכת, ואני מגיש לו נייר טואלט נקי. כעבור זמן, נתן לי להסיר את התחבושת מלאת המוגלה והוא רק ניקה וחבש. לאט לאט הפכתי גם לעוזר שלו לשעתיים ולפעמים שלוש. במיוחד בימי שלישי כשהגיעו חולים חדשים. עם הזמן התחיל לסמוך עלי. היו פצעים קלים, בלי מוגלה רק קצת דימום, שנתן לי לטפל בהם מההתחלה עד לחבישה. הפכתי לעוזר זוטר לשעה, שעתיים. בבוקר, בחלוקת המרק, וכל אחרי הצהריים עם סילוק הגופות ועד אחרי חלוקת הלחם הייתי עוזרו הנאמן של איוון. הרגל השמאלית הבריאה כבר מזמן, והצלקת מתחת לקרסול לא הפריעה לי כלל. אוכל היה לי בשפע, וגם בליץ וגם איוון נתנו לי לפעמים מנת אוכל משלהם, לא מהחלוקה. אחרי חלוקת הלחם כמעט תמיד נשארו עודפים, ובליץ הרשה לי לקחת. לא תמיד לקחתי, לא רציתי להגזים. התחזקתי מאד וגם העליתי קצת במשקל. עבדתי הרבה וקשה מאד, ותמיד היה לי תיאבון. העיקר, שכחתי מה זה פחד ממכות ויכולתי לשמור על הניקיון.

יום שליש אחד הגיע לרוויר בחור בלונדיני שמיד זיהינו אחרי את השני. הוא היה אחד המעטים שהגיע הנה מבודפשט. בפורים היה בא לביקור קרובים בנאסאוד. הכרנו וגם התיידדנו. עוד לפני פסח חזר לבודפשט. לכאן הגיע עם נקע ברגל ושלשול. דר' הלברג הכניס אותו קודם לבנהוף לשלושה ימי צום. עודדתי אותו להחזיק מעמד וכשיעבור לביתן לטיפול בנקע אני אדאג שישכח מהצום (שמו אפרים ובהונגרית "פרי"). בביתן הרופא שהתמחה בבעיות נקע טיפל בו. כשהייתי פנוי תמכתי בו בהליכה ובערבים בסתר נתתי לו חתיכות לחם. רגלו הבריאה וכעבור שלושה שבועות חזר לעבודה. לפני שנפרדנו שאל אותי בשקט למה בבנהוף שמע כמה פעמים אנשים מתלחשים מצביעים עלי ואומרים שאני קאפו. לא ידעתי מה לענות לו. אני לא שמעתי לחישות כאלה. אבל נחרדתי!

התרגלתי כבר לעבודה הקשה בסירחון של הבנהוף, להוצאת הגופות דרך החלון, ונשמתי לרווחה אחרי האפל ובדיקה אחרונה בבנהוף, כי אז הייתי חופשי. בשעות אלה חיפשתי תמיד להיות עסוק במשהו, לא חשוב מה, רק לא להיות עסוק עם עצמי ועם הזיכרונות. רציתי להיות עייף כשאכנס למיטה. פה צחצחתי נעליים לבעל תפקיד, שם כיבסתי חולצה לאחר, לא התחמקתי משום עבודה. עם הזמן בעלי התפקידים ידעו שאני מוכן לטפל בכל הזוטות שלהם. למשל, הספר הביא לי חתיכת עור שאעשה תיק למספריים שלו. פעם בעל תפקיד מהביתן השני, הלא יהודי, שמע שיש אצלנו חייט והביא זוג מכנסיים לקיצור. זה היה נכון, אבל בינתיים החייט נשלח חזרה למחנה העבודה. מיד אמרתי שיביא לי כלים ואני אקצר. הוא הביא לי חוט, מחטים ומספריים וכעבור שלושה ימים קבל את מכנסיו מקוצרים לפי סימן. אפילו בליץ נתן לי פעם לתפור לו כמה כפתורים. בשעות הערב נהייתי מן כלבוייניק. כשנשכבתי במיטה כמעט תמיד נרדמתי מיד.

זכרתי שהגעתי לרוויר בהתחלת אוקטובר, אבל לא היה לי מושג כמה זמן עבר מאז. את הימים ידעתי. חולים מגיעים ביום שלישי, ביום חמישי הביקורת של דר' קז'ימיר, מחזירים לעבודה ביום שישי, בשבת חצי לחם, אבל לא ידעתי באיזה חודש אנחנו. הייתי כל כך עסוק בלעשות עצמי לחיוני גם בעבודה וגם בשירותים לאחרים, עד שלא הרגשתי שהזמן עובר. דבר אחד ידעתי בבירור, כל זמן שאני פה, אני רחוק מכל סכנה! איוון הביא לי ערב אחד זוג מכנסיים לקיצור ולא רצה להגיד לי של מי הם, רק זאת שהם לא שלו ושאשתדל לעשות עבודה יפה. שאלתי אותו באיזה חודש אנחנו. התפלא שאני לא יודע ואמר שכבר עברנו את התחלת דצמבר. כבר חודשיים שאני ברווויר, איזו שמחה!! החזקתי לעצמי "אצבעות" שזה יימשך עוד ועוד!

באחד הימים בליץ העביר לאיוון את התפקיד של חלוקת האוכל. בוקר, צהריים, ערב, ושחרר אותו מאחריות על הבנהוף. בשביל איוון זו הייתה העלאה בדרגה וגם במעמד, ובאופן סרקסטי, גם בשבילי. נהייתי אחראי על הבנהוף! סימון לא רצה לקבל על עצמו את האחריות הזאת. אמר שעדיין לא הבריא לגמרה. הוא הפך לעוזר שלי בהוצאת הגוויות. ואיוון העביר לי את האינדיגו. עכשיו אני הצטרכתי לקבוע מי חי ומי מת. וגם לרשום את המספרים על החזה.

ביום שלישי אחד הגיע לרוויר בחור אחד שהוכנס ישר לבנהוף. הסתכלנו אחד על השני ופרצנו בבכי. זה היה הרמן יוסי שיחד עשינו ארבע כיתות תיכון ולפעמים ישבנו על אותו הספסל. הוא היה מביסטריצה ודר' הלברג הכיר אותו משם. המסכן היה במצב גרוע מאד. שתי רגליו נפוחות עד לברכיים ונוסף לזה היה לו שלשול חזק. בגלל זה הכניסו אותו ישר לבנהוף. היה מאד צפוף. השכבתי אותו על הרצפה על שמיכה וכיסיתי אותו בשמיכה נוספת. חום לא היה לו ובשכיבה גם הכאבים לא הציקו לו כל כך. רק ביקש מים. מרוב תשישות נרדם. בבוקר הסברתי לו מה הטיפול בשלשול ועודדתי אותו עם חזרה לזיכרונות מבית הספר עד שנרדם שוב.

באותו יום אחרי האפל הרס"ר הודיע לבליץ ולשלושת הרופאים להתכונן ל"אקציה" שתתבצע ביום שישי. לא ידעתי מה זה צריך להיות, ראיתי שכל בעלי התפקידים, בליץ ושלושת הרופאים במתח עצום, ולא שאלתי. ביום שישי בבוקר איוון נכנס לבנהוף ויחד עשינו ניקיון. הבנהוף אף פעם לא היה כל כך נקי. אחרי האפל החולים נצטוו להישאר במיטות ובעלי התפקידים להיות בכוננות. דר' הלברג אמר לי שאני צמוד אליו ועושה רק מה שהוא יגיד לי!

בערב הופיעו שתי משאיות סגורות על יד מדרגות הכניסה. לביתן נכנס דר' קז'ימיר עם קבוצת חיילים גרמנים בראשם עם קצין SS. הקצין העמיד שני חיילים בדלת הכניסה לביתן, אחד ליד דלת הבנהוף ועוד שלושה במעברים בין המיטות, ונתן הוראות לדר' הלברג – הוא היה הרופא. הוא ודר' קז'ימיר נכנסו לבנהוף. דר' הלברג לפני שנכנס גם הוא נתן לי את ההוראה הזאת: כל חולה שיוצא מהבנהוף אני תופס חזק בזרועו, מוביל אותו לדלת הכניסה, מוסר אותו לחיילים שעומדים שם, וחוזר מהר לדלת הבנהוף. אסור לי לדבר עם אף חולה שאני מוביל ועם אף אחד אחר. בכל מהלך הפעולה אני צריך להיות אילם. הדגיש את המילה אילם ונכנס גם הוא לבנהוף. כעבור כמה דקות הופיע החולה הראשון. תפסתי בזרועו והובלתי אותו לדלת הכניסה. חזרתי בריצה לדלת הבנהוף כי החולה השני עמד כבר שם. זה נמשך ונמשך. לפעמים ההובלה הייתה איטית כי החולה בקושי זז. אבל זה נמשך. הפסקתי כבר לספור. ואז הופיע בדלת הבנהוף ידידי, חברי לכיתה, יוסי הרמן. בקושי עמד על רגליו הנפוחות, אבל ראשו היה עדיין צלול. עם תחינה בקולו פנה עלי: "למה? ויקטור למה? למה אתה חברי לכיתה מוביל אותי למוות? אני יודע גרמנית והבנתי מה הם מדברים, ויקטור אני מתחנן, אל תוביל אותי למוות!!" בגלל רגליו הנפוחות זו לא הייתה הליכה, זו הייתה זחילה איטית וכל הזמן שאל: למה? ויקטור למה אתה? אסור לי לדבר! וגם בלי האיסור לא יכולתי לדבר. רובוט יודע רק לבצע, לא לדבר. רובוט שליבו מתרסק לפירורים ולא יכול לצעוק, לזעוק את כאבו. בביתן היה שקט מוחלט, וכולם שמעו את תחינתו.

האם יש מישהו, האם בכלל יכול להיות בן אנוש שמסוגל לתאר לעצמו מה עבר עלי ברגעים אלה?!! הגענו אל החיילים בדלת הכניסה, שם יוסי המסכן הרים את ראשו וצעק להם בפרצוף "שווינה" (חזירים) ונעלם. בגלל הזחילה האיטית נוצרה הפסקה. קצין ה-SS יצא לעשן סיגריה. התיישבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. הדמעות כבר לא זלגו. הן גלשו פנימה וצרבו את ליבי. שמעתי את קולו החנוק של דר' הלברג: "אני זוכר אותו מאז שהיה בגן הילדים". טפיחה חזקה על הכתף והמילה אופשטיין (לקום) העירו אותי וה-SS חזר לבנהוף. באוזניי עדיין שמעתי את תחינתו של יוסי: למה? ויקטור למה אתה? והתהלוכה המקאברית נמשכה ונמשכה!! למחרת נודע לי שהובלתי ככה כשישים איש שנדחסו לשתי המשאיות והובילו אותם למאוטהאוזן לקרמטוריום (משרפה).

כשהגעתי לרווויר אמרתי שאינני יודע איך להגדיר את הפרק החדש הזה בחיי. עכשיו אני כבר יודע: "אקציה" נוראה ואיומה! שבצורות שונות עדיין נמשכת =. נודע לי מאוחר יותר שאקציות כאלה נעשו בו זמנית בכל חמש מחנות הריכוז המסונפות למאוטהאוזן המרכזי.

הגיע היום האחרון של דצמבר 1944. ערב הסילבסטר. האחראי על הבלוק כולו, מדלמאר, יחד עם דר' קז'ימיר, נכנסו לביתן שלנו, אספו סביבם את כל בעלי התפקידים והרופאים, פתחו בקבוק שמפניה, שתו לחיים, בתקווה לשנה חדשה טובה יותר. מדלמאר הסתכל סביבו, הבחין בי וסימן לי להתקרב. מזג כוסית שמפניה ואמר: קצרת יפה מאד את מכנסי, מגיע גם לך ברכה לשנה חדשה טובה יותר! הסמקתי, אמרתי תודה רבה ורצית לסגת. הוא עיכב אותי ועמר שאמנם לא באופן רשמי, אבל גם אני שייך לסגל, והסתכלת על דר' קז'ימיר. הדוקטור הנהן להסכמה. אין לי מילים לתאר את שמחתי. הבוס הגדול הכיר בי כחלק מהסגל. נזכרתי שאיוון הביא פעם מכנסיים לקיצור ולא רצה להגיד לי של מי הם.

נמשכו הימים הרגילים, עבודה, שעות רבות בבנהוף המסריח, הוצאת הגוויות, אפל, ובשעות החופשיות בערב – חלטורות. לבנהוף הביאו חולים עם מחלות קשות, סופניים מכל הבלוקים שבמחנה: אוקראינים, פולנים, רוסים. נאלצתי ללמוד כמה מילים סלביות שאוכל איכשהו לתקשר איתם. סימון ואיוון עזרו לי קצת בזה. אבל עכשיו שהייתי אחראי על הבנהוף עמדתי בפני בעיה ששיגעה אותי ולא ידעתי איך להתמודד איתה. בביתן שלנו, היהודי, הכירו אותי כולם בשמי, ויקטור. אפילו רס"ר האפל. פעם בלעג אמר לבליץ שיש לו שני צוותים: האחראים למיניהם, וויקטור. אבל הזרים האלה בבנהוף ידעו שאני האחראי ולכן אני הקאפו. "בנהוף קאפו" כשפנו אלי לבקש מים, התחננו "קאפו, קאפו ווסאר" = מים. אל כל אחד נגשתי, הצבעתי על עצמי וצעקתי: ויקטור! ויקטור! לא עזר שום דבר. הם המשיכו "קאפו קאפו וואסר". במחנה העבודה כל אחראי על קבוצת עבודה הוא קאפו. אני אחראי על הבנהוף לכן אני הבנהוף קאפו. הכינוי הארור הזה חדר גם לביתן שלנו. בצחוק ואחדים בלעג היו לפעמים פונים אלי: "ויקטור באנהוף קאפו". נחרדתי! זעם וחרדה אחזו בי למחשבה שמבריאים שיחזרו לעבודה יספרו לחברים שנהייתי קאפו! חשבתי שאני משתגע! ביקשתי עזרה מאיוון ומדר' הלברג, והם לא ידעו מה לענות לי. פעם מאוחר בערב פניתי לבליץ ממש בבכי. הוא ענה לי עם הסבר פילוסופי וגם אכזרי: "בתנאי החיים כשלנו, כאשר מלאך המוות מלווה אותך בכל צעד ואתה צוחק לו בפרצוף ומצליח לשרוד, תהיה בטוח שאם וכאשר תצא מפה לחיים נורמאליים, יהיה לך הכוח להתגבר גם על הקאפו". בליץ זה, שכבר הרבה שנים אסיר, ובעיני רבים נחשב אכזרי, נתן לי חיזוק ועידוד.

יום אחד הגיע לרוויר אדם גבוה וחזק מאד, מבוגר ממני בהרבה שנים, הדוד של פסי החברה שלי מהכפר לושקה שמעבר לנהר סומש. שמו היה הרשל, אבל בגלל כוחו הפיזי החזק קבל את הכינוי "שמשון". בגלל שלשול הכניסו אותו לבנהוף. ברכתי אותו בשם שמשון ועיניו אורו משמחה. כשחזר לביתן, בליץ הסכים והבאתי לו קערת מרק נוספת. מאוחר בחשכה הייתי נותן לו חתיכות לחם, וכשיכולתי גם חתיכת נקניק. אבל הוא תמיד היה רעב. לילה אחד שמעתי ויכוח מכיוון המיטה שלו. נגשתי לשם. שכנו למיטה התלונן ששמשון ניסה לגנוב ממנו חתיכת לחם ששמר לקפה הבוקר. בהתפרצות של כעס סטרתי לשמשון על הפנים ואמרתי לו לבקש סליחה משכנו ולנשק לו את הרגליים על שלא צעק בקול גנב! גנב! כי על גנבת לחם העונש הוא הרעבה מוחלטת למספר ימים. בקשתי משכנו שישכח את המקרה, ובבוקר בקשתי מבליץ שיעביר אותו למיטה אחרת. מתי שרק יכולתי נתתי לו בסתר חתיכות לחם. שבוע אחר כך הוחזר לעבודה. כשנפרדנו אמר שלעולם לא ישכח מה שעשיתי בשבילו.

בעלי תפקידים מהביתן השני הלא יהודי בקשו מבליץ שיאפשר לי לעשות דברים קטנים גם בשבילם. לרוב בליץ הסכים. אפילו דר' קז'ימיר ביקש פעם שאקצר לו זוג מכנסיים. עשיתי את זה בשמחה גדולה.

פעם בחודשיים התקיים מבצע תספורת. אבל את הפס על הגולגולת מהמצח עד העורף היו מגלחים כל שבועיים. לספר היה עוזר קבוע – אחד החולים שהיה ספר מקצועי. בחור צעיר כמוני. יום אחד הבחור חלה ונשאר מרותק למיטה. הספר קרא לי לעזור לו. כשגמרנו לגלח את כל הפסים בלי תקלה, הספר ראה כי טוב, אמר שלהבא כשהעוזר שלו יבריא, הוא ואני נגלח את הפסים תחת השגחתו. ככה, פעם בשבועיים הייתי גם מגלח פסים.

אספר רק עוד מקרה מזעזע מהבנהוף ויותר לא אזכיר את המקום הגיהינומי הזה. יום אחד הגיע אדם נמוך שחרחר ורזה מאד, אני לא יודע מה הייתה המחלה שלו, אבל הכניסו אותו אלי לבנהוף. איך שנכנס פנה אלי ואמר: "קאפו, איק גריק" = אני יווני. אני חושב שאפילו "סקראוצקי" – מלך השדים לא ידע איך הגיע יווני למחנה הריכוז באוסטריה ועוד לגוזן II ומשם לרוויר. היינו בחודש ינואר. באוויר הדחוס ובסירחון של הבנהוף החזיק מעמד יומיים. ביום השלישי בבוקר היה שרוע על הרצפה. בדקתי עם השפיץ של האינדיגו ולא הייתה תגובה. יחד עם סימון העפנו אותו דרך החלון. כשיצאתי לרשום את המספרים על החזה נעמדתי המום ומזועזע. חשבתי שאני רואה סרט אימים עם דרקולה. היווני הקטן ישב על התחת ואמר: "קאפו איק ניקסט קפוט" = קאפו אני לא מת! הקור המקפיא של ינואר היה יותר חזק מהשפיץ של האינדיגו! תפסתי בזרועו, עזרתי לו לעלות עת המדרגות, ולאורכו של הביתן שלנו החזרתי אותו לבנהוף. הרופאים, בליץ וכל החולים במיטות היו המומים. בליץ קרא לדר' קז'ימיר וסיפר לו מה קרה. הדוקטור איים עלי באצבע ועם חיוך אמר שאסור לי לתפוס את מקומו של המשיח ולהחזיר מת לבין החיים. למחרת האינדיגו בכל זאת היה יותר חזק.

בחודש פברואר פרצה מחלת טיפוס. גם אני הרגשתי חולשה וקצת כאב ראש, אבל לא היה לי חום. לבליץ היו רק הקאות ועמד חזק על הרגליים. דר' הלברג לא נדבק במחלה בכלל. אבל שני הרופאים האחרים נפלו למיטה. דר' הלברג טיפל בהם. בי טיפל דר' קז'ימיר בעצמו. התפלא שרק נחלשתי קצת ואין לי חום. ספרתי לו שכשהייתי בן עשר שכבתי כמה חודשים עם טיפוס. הוא הסיק שיש בגופי חיסון נגד המחלה. בכל זאת החליט לתת לי שש זריקות. רק בליץ ידע שהוא מזריק לי מאוחר בלילה. תוך שבוע חזרתי לאיתני וגם לבנהוף ושחררתי את איוון, שהפעם הוא החליף אותי. דר' הלברג לא כל כך הצליח. הרופא השלישי, המבוגר יותר, מת בשבוע השני למחלתו. דר' קז'ימיר סרב שאשכיב אותו בין שאר הגופות. מחווה מרופא לרופא. כנראה בעצמו העביר את הגופה. הערכתי מאד את הג'סטה הזאת.

בלילה האחרון שהזריק לי הוא סיפר לי את הסיבה האמיתית שגרמה לאקציה. בחזית המזרחית הגרמנים היו בנסיגה בלתי פוסקת. טוטאלית. הצבא הרוסי התקדם כבר עמוק לשטח פולין. הגרמנים החליטו לפנות את המחנות אושוויץ ובירקנאו. לא היה להם זמן להקים מחנות חדשים בגודל כזה בגרמניה או באוסטריה. החליטו ליצור מקומות למפונים משם, על ידי חיסולם של כל החולים, כמו אלה בבנהוף, בכל מחנות הריכוז גם בגרמניה וגם באוסטריה. אולי עשרת אלפים ואולי יותר. האכזריות ההיטלריסטית התעצמה בלי הפוגה – הוא ביקש לא לספר את זה לאף אחד כולל דר' הלברג.

לילה אחד, קרוב לחצות, שמעתי זעקות כאב בכניסה לביתן. הכניסו בחור שדם רב זב מרגלו השמאלית, ראיתי שזה מהבוהן. מיד סגרתי חזק בידי והזעקתי את דר' הלברג. החזקתי עד שהוא הגיע וטיפל בו. הצליח לעצור את הדימום. חבש את כף רגלו, נתן לו כדור והשכיב אותו במיטה תחתונה שבליץ פינה בעבורו – באחת משלוש המיטות המוכרות כ"מיטות בליץ" בהן תמיד שכבו רק ילדים. פעם שאלתי אותו למה הוא מחזיק תחת חסותו את שלוש המיטות האלה. תשובתו הדהימה אותי ממש. בפשטות אמר שלא מקדיש אפילו מחשבה שנייה לגורלם של המבוגרים שמגיעים לרוויר, ממילא אין להם הרבה סיכויים לשרוד, "אבל יעשה הכול שביכולתו לעזור לילדים להינצל". תשובתו כל כך הרשימה אותי ורגשה אותי שבלי בושה חיבקתי ונישקתי אותו. היה כבר חושך, לא ראיתי אבל הרגשתי את מבוכתו. פעם אחרת בקשתי שיספר לי למה הוא כגרמני נמצא במחנה ריכוז.

היה כבר מאוחר והיינו רק שנינו, אחרי היסוס די ממושך הוא סיפר לי. זה התחיל בסוף 1939. הוא כבר היה במחתרת. קודם הוא היה המזכיר של סניף המפלגה הקומוניסטית באחת הערים הגדולות. בולשת ה-SS הצליחה לעלות על עקבותיו ועצרה אותו. לאחר עינויים וגלגולים במקומות רבים, הגיע למחנה זה לפני שלוש שנים. זה תמצית הסיפור שלו!! כבר למעלה מחמש שנים הוא אסיר במחנה ריכוז והוא בין המאוד מאוד מעטים שלא איבדו את שפיות דעתם, את צלם האנוש ולא הפכו לסדיסטים.

הרבה ימים טיפל דר' הלברג בכף רגלו השמאלית של אותו בחור שהגיע באמצע הלילה, וכל יום נתן לו כדור נגד כאבים. אחר כך אמר לי להחליף לו תחבושת כל בוקר. רק אז ראיתי שחצי בוהן איננה. כל יום בהסכמתו של בליץ הבאתי לו קערת מרק נוספת ובערב בגמר חלוקת הלחם בליץ הסכים שאתן שליש נוסף. כשכבר היה מסוגל לרדת לבד מהמיטה תמכתי בו ועשה כמה צעדים, ראיתי שהוא בחור חסון, רחב כתפיים, חזק וגבוה, ושחרחר. בערב שהיה לי זמן שאלתי אותו איך זה קרה לו. הוא עבד על יד מכונת ערבול בטון. היה עליו להעמיס חצץ ומלט לתוך כף ענקית להרמת התערובת. אותו לילה כבל אחד של הכף נקרע והכף עם התערובת נפלה וקטעה מחצית מהבוהן. הסמל האחראי השיג טנדר והביא אותו במהירות לרוויר. היה לו מזל שהסמל השיג את הטנדר אחרת הוא לא היה מחזיק מעמד. ערב אחד שאל איך קוראים לי. אמרתי: ויקטור. אז הוא שאל למה קוראים לי גם בנהוף קאפו? הוא שמע את זה הרבה פעמים. בכמה מילים הסברתי לו. כשנפרדנו, הוא היה במרפאה חודש ימים, אמר לי: אני לא בטוח שאזכור את שמך, אבל לעולם לא אשכח שבאנהוף קאפו דאג לי וטיפל בי במסירות.

לפעמים בערבים, אחרי שהכול היה כבר שקט ורגוע, היינו יושבים על יד השולחן, שני הרופאים איוון ואני, וסתם מפטפטים. ערב אחד דר' הלברג ביקש מאיוון שיספר על עצמו. איוון עם חיוך קל ענה לו במשפט די ארוך באנגלית. אחר כך סיפר לנו מי הוא. הוא יליד סימפרופול בחצי האי קרים, בן עשרים ושבע וחצי, בוגר פקולטה לפיסיקה. התגייס ב-1943, לחם בכמה חזיתות ונפל בשבי. השאיר בבית הורים וארוסה. דובר גרמנית די טובה. אחר כך שוחחו ביניהם על נושאים שלא היה לי מושג על מה הם מדברים. כשנפרדנו איוון הזמין את שנינו לבקר אצלו בקרים אחרי המלחמה. צחקנו והלכנו לישון.

הימים נמשכו בשגרתם המונוטונית בלי אירועים שכדאי להתעכב עליהם. ממש שעמום. "והלוואי שהיו נמשכים". בשבוע הרביעי של חודש מרץ קרא לי דר' קז'ימיר ואמר שביום חמישי לבדיקה השבועית יצטרף גם רופא גרמני, קצין, והוא מאד יצטער אם הרופא הגרמני יחליט שאני כשיר לחזור לעבודה. זה בדיוק מה שקרה.

בסוף חודש מרץ 1945 חזרתי למחנה העבודה.

ביום שישי בבוקר חזרתי לאותו המחנה ממנו יצאתי לפני ששה חודשים כשהלכתי בעזרת מקל. חזרתי בריא וחזק כמו אף פעם קודם. עם עוד כמה בחורים הגענו לבלוק 5. בלוק גדול וגבוה, עם חמש מדרגות רחבות עד לכניסה. על המדרגה העליונה עמד הבלוק אלטסטר. סימן באצבע ועלינו אחד אחד. נעמדתי מדרגה אחת מתחתיו. מדד אותי בעיניו מכף רגל עד קודקוד ושאל מה שמי, בן כמה אני, האם אני בריא ומה המקצוע שלי. אז הציג את עצמו במילים שאי אפשר לשכוח: שמי ג'ורג', אני בן 39, אני בריא, המקצוע שלי "רוצח". ככה, בפשטות, הציג עצמו כרוצח. ציווה להיכנס והיקצה מיטות. קבלתי מיטה עליונה לא רחוק מדלת הכניסה. אחר כך בדיבור רגיל ונעים – כאילו לא הציג עצמו קודם כרוצח – אמר שהיום לא נעבוד, נקבל אוכל חינם, ננוח, ומחר בחמש וחצי בבוקר השכמה, והסתלק. בבוקר עם הדלקת האורות הייתי הראשון שקפצתי מהמיטה ורצתי לברזים. אחר כך כבר הייתה צפיפות. גם ראשון שנכנסתי פנימה ונעמדתי ליד המיטה. אחרי הקפה צורפתי לקבוצה שעבדה למרגלות הר גבוה. שם מכונות ענקיות חפרו מנהרה. ביום ראשון לא עבדנו. כרגיל. ביום שני חזרה למנהרה להעמסת החומר שנחפר על סרט נע. המכונות הענקיות עבדו ללא הפוגה ואנחנו עבדנו במשמרות של שמונה שעות. שמחתי למשמרות הלילה, כי בלילה חלקו מנות אוכל כפולות. במשמרת לילה אחת הייתי בקטע שהמשגיח היה אזרח. לא חייל, לא אסיר, פשוט אזרח רגיל, בן אדם מבוגר ורזה. לילה אחד העזתי לשאול אותו למה הוא כאזרח עוסק בעבודה קשה כזאת. שאל לשמי ואמר שנעים לו שיש מישהו שלא מפחד לדבר אליו. אמר שבנו מהנדס ולא גויס כי חסרה לו מחצית הזרוע השמאלית וקבל את הפיקוח לחפירת המנהרה כקבלן עם חוזה. לפני שבועיים חלה ואושפז. הוא ממלא את מקומות אחרת מפסיקים את החוזה. עד עכשיו אף אסיר לא העז לפנות אליו. הסתכל סביבו, הוציא לחמנייה מכיסו, דחף לי אותה עם חיוך והסתלק. הצטערתי שלמחרת העבירו אותי למשמרת יום. אהבתי את משמרות הלילה.

כל בוקר הייתי הראשון שרץ לברזים והראשון שחוזר פנימה. כנראה ג'ורג' שם לב לזה. יום ראשון לא עבדנו. בוקר יום ראשון אחד, ג'ורג' הכריז על בדיקת כינים. רעיון מרושע שיכול לצוץ רק במוחו של רוצח. למי לא היו כינים? הרי המיטות שרצו כינים. הוא ידע את זה. כנראה רצה להשתעשע ולהפגין את עליונותו. יכול להיות ששם לב שאני הראשון לצאת ולחזור. האמת היא שפיזית נראיתי הרבה יותר טוב מהאחרים. כבכל בוקר הייתי הראשון לברזים, הראשון שחזר והראשון שנמצאו אצלו הכינים. עם חיוך לעגני אמר שלוש מילים: "אכט אם ארש" = שמונה מכות על התחת. אחרי שכולם חזרו לבלוק הוא נכנס לחדר שלו. מיד פנה אלי איש מבוגר ויעץ לי להקשיב לספירת המכות וכשאשמע אכט=שמונה – מיד להתגלגל הצידה, אחרת הוא ימשיך עד שאתעלף. הוא כבר היה עד למקרים כאלה, הוא נמצא כאן כמעט שנה. ג'ורג' חזר עם שרפרף קטן ועם ה"טולמצ'ר" ביד, צינור הגומי בעובי של צול ובאורך של חצי מטר. טולמצ'ר = מתרגם = כלי שמתרגם את רצונו של השליט. נשכבתי על הרצפה עם החזה על השרפרף והשיניים עמוק בזרוע. הוא התחיל להכות וספר בקול רם. היה לו כוח. לא זזתי, לא השמעתי קול, התרכזתי בספירה שלו. באותה השנייה ששמעתי "אכט" התגלגלתי, קמתי ונשענתי על מיטה אמצעית. = מאוחר יותר אנשים אמרו לי שעל פרצופי היה מן חיוך לא נורמאלי, ועיני בהקו, כנראה עיוות של שרירי הפנים מרוב כאב, שנראה כאילו אני עומד לפרוץ בצחוק =. ג'ורג' נעמד מולי ועם עיניים בוהות שאל: "וואס ביסט דו – אין מנטש אודר אין טויפל?" = מה אתה אדם או שד? נתקפתי פחד נורא! פחד כזה לא הרגשתי עוד אף פעם! מה אענה לשאלה זאת מפי אדם שהציג עצמו "רוצח"? שתקתי ורעדתי מפחד. אם אגיד שאני אדם, כלומר כמוהו, זה יהיה עלבון. אם אגיד שאני שד, דיני מוות. המשכתי לרעוד מפחד ושתקתי. הוא שאל שוב, ביתר תוקף. ידעתי שאין לי ברירה, וכמעט בלחישה אמרתי שאני מפחד. רגע של דומיה ואז אמר: "אני נותן לך את מילת הכבוד שלי כ"רוצח", שלא יאונה לך שום רע". נדהמתי, והאמנתי לו. אני מאמין לך, אמרתי לו. אינסטינקטיבית הרגשתי שאני צריך לנצל את הרגע הזה. הסתכלתי ישר בעיניו ואמרתי לו: "ג'ורג' אתה יכול להרוג אותי כאן על המקום, אבל אם אתה לא הורג אותי, אני ויקטור אצא מפה בחיים". ושתקתי. ואז ג'ורג' זרק את הטולמצ'ר מהיד, תפס בזרועי, סחב אותי לחדר שלו והשכיב אותי על הבטן במיטה שלו ושם לי מגבת עם מים קרים על הישבן. ועזב. חזר עם איש שבדק אותי ואמר שלא קרה לי שום דבר רציני, נתן לי כדור ונרדמתי. יותר משבוע החזיק אותי שם והביא לי מאכלים שמזמן שכחתי על קיומם. לא היה לי מושג איפה הוא ישן. בוקר אחד אמר לי לקום, לחזור למיטה שלי, ומחר בבוקר אחזור לעבודה. לפני שיצאתי הודיתי לו על האירוח הנהדר ואמרתי לו שהוא מעמיד פנים, שמסיבה כלשהי הוא מסתתר מאחורי הכינוי "רוצח". הוא רק חייך, אמר שאני אדם עם כוח סבל של שד, מגיע לי שאצא מפה בחיים, נתן לי בעיטה בישבן וצעק: "עכשיו לעבודה!"

אנשים אמרו לי שג'ורג' החוויר ממש כששמע את דברי ואת קולי הרגוע. ואני אז דברתי מרוב שפחדתי, מהרגשה שאין ברירה. מחרדה ש"מיגדל שלושת העקרונות שלי" עומד להתרסק. צורפתי חזרה לאותה קבוצת עבודה שהייתי בה קודם וחזרתי לתלם השגרתי. חודש אפריל, מזג האוויר כבר אביבי, ונדמה היה לי שגם העבודה כבר לא כל כך קשה. התגעגעתי לרוויר, לא לבנהוף, אלא לעבודות השונות שמלאו לי את השעות והייתי עסוק. כאן לא היה לי עם מי להחליף מילה. חזרתי אמנם למחנה גוזן II מאיפה שיצאתי לפני חצי שנה, אבל לא פגשתי אף אחד מהחברים שאיתם הגעתי להינה. הם חסרו לי מאד. בבדידות הזאת היה חסר לי במיוחד חברי הטוב ז'ולי. השגרה העצובה הזאת לא הייתה ארוכה. באמצע אפריל באה פקודה שכל היהודים מכל מחנות הריכוז בסביבה עוברים למאוטהאוטזן המרכז. למחרת בצהריים היינו כבר שם. אלפי יהודים מחמש מחנות הריכוז המסונפות למרכז זה. כולנו באותם "המדים" אפור בהיר אפור כהה לאורך. כשהגענו כבר היו שם המון יהודים בבגדים אזרחיים רגילים. יהודי פלוגות העבודה של הצבא ההונגרי. אחרי התבוסה המוחלטת בחזית אוקראינה, הצבא ההונגרי נסוג יחד עם פלוגות העבודה. בזמן הנסיגה מספר גדול של יהודים הצליחו להימלט. אבל הרבה פלוגות הועברו לפיקוד גרמני, והם הובילו גם אותם למאוטהאוזן. מסע מפרך ברגל של אלפי קילומטרים מאוקראינה לאוסטריה.

בבוקר הייתי עייף מאד ומדוכא בבדידותי ולא עמדתי בתור לקפה. לפני הצהריים ערבוביה גדולה של "הפטלינגים" = אנחנו אנשי המחנות, ו"שרתניקים" = אנשי פלוגות העבודה. כל אחד קיווה למצוא מישהו: קרוב משפחה, ידיד, שכן, או סתם מישהו מוכר. בדוחק הזה זיהיתי את אוטו! מצאתי את אוטו היקר שלי! התחלתי לצעוק בקול רם אוטו! אוטו! עד שגם הוא זיהה אותי ונפלתי לזרועותיו. צחקנו, בכינו ורקדנו מחובקים. לא היינו מסוגלים לדבר. התנתקנו, הצבענו אחד על השני, התחבקנו שוב וצחקנו עם דמעות. שכחנו מהאוכל, מהכול, היינו רק שנינו. חברים שלו, איתם הוא ביחד כבר שנתיים, סובבו אותנו כמו איזו דבוקה, והם לאט הרגיעו אותנו. התרחקנו קצת מההמון, התיישבנו על הדשא ולאט התחלנו לדבר. רק נקודות מרכזיות, ובקיצור, כדי לספק במקצת את כמיהתנו לדעת. הוא אחז בידי ואמר שבובי איננו עוד. הוא נפל בזמן הקרב הגדול על וורונז' שם התחילה הנסיגה הגדולה של ההונגרים. שתק וחיבק אותי שוב. כולנו שתקנו. קול עמוק ומוכר לי הפר את השתיקה. קולו של דר' הלברג. הציג עצמו ואמר לאוטו: "יש לך אחד קטן חזק עם כוח סבל נדיר. וכל מה שהוא יספר לך יהיה רק חלק קטן מהזוועות שהוא התגבר עליהן ושרד". חיבק אותי חזק ועם חיוך רחב ובקול גבוה אמר שהפעם הוא לא מתכוון להרדים אותי. פרצנו בצחוק. לאוטו אמר שאני כבר אספר לו על איזה הרדמה הוא מדבר. הוא ניגש אל האחראי על חלוקת האוכל, אבל לפני שהספיק להגיד מילה, האחראי אמר שהיה עד לסצנה מרגשת זו והזמין את כולנו לעמוד בתור. דר' הלברג נפרד מאוטו ואמר לו שהלוואי והיה גם לו אח קטן כזה.

אחרי הארוחה אוטו הציג אותי לשני חבריו שאיתם הוא ביחד מאז גיוסו. "שטיין נוסי" ו"ברגר חיים", שניהם נהגי משאיות מעיירה קטנה לא רחוק מנאסאוד. שלושתם היו תמיד ביחד ועכשיו הפכנו לרביעייה. שטיין נוסי הוציא זוג מכנסיים מתרמילו ונתן לי אותם. שלי היו מאד מטונפים, גדולים ורחבים עלי, למטה קשרתי אותם עם חבל מעל הנעליים ולמעלה הייתה לי החגורה. אוטו נתן לי חולצה. כך השתחררתי מהמדים שלי ונהייתי אזרח רגיל. מאוחר יותר הודיעו ברמקולים שמחר השכם בבוקר יוצאים לדרך. לא אמרו לאן. בחמש בבוקר, אלפים רבים של יהודים בקבוצות של מאתיים איש התחילו במסע. מסע ארוך ליעד לא ידוע. חיילים צעירים מאד, עם רובים ביד היו השומרים. שניים בראש הקבוצה ושניים מאחור. ידענו שהם יהיו נלהבים לירות בכל מי שינסה לברוח. בין קבוצה לקבוצה מרחק של כעשרה מטרים. אחרי שעקפנו ישוב קטן, הדרך הלא סלולה המפותלת והצרה – בקושי חמישה איש בשורה – נמשכה בין שדות עם גידולים שונים. בבוקר קבלנו קפה, בצהריים שום דבר, ובערב לחם אחד לחמישה איש. את הלחם קבלנו אחרי שעצרנו על יד חווה גדולה מגודרת שחיילים מבוגרים עם רובים וכלבים שמרו עליה וגם עלינו. עייפים, תשושים ורעבים נשכבנו על האדמה ונרדמנו. השכם בבוקר יצאנו שוב לדרך. במרחק ראיתי שדה גדול של תפוחי אדמה. זיהיתי את זה לפי העלים הגדולים, הגבוהים והצפופים. כשזיהיתי את השדה הזה בא לי רעיון מטורף – כבר היו לי בעבר רעיונות מטורפים. בלי להגיד מילה סדרתי עצמי באמצע הטור הארוך. כשהגעתי לעיקול, החיילים מקדימה כבר לא יכלו לראות אותי, ואלה מאחור עוד לא יכלו לראות אותי. במהירות קפצתי לדשא והתגלגלתי בירק הגבוה ושכבתי בשקט. אחר כך התחלתי להוציא בידיים תפוחי אדמה מהאדמה וטמנתי אותם במכנסי. הכול בשכיבה ובשקט. תוך זמן קצר מלאתי את המכנסיים ונשארתי בשכיבה. כשאמצע הטור השליש הגיע לעיקול קפצתי חזרה והמשכתי ללכת. כשהייתי שכוב תחת הירק הגובה שמעתי יריות והיה נדמה לי שזה בא מרחוק. במנוחת הערב התגנבתי לאט חזרה לקבוצה שלי. אוטו וחבריו היו חיוורים ומבוהלים. גם הם שמעו יריות. עכשיו כשראו אותי נשמו לרווחה. בחצי צחוק אמרתי להם שהיה לי שלשול ותוך כדי פתחתי  את הקשרים שמעל הנעליים וסביבי התגלגלו תפוחי אדמה. אוטו חיבק אותי ובקול חנוק בקש שיותר אף פעם לא אסתכן בשום הרפתקה. אוטו ושני חבריו מלאו את תרמיליהם בתפוחי האדמה. ברגר סיפר לי שכמה אנשים קפצו גם הם לאותו השדה, אבל ישר ובאופן טיפשי, אחדים נפלו מהיריות.

היו עוד כמה אנשים שחזרו בשלום עם תפוחי אדמה. מישהו שישב קרוב לשומר העז לבקש מהחייל הזקן רשות לעשות קצת אש. הוא נתן את הרשות והעביר את זה גם לשומרים אחרים. תוך זמן קצר צצו מדורות קטנות והריח של תפוחי האדמה המטוגנים מלא את האוויר. בפעם הראשונה אחרי ימים מפרכים הלכנו לישון שבעים. יותר לא היה צורך להסתכן. גם לא היה מתי! המסע המפרך הזה של שלושה לילות וארבעה ימים הגיע לסופו ביום הרביעי בצהריים במחנה "גונצקירכן", באמצע מישור מוקף יער לא צפוף עם עצים נמוכים, בימים האחרונים של חודש אפריל 1945. חמישה בלוקים ענקיים בלי מיטות. קפה בבוקר, בצהריים לחם אחד לעשרה איש, ובערב שום דבר. בחוץ שורה של חמישה עשר ברזים לכל האלפים שהיינו שם. סביבם צפיפות איומה. שום פעילות במשך היום, בטלה מוחלטת. כבר ביומיים הראשונים היו כמה מקרי מוות. היו הרבה שומרים, חיילים די זקנים. המפקד, לא SS, נכנס כל יום לפני הצהריים לבלוק, פניו חיוורים, הסתכל סביב, לא דיבר עם אף אחד ויצא. מאוחר בחושך אכלנו תפוחי אדמה קרים, עם קצת מלח שהיה לברגר בילקוט. ביום לא אכלנו, פחדנו שאנשים רעבים יתנפלו עלינו. הרבה לפני עלות השחר, למעשה עוד בחושך, יצאנו לברזים ומלאנו את הבטן במים. בלילה היה לנו קר, הצטופפנו כמה שאפשר וככה ישנו. ככה עברו הימים. לא ידענו כמה, אבדנו את חשבון הימים.

ואז, בוקר אחד ראינו מחזה מדהים שהשכיח מליבנו גם את הרעב, וגם את התשישות!! ראינו את השומרים רצים כמטורפים, פושטים ז'קטים, מורידים מהראש כובעים, זורקים הכול ונמלטים בין העצים לכל הכיוונים. קרה הנס!! נגמרה המלחמה!!

 

בוקר יום שישי, חמישה במאי 1945.

יהודים בהמוניהם, פורצים את מחסני המזון המלאים בכל טוב, דורסים אחד את השני באופוריה של חופש ורעב, רצים יחידים וקבוצות, גם הם לכל הכיוונים בלי לדעת לאן. קבלנו את הצעתו של אוטו ונשארנו בבלוק. חיכינו שהאופוריה תירגע. יהודי אחד שהצליח לחזור ממחסני המזון בריא ושלם, נתן לנו חבילת מרגרינה תמורת כמה תפוחי אדמה. על יד מתקן הבישול הנטוש מצאנו סיר וצלחות מפח. לתבשיל של תפוחי אדמה במרגרינה עם קצת מלח היה טעם של גן אדן. לא יצאנו ונשארנו לישון בבלוק. בשבת בבוקר יצאתי לראות מה מתרחש בחוץ, אולי אפגוש מישהו מחברי. בחוץ ערב רב של בני אדם. מבוגרים וצעירים מסתובבים כמוני ומחפשים. המבוגרים כמו נוסי, ברגר ואוטו, רזים, אבל נראים בריאים ולא מוזנחים. אבל הצעירים כמוני, והיותר קטנים במיוחד, כולם היו במצב עלוב מאד ומאוד רזים. עצמות לחיים בולטות, שער פרוע, והבגדים הסמרטוטיים תלויים עליהם כמו על דחלילים. בחור כזה, בערך בגילי, ניגש אלי ואמר שמכיר אותי מגוזן II, עבדנו פעם ביחד במנהרה על יד סרט נע. שמו יהודה. שאל אם הייתי במחסני המזון ויש לי קצת אוכל. המסכן היה מאד רזה. הבאתי אותו לבלוק לתת לו קצת תפוחי אדמה מבושלים. כשנכנסנו לבלוק פרץ בבכי ונפל לזרועותיו של נוסי. שמו יהודה שטיין, ושטיין נוסי הוא הדוד שלו. אי אפשר לתאר את ההתרגשות שהציפה את כולנו!! נוסי כמעט התעלף כשחיבק אותו ובכה יחד איתו. אוטו ואני ראינו שיחזור מדויק של המפגש שלנו מלפני כשבועיים במאוטהאוזן. ברגר התאושש ראשון, הוציא מתרמילו חולצה ומכנסיים, הפשיט את יהודה והלביש אותו. אחר כך נתן לו אוכל. ויהודה המאושר אכל, אכל, ואכל. אחרי מנוחה, כשהיינו כבר רגועים יצאנו. לא ידענו לאן, לאיזה כיוון, אבל הלכנו. תוך הליכה איטית הם ספרו אחד לשני קטעים מקורותיהם ואנחנו, אוטו ברגר ואני הקשבנו. התרחקנו מהיער, ממחנה גונצקרכן הארור, עלינו על גבעה קטנה בתקווה שמשם נמצא כיוון. רק אחרי הצהריים ראינו במרחק מה חווה ובאנו לשם. היו שם חמש נשים, גבר אחד כבן חמישים או יותר וצעיר אחד צולע. קיבלו אותנו בנימוס. אם זה היה מפחד או לא, לא היה לנו איכפת. רצינו רק להתרחץ, להתנקות ולנוח כבני אדם. הגבר נתן לנו מפתח לבית סמוך, קטן יותר, שני חדרי שינה, מטבח, שירותים אבל מה ששימח אותנו יותר היה חדר אמבטיה נפרד! עד הערב בילינו באמבטיה חמה אחד אחרי השני שוב ושוב. לא יכולנו להיפרד מהתענוג הזה! בערב הזמינו אותנו לארוחה. בפעם הראשונה אחרי כמעט שנתיים ישבנו סביב שולחן ערוך יפה. הגישו מאכלים שאפילו לחלום עליהם כבר שכחנו. אחרי הארוחה האיש נתן לכל אחד חולצה. התנצל שאין לו מכנסיים. הוא אמר לנו שבעיר "וולס" במרחק כחמישה קילומטרים מהחווה שלהם נמצאת המפקדה האמריקאית. שם ישקסרקטין עצום בגודלו והוא שמע שהאמריקאים מיעדים אוו לקליטת האסירים המשוחררים – "ההפטלינגים". בבוקר נוסי יצא לשם לברר את העניין, וחזר עם הבשורה שאיש צדק. הכול מה שהסביר לנו, אכן נכון. האיש נתן לנו שמיכות ושכבנו על הדשא תחת עצי פרי במלוא פריחתם. תחת צמרת הפרחים הרגשתי עצמי אדם חדש, בגן עדן. קשה היה להאמין שרק לפני יומיים הייתי, היינו, מלאים חרדה בקשר להמשך גורלנו. בבוקר נפרדנו מהמארחים שלנו. האיש המבוגר רצה להשאיר לנו את מפתח הבית ואמר שנוכל לחזור לשם מתי שרק נרצה. הם תמיד ישמחו לארח אותנו. את המפתח לא לקחנו, אמרנו תודה על האירוח, ויצאנו לדרך. התקרבנו לעיר "וולס" ומרחוק ראינו את הקסרקטין הענק. שמו "אלפן יגר קסרנה".

שני מבנים דו-קומתיים אחד מול השני, וביניהם שטח פנוי בגודל שני מגרשי כדורגל. בשער על יד הש.ג. ישב סמל שחרחר שקבל אותנו באדיבות ודבר גם צרפתית. התחיל להסביר לאוטו מה הפרוצדורה, נמלך בדעתו, בקש סמל אחר שיחליף אותו, ובעצמו הוביל אותנו למשרדו של המפקד והיה גם המתרגם. פרוצדורה קצרה: פרטים אישיים, ארץ וישוב מוצא, כמה זמן ובאיזה מחנה היית, ואיפה השתחררת. משם הביא אותנו למחסן גדול וכל אחד קבל סכו"ם, מסטינג, סבון, משחה ומברשת שיניים, סט לגילוח ומגבת. משם הוביל אותנו לקומה השנייה של אחד הבלוקים, הצביע על חדר. לאוטו אמר שתמיד נוכל לפנות אליו בכל שאלה או בעיה. בלחיצת יד נפרד מאיתנו. בחדר שש מיטות, שלוש בכל צד, ספסל ארוך באמצע וארון גדול צמוד לקיר האחורי מול הכניסה. על כל מיטה כרית ושתי שמיכות. את כל הבגאז' שלנו הנחנו על מיטה אחת, הסתכלנו סביבנו ואחד על השני, ורק עכשיו התחלנו להרגיש שאנחנו באמת חופשיים והעתיד לפנינו!!

צלצול פעמון הפסיק את ההרהורים והזמין אותנו לחצר לחלוקת האוכל. אוכל מזין ומספק. חזרנו לחדר, אכלנו, נחנו ומאוחר יותר יצאנו לחצר הענקית בתקווה לפגוש ידיד, מכר ואולי גם קרובים. שלוש ארוחות ביום בשעות קבועות. כעבור יומיים קבלנו כרטיסי זהות: פרטים אישיים מלאים, חותמת רשמית עם חתימת המפקד. אותו הסמל הסביר שאנחנו חופשיים להסתובב בעיר עד שש בערב ובחזרה יש להציג את כרטיס הזיהוי.

עיר לא גדולה וולס, נקייה והיה תענוג להסתובב בה. גן ציבורי יפה מאד עם ספסלים תחת עצים רחבי צמרת. מזג אוויר נהדר, זמן היה לנו בשפע וגם סקרנות וסבלנות רבה להקשיב לזיכרונות שפרצו מעצמם ולסיפורים אישיים. כך הכרתי יותר טוב את יהודה, אותו יהודה שזיהה אותי בערבוביה של אותו בוקר שבת והגורל רצה שאביא אותו אל דודו, אל נוסי. עכשיו הוא בחור בריא ומאושר ומלא תקווה בקשר לעתידו. אף אחד לא הזכיר את הזוועות שהתנסה בהן והתגבר עליהן.

הימים עברו לאט ובשלווה, טיולים בעיר, לפעמים ביקור בקולנוע להצגה יומית. החד-גוניות הזאת לא הייתה משעממת כי גם יהודה וגם אני אהבנו להקשיב לשיחת שלושת המבוגרים. קמנו מוקדם בבוקר ויצאנו להליכה מהירה מסביב לחצר הגדולה עד לארוחת הבוקר.

עברו כמה שבועות מאז שהגענו למקום, כשאוטו לא יצא איתנו להליכת הבוקר. כשחזרנו אמר שכואב לו הראש והוא מוותר על ארוחת הבוקר. כעבור יומיים היו לו גם כאבי בטן עם הקאות. פניתי אל אותו הסמל והוא הביא אותנו אל אגף צדדי שהיה בית-חולים מאולתר. איך שנכנסנו הרופא השכיב את אוטו בחדר מבודד ושאל מי היה במגע קרוב איתו. אמרתי שאני ישן במיטה צמודה לזו של אוטו. הרופא ציווה עלי להתרחץ טוב טוב, נתן לי משחה למרוח על כל הגוף כולל הראש והשערות, ונתן לי קופסא עם כדורים לבלוע שלושה ביום. לחדר של אוטו לא נתן לי להיכנס. אמר לחזור מחר בצהריים, עד אז יגמור לעשות בדיקה יסודית ויגיד לי מה מצבו. ספרתי לנוסי מה אמר לי הרופא ואת ההוראות שנתן לי. הוא רק הביט בי ושתק. יצאתי לחצר והסתובבתי בלי מטרה. התחלתי לשרוק בתקווה שזה יעזור לי לא לחשוב. הגעתי לשער ומצאתי שם את הסמל החביב. כשראה אותי ואת פרצופי המבולבל הביא בקבוק וויסקי ומזג לי כוסית מלאה. רוקנתי אותה ובקשתי עוד. בצרפתית המגומגמת שלי הצלחתי להגיד לו מה אמר לי הרופא. הוא רק חייך ועודד אותי לשתות עוד כוסית. רציתי לעזוב אבל התחלתי להתנדנד. הוא תפס בזרועי וליווה אותי לחדר. נפלתי למיטה וישנתי עד מאוחר בבוקר. בצהריים נתנו לי להיכנס לחדרו של הרופא. לידו היה איש גבוה בלבן, לא חיכה שאשאל, וביידיש אמר לי שמצבו של אוטו לא טוב. לשאלתי אמר שיש לו טיפוס אקזנטימטי, וביידיש קוראים לזה "פלק טיפוס". עדיין לא הבנתי, רק שאלתי כמה זמן יצטרך להיות מאושפז. – נזכרתי שבילדותי שכבתי כמה חודשים עם טיפוס -. האיש רק הרים כתפיים, הרכין את ראשו והסתכל על הרופא. גם הרופא רק הרים כתפיים והרכין את ראשו. אני התעלפתי על המקום.

התעוררתי במקום אחר, לא במיטתי ושטיין נוסי יושב צמוד ומחזיק בידי. ראיתי את עיניו, את הפנים החיוורות שלו וזה הספיק לי. שעה ארוכה שכבתי עם העיניים לתקרה. כבר ידעתי, ולא רציתי לשמוע אישור על כך בעל פה. הרבה יותר מאוחר, בלי שאשאל, נוסי אמר לי שזה היום השישי שאני נמצא כאן. חמישה ימים האכילו אותי ומיד נתנו לי כדור שינה. רק היום החליטו להפסיק עם זה וביקשו מנוסי לשבת על יד מיטתי עד שאתעורר. היה כבר מאוחר אחרי הצהריים, והאיש הדובר יידיש שאל אותי אם אני מרגיש מספיק חזק כדי לעזוב את המקום. בלי מילים התלבשתי ונוסי עזר לי לחזור לחדר שלנו. ברגר הכין משהו לארוחת ערב כדי שלא נעמוד בתור, אחר כך ישבנו בשקט די הרבה זמן. יהודה בא אלי, חיבק אותי חזק והשכיב אותי ככה עם הבגדים ונרדמתי. בבוקר התעוררתי לריחה של ארוחה דשנה שנוסי הביא ממקום כלשהו ואכלתי בתיאבון יחד איתם. כשגמרנו, אמרתי שאני רוצה לראות את הקבר של אוטו בוולס. לראשונה מאז שאושפז ביטאתי את שמו בקול. ושוב אותו סמל חביב עזר. קיבל מהמפקד ג'יפ ואחר חצי שעה עמדתי על יד אבן שטוחה שעליה מספר אישי, שני תאריכים: לידה ופטירה, והשם: FARCAS OTTO. אחרי זמן קצר חזרנו לחדר שלנו.

שלושה שבועות, אולי קצת יותר, אחרי השחרור מהגיהינום, אבדתי גם את אוטו, היחידי מכל המשפחה האוהבת, שזכה לרגע קצר של אושר אחרי המלחמה. אוטו שכל כך הערצתי ואהבתי! מלא צער עמוק חשבתי על אכזריותו של הגורל, שמכל המשפחה האוהבת הזאת יישאר בחיים רק "המזינקלה" של דודה חיה.

זיכרונות הציפו אותי. נזכרתי באותו יום מלפני ארבע-עשרה שנים כשהגעתי לנאסאוד למשפחה נהדרת זאת עם בני הדודים המפנקים. נזכרתי באימלה, אולגה וזיידי. נזכרתי בבאדי דומיטרו שהתחנן להציל אותנו, בשאנצי ובובי הליצן וטוב הלב, ובמיוחד נזכרתי בדוד לייב, האיש הנהדר שהמילה "טוב" קטנה מדי בשבילו. האדם שכמוהו לא פגשתי עוד אחד. כולם, כולם הופיעו לפני עיניי וביקשו, ציוו לא לשכוח!! לעולם, לעולם לא אשכח!!

לג'ורג' הרוצח היה לי האומץ להגיד שאצא מהגיהינום בחיים. עכשיו כל אלה שאהבתי כל כך ואינם עוד בחיים, ואליהם הצטרף עכשיו אוטו, נותנים לי עידוד להוכיח לעצמי שיש לי הכוח להמשיך לחיות עם הזיכרונות, להדחיק לתת-ההכרה את הגיהינום של ג'ורג'. שיבוא יום שבו שוב אהיה מסוגל לצחוק, לאהוב ולפלס לי דרך בחיים.

נוסי, יהודה וברגר היו איתי כל הזמן ונוכחותם השקטה עזרה לי מאד בימים הראשונים של הלם. טיילנו הרבה בעיר וולס, ופעם גם הצליחו לסחוב אותי לקולנוע. שמחתי לפגוש יום אחד סנדלר מעיירה שכנה לנאסאוד, שנפגשתי איתו כמה פעמים בימי חמישי, יום השוק. הוא זכר אותי טוב, ושאל אם אני לא מתגעגע למגפי "בירגר". אמרתי לו שעוד אין לי כוח לזה. לא יכולתי להסביר לו למה. הימים עברו לאט, דומים אחד לשני בחדגוניותם. הלילות היו יותר קשים. היה לי קשה להירדם על יד המיטה הריקה של אוטו. אבל הטבע עושה את שלו והתרגלתי. התרגלתי שוב לעמוד בתור לאוכל שלוש פעמים ביום וכך היו כמה שעות ביום בלי מחשבות. איך מרחיקים מחשבות, שאלתי את עצמי? לחשוב על עתיד לא העזתי, לא היה כאן שום רמז בקשר לעתיד. היה רק היום יום עם שעמום של חוסר מעש בשעות הריקות שבין תור לתור לאוכל. גם הטיולים בעיר לא שינו הרבה,

עד שיום אחד חל מפנה.

עמדתי בתור לארוחת צהריים ומאחורי שמעתי שיחה בהונגרית בניב לגמרי אחר מהניב שלנו בטרנסילבניה. הסתובבתי ושאלתי באיזה ניב הונגרי הם מדברים. עם חיוך לעגני אמר לי אחד שזה הניב העתיק והאמיתי של בודפשט. הוא יליד בודפשט, בן של משפחה ותיקה שגם הם ילידי בודפשט. אמרתי לו שיש לי בן דודיליד בודפשט והוא מדבר הונגרית כמוני. שאל מה שמו, אמרתי לו "אפפל לאיוש". האיש השתתק פתאום והסתכל עלי בפה פעור. שאל עוד פעם מה שמו של בן הדוד שלי, וכשעניתי לו הוא פרץ בצחוק. הראה לי שמחזיק ביד שני מסטינגים ואמר ש"לאיוש" העצלן ביקש שיביא לו את האוכל כי אין לו חשק לצאת מהחדר. חשבתי שהוא רוצה לצחוק עלי והפניתי לו את גבי. הוא דחף לי ליד את המסטינג המלא ואמר שאני אביא את האוכל לעצלן הזה. בדרך לחדר הוא רק צחקק, ועדיין הייתי משוכנע שזו מן הלצה. אבל ברגע שנכנסתי לחדר, לאיוש זיהה אותי, קפץ עלי וכמעטי חנק אותי בחיבוקו. האוכל התפזר על הרצפה והכל התחיל להסתובב סביבי. הייתי לגמרי מבולבל. גם הוא. הסתכלנו אחד על השני ואפילו לגמגם לא יכולנו. הצחוק של האיש שבר את השתיקה. תתחילו לקלל קללות עסיסיות, אמר, זה ישחרר את לשונותיכם. הצטרפנו לצחוקו של האיש, זה באמת שחרר את לשונותינו והתחלנו לדבר. דברנו ודברנו בלי סוף. הוא סיפר שהיה בחזית וורונז'. כשבועיים לפני ההתקפה הגדולה העבירו אותו למאפיה קצת מרוחקת לסחיבת שקי קמח וכך ניצל. אני סיפרתי מה שעלה בדעתי, קטעים, בקפיצות מאירוע לאירוע. את אוטו לא הזכרתי. כבר היה חושך כשנפרדנו וקבענו שניפגש יום יום.

חזרתי לחדר וחברי נדהמו לראות את החיוך הרחב על פני. בפרץ של שמחה אמרתי להם שמצאתי בן דוד – הבן של האחות של אבא שלי מבודפשט. ספרתי להם איך פגשתי את לאיוש. ברגר הפתיע את כולנו. באחד הטיולים שלו בעיר השיג בקבוק יין תמורת קופסת סיגריות. כוסות לא היו לנו ושתינו ישר מהבקבוק אחד אחרי השני. איזה אושר!! יש לי שוב בן משפחה.

נפגשנו כמעט יום יום וברצון הקשבנו אחד לשני. הוא הרבה יותר מבוגר ממני. סיפר לי שהוא מומחה בטקסטיל, גם בייצור אבל במיוחד בשיווק. שנים רבות הוא היה מנהל השיווק והיצוא במפעל גדול לטקסטיל, במיוחד לגרמניה. הוא מדבר גרמנית שוטפת. כשספרתי לו שאני היחידי שנשארתי בחיים מכל המשפחה, הרכין את ראשו ואמר שגם הוא לבד. לא בקשתי שייכנס לפרטים, רק ניסיתי לעודד אותו ואמרתי שאנחנו כבר לא בודדים, אנחנו שני בני דודים שנשארנו בחיים ואני מאושר שנפגשנו. את לאיוש לא הכרתי טוב. נפגשתי איתו רק לעיתים רחוקות ותמיד היה רציני, עכשיו עשה עלי רושם של אדם פסימי. באחד הטיולים בעיר, עברנו ברחוב צדדי וראיתי סנדלרייה. עמד שם איש מבוגר על יד שולחן גבוה ועל יד הקיר ראיתי שתי מכונות תפירה. לא יכולתי להתאפק ונכנסתי. עם הגרמנית שלי המעורבת ביידיש הצגתי עצמי, אמרתי שאני במקצוע ואוהב ריח של עור. האיש המבוגר אמר שתמיד אוכל להיכנס אליו והוא ייתן לי לתפור.

במחנה חיפשתי ומצאתי את אותו הסנדלר שפגשתי לפני כמה זמן והזכיר לי את מגפי ה"בירגר". ספרתי לו על הסנדלר בעיר והצעתי שניגש אליו שניינו. שמו ברוך והוא מדבר גרמנית די טובה, לא כמוני. כבר למחרת בבוקר היינו שם. ברוך אמר לגרמני המבוגר שאני מומחה למגפי "בירגר". לאיש לא היה מושג על מה מדובר. הצענו לו עסקה: הוא ייתן לנו חומר לשני זוגות מגפיים ויאפשר לנו לעשות אותם פה בבית המלאכה שלו, ואנחנו נשלם לו בסיגריות כמה שיבקש. = באותם הזמנים, תכף אחרי המלחמה "הוולוטה" = המטבע העובר לסוחר, היו הסיגריות =. בשמחה נתן לי דף בריסטול להכנת הדוגמאות לגזרה, פינה לברוך מקום על יד השולחן הנמוך ונתן לו כלים. באותו סוף שבוע התהלכנו שניינו במגפי "בירגר". נוכחתי לדעת שברוך בעל מקצוע בחסד עליון. הגרמני לא רצה סיגריות. הוא ביקש שנעשה גם לו זוג מגפיים. עשינו לו והוא התמוגג מנחת. עשינו זוג גם לבת שלו האימא של שני נכדיו. הסמל הכושי החביב ביקש שנעשה גם לו זוג. עשינו לו ואמרתי שהוא ישלם רק עבור הזוג השני. בערב מישהו קרא לברוך שיתלווה אליו. כעבור רבע שעה חזר עם חבילה של עשרה קרטונים = סיגריות, ובכל קרטון עשר חבילות "קמל", הוולוטה העיקרית בשוק. אחרי כמה ימים הסמל אמר שגם המפקד רוצה זוג. אמרתי לו שברצון נעשה לו מגפיים אבל אין לנו חומר. למחרת הקצין בא עם טנדר גדול ונסענו למחסן ציוד ענקי מחוץ לעיר. היה שם אולם גדול מלא עורות, סוליות, כלים וחומרים הדרושים לייצור נעליים. מלאנו את הטנדר עד אפס מקום בסחורה וכלים, ודחסנו הכול למחסן שמאחורי הסנדלרייה של הגרמני הזקן. הוא נשאר בפה פעור כשראה את כמות הסחורה שהספיקה לייצור של המון זוגות מגפיים. ממש אוצר גדול. הקצין, מפקד המחנה, "השוויץ" ממש במגפיים שעשינו לו.

בפרק הזמן הזה היה לי וויכוח מר, ממש ריב עם לאיוש.

זה התחיל בזה: מהמפקדה של המחנה הודיעו שבאמצע חודש יוני מתחילה ה"רפטריאציה" = הסעת הפליטים הביתה למולדתם, קבוצות קבוצות לפי ארץ מוצאם. הראשונים שיצאו לדרך יהיו יהודי הונגריה ובראשם יהודי בודפשט. כאן התחיל הויכוח המר עם לאיוש. הוא לא רצה לחזור! הנימוק: אימא בת שבעים וארבע חולת סוכרת, אבא בן שבעים ושמונה צולע, אחות בת חמישים רזה ושברירית. הוא משוכנע שלא היה להם סיכוי להינצל מהשמדה. הוא נשאר בודד, שונא את ההונגרים ולא רוצה לחזור לשם. הוא כבר בן חמישים וארבע ומעדיף להתחיל חיים חדשים איפשהו במערב. ניסיתי לשכנע אותו שיחזור קודם לשורשים שלו מלפני חמישים וארבע שנים ואחר כך להחליט. הוא חייב את זה להורים ולאחות שלו. לא עזר. אמרתי לו שאפילו בשביל כמה תמונות ומכתבים או אולי דברי ערך, שבודאי יקרים לו כמזכרות, הוא צריך לחזור, לראות עוד פעם אחת את מקום ילדותו, ואחר כך להחליט. לא הצלחתי לשכנע אותו. כבר התחילה ההרשמה והוא לא ניגש להירשם. הסמל אמר לי שאנחנו, יהודי טרנסילבניה, נהיה בטרנספורט האחרון, בערך באמצע אוגוסט. אמרתי ללאיוש לחזור ואם לא ימצא שום דבר ואף אחד הוא יוכל לחזור לכאן כי אני אהיה פה עד אמצע אוגוסט ונוכל לתכנן משהו ביחד. זה שכנע אותו והוא הלך להירשם. הוא היה בין הראשונים שחזר לבודפשט בהתחלת יולי. שמו מתחיל ב-A, שמו: APFEL. כשנפרדנו בקשתי את הכתובת שלהם בבודפשט.

עם ברוך המשכנו לעבוד עוד זמן קצר והפסקנו. היינו כבר עייפים והיה לנו מלאי גדול של סיגריות וגם כמה בקבוקי משקה. רק עכשיו גילה לי ברוך שהוא בן חמישים וחמש ולאחרונה הרבה פעמים מרגיש דקירות בגב. לרופא הוא ייגש כשיגיע הביתה, כאן הוא מפחד. ל"מאיטסר" – כך קראנו לגרמני הזקן – אמרנו שיכול לשמור לעצמו את כל החומרים שנשארו במחסן שלו וגם נתנו לו שני קרטונים של "קאמל". כעבור יומיים חזרתי אליו כי שכחתי שם את אבן המשחזת שלי. עכשיו, שהיינו רק שנינו, פתח את ליבו לפני. אמר שבכל החיים הקשים שהיו לו אף פעם לא היה לו רכוש כזה. גילה לי שהוא סבא לשני יתומי מלחמה והרכוש שהשארנו לו יאפשר לחנך אותם אפילו באוניברסיטה. הוא הזמין אותי שאבוא לבקר אותו בביתו. איחלתי לו בריאות וכל טוב ונפרדנו.

באמצע חודש יולי יצאו לדרך הביתה יהודי צ'כוסלובקיה ובסוף החודש גם יהודי יוגוסלביה. יום אחד אמר לי הסמל שהמפקד – הקצין הראשון שעשינו לו מגפיים – רוצה לדבר איתי והוא יתרגם לי לצרפתית. אבל לא נזקקתי לו. האיש הגבוה הדובר יידיש היה גם הוא במשרד. הקצין הציע לי להתנדב לצבא האמריקאי. הוא ייתן לי המלצה רשמית כמפקד הבסיס הזה, שתעזור לי להתקבל. אחרי שירות יחסית קצר, הוא חושב שלא יותר מחצי שנה, אשתחרר כאזרח אמריקני עם דרכון אמריקאי, ואוכל לנסוע לאן שרק ארצה. האתגר היה עצום!! אבל, למרות שכבר מזמן ידעתי שנשארתי לבד, יחידי מכל המשפחה, לא יכולתי לקבל את ההצעה. משהו חזק, משהו עמוק בליבי משך אותי הביתה. אותם הנימוקים בהם שכנעתי את לאיוש לחזור הביתה היו תקפים גם בשבילי. הודיתי בנימוס, ובעזרת האיש הדובר יידיש הסברתי את עצמי, הודיתי שוב ויצאתי מהמשרד.

בהתחלת חודש אוגוסט יצאה לדרך שיירה ארוכה של משאיות עם יהודי טרנסילבניה, מבצע אחרון של רפטריאציה של יהודים משוחררים אחרי המלחמה. את כל המבצעים האלה ארגן ה"ג'וינט" = ארגון פילנתרופי של יהודי אמריקה. עברנו את הגבול הצ'כי והגענו לעיר "בודיוביץ". גם פה אנשי ג'וינט דוברי יידיש דאגו לנו. אחד מהם נגש אלי ושאל אם אני מדבר הונגרית. הוא הציג לי ילדה כבת שש-עשרה, שחרחורת עצובה ורצינית בשם אריקה. האיש בקש שאשגיח עליה עד שנגיע לברטיסלאבה, עיר הולדתה, ושם להעביר אותה לאנשי הג'וינט. הבטחתי למלא את הבקשה. מבודיוביץ ברכבת הגענו לפרגה. אנשי הג'וינט דאגו לאוכל וללינה. "פרגה" עיר נהדרת, שקבלה בצדק את הכינוי "עיר הזהב". מעבר לנהר שחוצה אותה ישנם כמה ארמונות ארוכים וגבוהים מאד שגגותיהם מכוסים בלוחות נחושת. עם שקיעת השמש לוחות אלה זוהרים ממש, מחזירים את קרני השמש ומרחוק נדמה שרואים משטח זהב.

למחרת בא איש צ'כי להוביל אותנו לתחנת הרכבת. היה עליז, מחייך ומזמזם לעצמו. התקרבנו אליו ואריקה שאלה אותו למה הוא עליז. הוא אמר ששמע מאנשים שהיפנים נכנעו. ראה שאני לא הבנתי וחזר על זה בגמגום צרפתי. הגענו לתחנת הרכבת ושם רמקולים הודיעו הודעה רשמית שהיפנים נכנעו – שבעה באוגוסט 1945. אז פנה אלי האיש הצ'כי ובגרמנית רהוטה אמר שהוא יליד הסודטים – המקום הראשון שהנאצים כבשו, והוא נשבע אז לא לדבר גרמנית עד שהמלחמה תגמר עם תבוסת הגרמנים והיפנים. עכשיו הוא השתחרר משבועתו. הוא איחל לנו כל טוב ודרך צלחה והלך לדרכו.

יצאנו לדרך די מאוחר בערב ברכבת איטית יחסית, קרונות צפופים בהמון אנשים ואריקה מפוחדת וצמודה אלי. מוקדם בבוקר הגענו לברטיסלאבה: אנשי הג'וינט, סידורים והכנות להמשך הדרך. כאן צצה לי בעיה שהפתיעה אותי: אריקה סירבה לגשת למשרד הג'וינט, וכילידת ברטיסלאבה לקבל את עזרתם של אנשי הג'וינט בסידורים. היא רצתה להמשיך בנסיעה. הסברתי לה שרק אנשי הג'וינט יכולים לעזור ולדאוג לה, אני לא יכול להיות אחראי על עתידה. היא שתקה ולא זזה. כעסתי וצעקתי שהיא חייבת לגשת למשרד הג'וינט. הסתכלה עלי בעיניה השחורות והעצובות והלכה בלי מילה. ריחמתי עליה אבל נשמתי לרווחה. נעלמה בין ההמון ולא ראיתי אותה יותר. בערב עלינו לרכבת בכיוון בודפשט. כעשר דקות לאחר שהרכבת התחילה לנסוע חשכו עיני! אריקה הופיעה! התיישבה בפינה ושתקה. גם אני שתקתי. מה יכולתי לעשות! הקטע הזה עם אריקה עלה לי על העצבים ולא ידעתי איך להתנתק ממנה. טקטוק הגלגלים הרדים אותי והתעוררתי מוקדם בבוקר עם עצירת הרכבת בבודפשט. גם כאן אנשי הג'וינט מאורגנים להפליא! אחסנו אותנו בבניין הגדול של בית חולים רוטשילד, עם חצר ענקית ושורה ארוכה של ברזים על יד הגדר. לא נתתי לאריקה שהות להיעלם בין ההמון, תפסתי בידה וממש סחבתי אותה למשרד. הסברתי את מצבי הבלתי אפשרי עם אריקה והתחננתי שייקחו אותה תחת חסותם וישחררו אותי ממנה. איש ג'וינט אחד הבטיח שיטפל בה ועזבתי אותה שם. באמת לא ראיתי אותה יותר. קיוויתי שבזה נגמר הסיפור העצוב עם אריקה. ארבעה ימים שהינו בבודפשט והיו לי פה שני אירועים מאד שונים זה מזה.

למחרת בבוקר על יד הברזים, עוד אני רוחץ פנים, עומד מולי בחור לא מגולח עם שער פרוע מצביע עלי בזרוע מושטת עם פה פעור ולא מסוגל לדבר. אנשים רבים התקהלו סביבנו. חודשיים וחצי אחרי המלחמה, מספיק היה שמישהו מבוהל יצביע על מישהו אחר כדי שהאחר יהיה חשוד במשהו. אני עומד נדהם ומבוהל ויודע מה עובר בראשם של הסובבים אותנו. בינתיים התקרב גם איש מהמשרד. לקח לו לבחור כמה רגעים, עדיין מצביע עלי, ופתאום פולט צעקה "אתה חי?? אתה חי??" אני מסתכל סביבי מבולבל, מסתכל על הבחור ולא יודע מי הוא, לא מסוגל לזהות אותו. הוא קופץ, מחבק אותי וכמעט בצעקה אומר: "ראיתי אותך מתגלגל לשדה תפוחי האדמה, שמעתי יריות, ראיתי אנשים נופלים מהיריות, הסתכלתי הרבה זמן ולא ראיתי אותך קם. הייתי בטוח שנהרגת!!" אני עדיין מבולבל, עומד המום ולא מזהה אותו. הוא הבחין בזה, הצביע על עצמו ואמר אני "פרי", אפרים! עכשיו זיהיתי אותו וחבקתי אותו ברעש מחיאות הכפיים של הסובבים אותנו. איש הג'וינט הזמין אותנו למשרד, נתן לנו לשתות משהו וחיכה שנרגע. אחרי שתיארתי לו את האירוע עם תפוחי האדמה, שאל איך אנחנו מכירים כשאני מטרנסילבניה והוא יליד בודפשט. אפרים סיפר לו על ביקורו בנאסאוד, היה איתי במחנה גוזן II, הגיע למרפאה (רוויר) ואני עזרתי לו שם. האיש שאל איך יכולתי לעזור לו? מאד בקצרה ספרתי לו על הבנהוף. האיש היה המום. נתן לי את כרטיס הביקור שלו ואמר שבכל מצב שאזדקק לעזרה, תמיד וברצון יעמוד לרשותי. לא אני וגם לא אפרים לא הזכרנו שבבנהוף הייתי קאפו.

האירוע השני היה התפרצות של שמחה ואושר כבר מההתחלה!

עד עכשיו עוד אף פעם לא הייתי בבודפשט. הייתה לי הכתובת של לאיוש ושאלתי מישהו איך אני מגיע לשם. זה לא היה רחוק, האיש היה אדיב והביא אותי למקום. עליתי לקומה השנייה ודפקתי בדלת. ומי פותחת את הדלת? דודה רוזה האימא של לאיוש! אני המום והיא מופתעת ומאושרת מתחילה לצעוק ויקטור! ויקטור! ונופלת לזרועותיי. מיד הופיעו דוד מיכאל, שטפי, ולאיוש. כל המשפחה ביחד – המשפחה שלאיוש היה משוכנע שהם לא בחיים. לא ידעו איך להתחלק ביניהם בחיבוקים ובנשיקות. דודה רוזה – חולת הסוכרת כפי שלאיוש תיאר לי אותה – התיישבה ובכוח הושיבה אותי על ברכיה, וחפשה מילים להודות לי על שהכרחתי את בנה לחזור הביתה. לאיוש ספר להם את הריב שניהלתי איתו עד ששכנעתי אותו לחזור הביתה. מאוחר יותר שטפי תארה לי את המבצע ההרואי של דר' וולנברג השוודי שהציל הרבה אלפי יהודים בבודפשט. הם כבר ידעו שנשארתי יחידי מכל המשפחה, בקשו והפצירו שאשר כאן איתם בבודפשט, שזה יהיה הבית החדש שלי. אמרתי להם שאותם הנימוקים ששכנעו את לאיוש לחזור תקפים גם עבורי. אני מוכרח לחזור הביתה, ובעתיד אבוא לבקר. הם הבינו אותי וכך נפרדנו.

חזרתי לרוטשילד בדיוק כשהודיעו שבבוקר ממשיכים את דרכינו. בבוקר עליתי לקרון, מצאתי מקום ליד חלון ונהניתי מהנוף. כעבור כמה זמן עברנו מעל הנהר טיסה והגענו לגבול. ביקורת הגבול עברה בלי בעיות והגענו לאורדיה, עיר גדולה כמו קלוז' כעשרה קילומטרים בתוך טרנסילבניה. ברומניה. כשירדתי מהקרון מי הופיעה לידי?..אריקה. ניחשתם נכון. רצינית כתמיד, צועדת בשקט על ידי. ריחמתי עליה אבל בשום אופן לא רציתי שתזדנב אחרי לנאסאוד. כאילו ניחשה את מחשבותיי ואמרה: אני באה איתך לאן שתלך, ונעלמה בין ההמון. אלה היו המילים הראשונות ששמעתי מפיה.

גם פה דאגו לנו אנשי הג'וינט. סדרו אותנו בקסרקטין גדול שבניהולם. בחצר הגדולה של הקסרקטין הסתכלתי סביבי, אבל אריקה נעלמה שוב. הסתובבנו סתם וחיכינו לסידורים. מאוחר אחרי הצהריים ראיתי קבוצת אנשים צעירים צועדים לאט ומתקרבים לשער. זו הייתה קבוצה מפלוגות העבודה של ההונגרים שהצליחו להימלט ועשו דרך ארוכה ברגל. נכנסו לחצר וצעדנו לאט אל המשרד. מתוך ההמון ראיתי ילדה פורצת פתאום קדימה, רצה אל הקבוצה, קופצת על בחור גבוה מחבקת אותו ומתחילה לבכות. הבחור המופתע מביט בעיניה מחבק אותה ובוכה יחד איתה. זאת הייתה אריקה! היא משתחררת מחיבוקו, תופסת בידו וסוחבת אותו אלי. לראשונה אני רואה על פניה חיוך רחב ובין דמעותיה ברק של אושר. אומרת לי שזה בן דוד שלה, מציגה אותי ואומרת לו שאני שמרתי עליה מהעיר פרגה עד הנה. בן הדוד, בניגוד לאריקה, בלונדיני עם עיניים כחולות, מושיט יד, מחבק אותי ומודה לי ששמרתי על בת-הדודה שלו. – בליבי הייתי אסיר תודה לאריקה שלא אמרה שלאורך כל הדרך ניסיתי להיפטר ממנה – ואריקה עם קול רגוע ועיניה השחורות בורקות מאושר אומרת לי שאם לא בן הדוד שלה שאיתו היא חוזרת הביתה לברטיסלאבה, לעולם לא הייתי מצליח להיפטר ממנה! עם חצי צחוק חיבקה ונישקה אותי. עוד באותו הלילה עלו לרכבת וחזרו לברטיסלאבה.

אני נשארתי מלא התפעלות על דרכי הגורל! אריקה, נחושה בדעתה להיצמד אלי, חצתה שלושה גבולות מאוסטריה לצ'כיה, מצ'כיה להונגריה, מהונגריה לרומניה, עברה בשתי ארצות כדי שבארץ השלישית תפגוש את בן הדוד שלה ואיתו תחזור לעיר הולדתה!!

כעבור יומיים, בשעה עשר בבוקר הגענו לקלוז' עיר הולדתי. נשארנו רק כמה בחורים שהמשכנו דרכינו צפונה. הרכבת הבאה הייתה רק מאוחר אחרי הצהריים. יצאנו לרחוב הראשי ופנינו לכיכר המרכזית. הרחוב היה מלא קהל רב, ססגוני, עליז ומלא שמחה, שצעד גם הוא לכיוון הכיכר. חלונות הבתים מקושטים בפרחים, ובכל בית מונף דגל הלאום. לפנינו צעדו קבוצות נוער עם שירה רמה ובתלבושת חגיגית. לקח זמן עד שהגענו לכיכר המרכזית. בשני צידי הכיכר שתי במות אחת מול השנייה. על אחת יושבים מכובדים בבגדים חגיגיים, על השנייה תזמורת צבאית. שאלתי איש מבוגר לכבוד מה החגיגה המפוארת הזאת. הוא הסתכל עלי כאילו ברגע זה נפלתי מהשמיים. מה, אתה לא יודע? שאל, היום ה-23 באוגוסט, אתה לא יודע? ראה את המבוכה על פניי ושאל איך זה שאני לא יודע שביום זה לפני שנה השתחררנו מהתלות בגרמניה הנאצית? ושלהבא תאריך זה יהיה יום העצמאות שלנו – של רומניה. ראה את השינוי וההפתעה בהבעת פניי ושאל מי אני. במילים ספורות אמרתי לו שאני יליד קלוז', רק לפני ארבעה חודשים השתחררתי ממחנה הריכוז של הנאצים, ועכשיו אני בדרך הביתה לנאסאוד. הוא התנצל עמוקות ובקש שאבוא אליו הביתה בגמר החגיגה. אמרתי תודה אבל בחמש יש לי רכבת להמשיך בדרכי. כעבור שלוש שעות הגענו לדאז'. החברים, למעשה רק שלושה, המשיכו צפונה ואני נשארתי בדאז'.

עוד באותו הערב פגשתי את דוד אדולף בריא ושלם, יום חמישי ה-23 באוגוסט. שנינו שמחנו מאד אבל רק אני הייתי מופתע, הוא כבר ידע שאני צריך להגיע. הוא כבר ידע שבובי נפל בוורונז', וגם על מותו הטרגי של אוטו הוא כבר ידע. שטיין נוסי הגיע שבוע לפני וסיפר לו הכול. על הילדים שלו, מרים ועזרא לא ידעו שום דבר. הוא בקש שאשאר איתו בדאז' אבל הבין את הסירוב שלי. למחרת הפגיש אותי עם פולק חזקל, בן דוד רחוק שלי, גדול ממני בחמש שנים. בשנים קודמות נפגשתי איתו רק לעיתים רחוקות. הוא היה בפלוגות העבודה, הצליח להימלט והגיע הביתה לפני כחצי שנה. במקצועו גם הוא תפר כמוני. בשבת בבוקר דוד אדולף ליווה אותי לאוטובוס ויצאתי לדרך הביתה לנאסאוד.

כשעליתי לאוטובוס והתחלנו לנסוע, עצמתי עיניים והעליתי בזיכרוני את הפעם הראשונה שעשיתי את הדרך הזאת לפני חמש עשרה שנים, ביולי 1930. דודי, אבא של אולגה, הביא אותי לפגישתי הראשונה עם דודה חיה ודוד לייב. בעיני רוחי ראיתי אותם כמו שנראו אז. חייכנים ושמחים להכיר את הצוציק השחרחר שעתידים לאמץ כבן זקונים = מזינקלה. עם שלושת בני הדודים הפכנו למשפחה בעלת שש נפשות. עכשיו אני חוזר לבית החם הזה לבדי. מכל המשפחה נשאר בחיים רק המזינקלה.

נשארתי עוד זמן מה עם עיניים עצומות. כשפקחתי אותן הרגשתי צביטה בלב. מרחוק ראיתי את שני הצריחים הגבוהים של הכנסייה שבמרכז העיירה. הגעתי בדיוק בצהריים. התחנה נמצאת על יד המדרכה הרחבה של בניין העירייה. המדרכה הייתה מלאה אנשים, המון גדול. ירדתי מהאוטובוס והאנשים הקיפו אותי. מבולבל לגמרי עברתי מחיבוק לחיבוק, לא ידעתי מי ולא ידעתי למה ההתלהבות הזאת. סוף סוף הצליח "פרויקה פאקר" לפלס דרכו אלי ולהוציא אותי מהערבוביה שסביבי. פרויקה הוא הבן של האחות של דוד לייב. חמש שנים גדול ממני, ומאז ומתמיד הייתי בן הדוד שלו כמו אוטו ובובי. כך הרגשנו אחד כלפי השני. בדרך הביתה אמר לי רק זאת, שגם הוא נשאר יחידי מכל המשפחה. הלכנו הביתה, הבית של דוד לייב ודודה חיה, הבית שבו גדלתי. בדרך שאלתי אותו מדוע הייתה התקהלות גדולה כזאת בתחנה. הוא אמר לי שיספר לי בבית, אחרי שאכיר את אשתו ואנוח קצת וארגע.

פנינו לסמטה שלנו בה כל השכנים היו בחוץ וברכו את שובי הביתה. עם דמעות בעיניים נכנסתי לחצר. על המדרכה העליונה של המרפסת קיבלה את פני אווה, אשתו של פרויקה. בידיה מגש עם פרוסת לחם וקצת מלח. מנהג רומני עתיק של קבלת פנים של אדם אהוב ורצוי. התחבקנו והתנשקנו ואז אמרתי לה שאני לא רק בן הדוד של בעלה, עכשיו אני גם הגיס שלה. פרויקה ואני עכשיו אחים כי רק שנינו נשארנו בחיים משתי המשפחות שלנו.

עברתי את סף הדלת והסתכלתי סביבי. הכול היה במקומו בדיוק כמו לפני שנה וחצי, כשגורשנו ובדיוק כמו לפני חמש עשרה שנים כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה. דמעות הציפו את עיני, התיישבתי ופרצתי בבכי קולני שלא יכולתי לעצור. הכל היה במקומו אבל אף אחד מבני המקום לא היה, חוץ ממני. זה כאב כל כך שלא יכולתי לעצור את זעקותיי. לא יודע כמה זמן זה נמשך. אווה הכריחה אותי לשתות כוס מים, ופרויקה הגיש לי כוסית יי"ש שרוקנתי מייד. לא חיכה, מזג עוד שתי כוסיות ושתינו לחיים וכך בישיבה נרדמתי. השכיבו אותי על הספה שלי מתחת לאורלוגין, שגם הוא נשאר במקומו מאז. העירו אותי רק בערב, שתפתי פנים והתיישבנו לאכול. רק אחרי הארוחה וכוס יין, פנה פרויקה ואמר שלפני הכול הוא רוצה להגיד לי למה הם גרים כאן. הם גרו כל השנים בדירה שכורה בחצר גדולה עם עוד שלושה שכנים. דירה גדולה ומרווחת עם החזית לרחוב. זכרתי כי בקרתי אצלם הרבה פעמים עם דוד לייב. פרויקה סיפר שכאשר חזר הביתה אחרי שנתיים בפלוגות העבודה של ההונגרים, הבית היה הרוס ולגמרי מרוקן. הוא לא מצא שום דבר מתכולתו. הבית של דוד לייב נשמר טוב מאד על ידי אותה רומניה שלה נתתי לשמירה את מופי הכלבלב שלי. היא יודעת שדוד לייב הוא הדוד שלו והרשתה לו להיכנס ולגור בבית של דודו. פרויקה סיכם בזה שעכשיו הוא של שנינו. על המקום הסכמתי איתו. עכשיו הוא בקש מאווה שהיא תספר לי מי היא. התחילה בזה שהיא לא יהודיה, הסתכלה עלי במבט חודר ואמרה שהיא הונגריה מהכפר ההונגרי השכן נימיג'ה. בגלל זה העדיפה שהפעם הראשונה ניפגש בביתנו המשותף. הרגשתי שהיא במתח נפשי ומצפה לתגובה שלי על הידיעה שהיא לא יהודיה. חבקתי אותה חזק, ליטפתי את ראשה ואמרתי לה שאם יש לה אחות שתאהב אותי כמו שהיא אוהבת את פרויקה אז הקשר המשפחתי יהיה עוד יותר חזק. היא נשמה לרווחה, ובשובבות אמרה שעכשיו יש לה ממי לבקש עזרה אם בעלה יציק לה. על זה שתינו שוב לחיים, ואת סיפור "ההיסטוריה" שלנו דחינו למועד אחר.

למחרת בבוקר, אותה שכנה רומניה נכנסה אלינו, חיבקה וברכה אותי ובקשה שלא נצא מהבית כי בעוד זמן קצר תחזור, ויצאה. לא עברה חצי שעה, והיא חזרה עם הנכד שלה והביאה איתה כלי בית, כלי מטבח וכלי מיטה שהצליחה להציל. אפילו שמיכת פוך ("דאחנא" ביידיש = כר גדול ועבה בגודל של מיטה), ובגילוי לב אמרה שמחזירה את כל הדברים האלה "רק לי". לאף אחד אחר לא הייתה מחזירה. היא ודודה חיה היו חברות טובות והיא יודעת כמה דודה חיה אהבה אותי. חיבקתי חזק את המלאכית השמנה הזאת, נישקתי אותה הרבה פעמים והצלחתי לגמגם משהו שנשמע כמו מילות תודה. היא ישבה עוד קצת אצלנו, הזמינה אותי לבקר אצלה והלכה הביתה.

אחרי שהלכה בקשתי מפרויקה שיסביר לי את ההתקהלות הגדולה כשהגעתי.

הרשל, הדוד של פסי, כך התחיל, חזר הביתה לפני כשלושה שבועות וסיפר שהיה באותו מחנה ריכוז איתי. הוא חלה בשלשול חזק ונשלח למרפאה = רוויר, ושם פגש אותי. סיפר ששם פטמתי אותו בלחם וגם הצלתי אותו לילה אחד מחשד של גניבת לחם. במסע הארוך לגונצקירכן ראה אותי מתגלגל לשדה תפוחי אדמה, שמע הרבה יריות, אותי לא ראה יותר, ובצער אמר שאני נפלתי קורבן ליריות האלה! והנה, ביום חמישי חזר הביתה בחור אחד, אמר שאני בדאז' וחוזר הביתה בשבת. כולם רצו לראות את "המת" שחוזר הביתה חי – קמתי לתחייה בפעם השנייה!!

גם הוא וגם אווה ביקשו שאספר, בהרחבה עד כמה שאוכל כל מה שעבר עלי, כי הם בטוחים שלבן-אדם "שקם לתחייה" יש הרבה מה לספר. הבטחתי שאספר הרבה אבל הייתי רוצה לשמוע קודם את הקורות של פרויקה.

– הוא היה בפלוגת עבודה שעסקה בהתקנת קווי טלפון. להעמיד את העמודים ולמתוח את חוטי הטלפון ביניהם. המתקפה הגדולה על וורונז' התחילה כשהם היו עוד במרחק כעשרה קילומטרים מהמקום. התחילה הנסיגה. בהרי טטרה שבסלובקיה, עם קבוצה קטנה הצליח להימלט מפלוגת העבודה, ומשם במשך שבועות ארוכים הגיע הביתה ברגל.

בערב השני ספרתי אני. סיפרתי בהרחבה על אושוויץ על מחנה הריכוז גוזן II, על הרוויר, תיארתי להם את ההרדמה של דר' הלברג, את הזוועות של הבנהוף, השחרור, והתלאות הרבות בדרך הארוכה הביתה. שני דברים לא הזכרתי: שבבנהוף הייתי קאפו, ואת מותו הטרגי של אוטו. תיארתי את הפגישה עם דוד אדולף בדאז' והתרגשותי כשראיתי מרחוק את צריחי הכנסייה. כאן הוא עצר את שטף דיבורי ואמר שמבין אותי טוב מאד שקשה לי להגיד לו שאוטו כבר לא בחיים. הוא יודע את זה, כבר נפגש עם ברגר והוא סיפר לו הכל.

קרוב לשבוע לא יצאנו מהבית. אווה פיטמה אותנו במאכלים נהדרים. היא הייתה שפית מומחית ממש בתפריט ההונגרי. כמעט כל ערב הזמינה חברים ומכרים וחגגנו את שובי. בין המכרים היה גם גבר אחד שכבר הזכרתי את שמו, "שלמה קסירר", היכרות מקרית בקיץ 1943. שמחנו מאד להיפגש שוב, אבל בין חברים רבים ובין כוסית לכוסית לא הזדמן לנו לקשור שיחה.

לאחר ימים ארוכים שלא יצאתי מהבית הייתה זאת אווה שממש "גירשה" אותי החוצה, להסתובב בין אנשים, להרגיש שאני שוב אחד האזרחים של העיירה שלנו. שמחתי לטייל על המדרכה שלמעלה משנה וחצי לא דרכתי עליה, לפגוש אנשים ששמחו לברך את שובי הביתה, והתרגשות מיוחדת הייתה לי כשנפגשתי עם שניים מחברי הרומנים, החברים מה"קולינדה". הבטחתי להם שכאשר ארגיש שאני שוב עם שתי רגלי על הקרקע לא אהסס לבקר אצלם. נפגשתי גם עם קסירר וקבענו שלמחרת אהיה האורח שלו בצהרים.

הגעתי כשעה לפני הארוחה והוא הציג אותי לאשתו ולאבא שלה. אישה יפה מאד שקבלה אותי בלבביות, אמרה ששמה אסתר, אבל כולם קוראים לה אסתי, והיא רוצה שגם אני אקרא לה כך. לאבא שלה קוראים יוסף אהרון הרשקוביץ, אבל כולם קוראים לו "טטה". הם רוצים שגם אני אקרא לו כך. הוא הטטה של כולם כי הוא היהודי היחידי בעיירה שחזר מהגיהינום ויש לו מי שבאמת בשר מבשרו וקוראת לו טטה. גם אווה, שלא יודעת יידיש, קוראת לו טטה. הייתי מאד נרגש מקבלת הפנים החמה הזאת. נגשתי אל האיש שכרגע הכרתי, חבקתי אותו ואמרתי לו טטה. הוא החזיר לי חיבוק ואמר שהלוואי והייתי הבן שלו. הרגשתי טוב מאד אצלם, מהרגע הראשון הייתה לי תחושה שהם לא רואים אותי כזר, ונהייתי אורח רצוי בביתם.

בעלת הבית של החנות של דוד לייב הזמינה אותי יום אחד שאבקר אצלה בבית. איך שהגעתי ישר אמרה לי לעלות לעליתהגג. הסתכלתי אליה בסימן שאלה, היא רק חייכה וסימנה לי לעלות. עליתי, וכמעט שנפלתי מראש הסולם – שתי מכונות התפירה שלנו היו שם למעלה על "הבוידם" -. ירדתי מהסולם, תפסתי בשתי ידיה ונשקתי אותן שוב ושוב ולא יכולתי להוציא הגה מפי מרב התרגשות. איזה מילים היו יכולות להביע את גודש התרגשותי ותודתי?? אמרה לי שהיא עם הנכד שלה, בחור בן שש-עשרה העלו לעלית הגג את המכונות עוד באותו היום כשרכזו אותנו בבית הכנסת. סומק עלה על פניה כשחיבקתי אותה והתחלתי להודות לה. היא הפסיקה אותי ואמרה שהיא בטוחה שבמקרה הפוך "לייב" ואני היינו עושים אותו הדבר, וחייכה עם דמעות בעיניה. איך שהיא ביטאה את השם "לייב" קבלתי את הרושם שהיא אהבה אותו.

חנות הדליקטסים שבעבר הייתה של גרמני אחד, הייתה עכשיו בבעלות משותפת של יהודי ורומני שהיה קונדיטור. בקשתי כסף מפרויקה והזמנתי שתי עוגות יפות. ביום ראשון הבאתי אחת לאישה הטובה שהצילה את מכונות התפירה ואת השנייה הבאתי לשכנה הרומנייה הנפלאה שהחזירה לי כל כך הרבה דברי ערך. בהזדמנות זו בקשתי שתחזיר לי גם את מופי הכלבלב. היא הנידה ראש מצד לצד וכמעט בלחישה אמרה, תסלח לי מאד אבל את מופי אני לא מחזירה, הוא עכשיו התינוק שלי. אמרתי לה שאני אכנס לחצר ואם מופי ינבח ויתנפל עלי, אצא והוא יישאר שלה. היא הסכימה. הייתה בטוחה שאחרי יותר משנה וחצי הכלבלב לא יזהה אותי. נכנסתי לחצר, עשיתי שני צעדים ונעמדתי. מאחורי הבית שם למעלה על המדרון, התחיל לרוץ אל השער הכלבלב עם נביחות קולניות. רץ, רץ, ושני צעדים לפני השתתק, נשכב על הבטן, הרים את ראשו, הסתכל עלי והתחיל ללקק את שפתיו. התכופפתי והושטתי יד. הוא לקק את ידי והתחיל להתרוצץ סביבי. התרחק קצת בקפיצות, התקרב שוב והשמיע מן יללות של שמחה. השכנה הטובה הזאת עם חיוך עצוב על פניה אמרה: ויקטור שכני היקר, קח את הכלבלב היקר הזה ותהיו מאושרים. הוא בין כך לא יישאר אצלי יותר. חיבקתי את האישה הזקנה והיקרה הזאת ויצאתי מהחצר ומופי אחרי. שוב היה לי מלווה. אבל זה לא ארך הרבה זמן. ביתי כבר לא היה ביתו. גם הוא הרגיש את היעדרותם של אלה שאהבו אותו. הוא חזר לבית שלו שם למעלה בקצה החצר הארוכה, והשכנה הזקנה הייתה שוב מאושרת.

נאסאוד של היום לא הייתה ואף פעם כבר לא תהיה נאסאוד של ילדותי, של דודה חיה ודוד לייב ושל חמש מאות עשרים וחמישה יהודים שחיו בה עד לפני שנה וחצי, שמתוכם חזרו הביתה בקושי עשרה אחוזים בלבד. לאט לאט התיישבו כאן עוד כשלושים יהודים מהכפרים שבסביבה, ועכשיו חיו בנאסאוד כשמונים יהודים. קהילה יהודית נכבדה בהשוואה לישובים אחרים שכבר אין בהם אף יהודי. אבל איפה החנויות עם חלונות הראווה הנהדרות? איפה שתי חנויות המכולת של מושקוביץ ושל ויזל? ובתי המלאכה הרבים? ואיפה הפחח "ווהל", הפחח היחיד בעיירה שעבד חודשים רבים כדי לחדש את כיסוי הפח של שני הצריחים של הכנסייה? ואיפה השען מלא ההומור שנתן לי את פנקס הבדיחות שלו? כשישבתי בודד על ספסל תחת עץ הערמונים, שאלות רבות כאלה הציפו את מחשבותיי שבצער רב ידעתי עליהן את התשובות ובכל זאת הופיעו שוב ושוב. יחד איתן הופיע בעיני רוחי "הציווי" שהשתרש עמוק בנשמתי כבר שנה וחצי: להתגבר, לשרוד!!

נפגשתי הרבה פעמים עם שלושת חברי הרומנים, פעם עם זה ופעם עם אחר, וכל אחד רצה שאספר. תוך כדי הליכה איטית הייתי מתאר קטע מפה, קטע משם, אבל הם הבינו שעדיין קשה לי לספר בהרחבה. יום אחד אנטון, אחד משלושת החברים, העביר לי בקשה מאבא שלו, לבוא אליהם הביתה ערב אחד, כשארגיש מספיק חזק. אבא שלו היה אחד מאותם חברים של דוד לייב שהביאו את הכסף הרב בערב שלפני שרכזו אותנו. למחרת בערב באתי אליהם.

בסלון הגדול והמרווח שלהם ישבו שלושת המשפחות של החברים שלי. סבתות וסבים, אחים ואחיות, = ישבה שם גם אותה אחות של חבר שלפני שנים גילתה לי לראשונה את סודות האהבה =, עכשיו כבר אימא, והיו גם כמה שכנים. גוללתי לפניהם די בהרחבה כמעט הכול. תוך כדי דיבור הייתה לי מין הרגשה מוזרה – כאילו נפתח איזה שסתום והזיכרונות מתחילים לקבל ביטוי. התחלתי מהגטו דרך אושוויץ, מחנה גוזן II, הגעתי לבנהוף והעבודה שם, תיארתי את ההרדמה של דר' הלברג, את האקציה עם המקרה המזעזע עם חברי יוסי הרמן. בנקודה זו, אנטון חברי פרץ בבכי, ובקושי גמגם שבכיתה III ישב איתו על אותו ספסל. כאן הפסקתי. ראיתי שכולם המומים. התיישבתי על די אנטון, תיארתי את פגישתי עם אוטו – כולם הכירו אותו – וסיימתי עם הסיפור הטרגי-קומי של אריקה. החיוכים של כולם שינו את האווירה מהמתח, אבא של אנטון ביקש סליחה, יצא לכמה דקות וחזר עם מגש מלא כוסות וכמה בקבוקי יין, מזג לכולנו ושתינו עם הברכה הרומנית המסורתית "לשנים רבות עם בריאות". =המחווה הזאת של אבא של אנטון הזכיר לי את השיטה של זיידי לרומם את מצב הרוח =.

כבר סתיו, כבר חודשיים שהגעתי הביתה ואני עדיין מרחף באוויר, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. חסרו לי החברים, במיוחד חברי היקר ז'ולי. = אף אחד לא חזר מהמשפחה שלו =. הייתי בודד. חברי הרומנים בני כיתתי לשעבר, וגם כאלה שלא היו בני כיתתי, הזמינו ואירחו אותי, גם כדי לשמוע, אבל בעיקר כדי לעזור לי להתגבר על בדידותי. הייתי בא אליהם בערב, תמיד היה כיבוד ביד רחבה והשתייה כיד המלך. התברר לי שאני מסוגל לשתות די הרבה ולא להשתכר. הרבה פעמים במקום לשאול, ספרו על עצמם, אל אופן החיים עכשיו אחרי המלחמה. רק הזקנים, שכולם הכירו טוב מאד את דוד לייב, בקשו לפעמים שאספר אודותיו. הרבה פעמים הערב נמשך עד מאוחר ונשארתי לישון אצלם. זה קרה די הרבה פעמים. היו יהודים שלא ראו בעין יפה שאני נשאר לישון אצל רומני בבית. מה עוד שלבית הכנסת לא הלכתי אף פעם. דווקא טטה, שהיה יהודי דתי מאד, הבין שאני לא יכול לסרב להזמנות של קולגים לשעבר. אמר שלהפך, זה טוב מאד שהמארחים שומעים ממקור ראשון מה עבר על העם היהודי. אבל גם זה נכון שאני קצת נסחפתי עם זה. היו ימים שלא ידעתי איפה אני אתעורר למחרת בבוקר. למרות שהייתי אורח רצוי בכל בית – ואולי דווקא בגלל זה – עוד לא הרגשתי קרקע יציבה תחת רגלי. לפעמים היו לי סיוטים איומים בלילה – ההרדמה של דר' הלברג, האקציה ויוסי ששאל ויקטור, למה אתה? הקרב עם ג'ורג' הרוצח ואני מנצח…. והיו לי גם חלומות מתוקים עם אימלה ואולגה, שיחה עם חברי ז'ולי, ולפעמים ראיתי את הפנים של ואלי, אבל למזלי, לרוב ישנתי בלי חלומות.

אווה הרגישה באי היציבות שלי ואמרה לי שאני צריך לחזור לעבודה. העבודה תעמיד אותי חזרה לקרקע. שמחתי על העצה שלה וכעסתי על עצמי שזה לא עלה בדעתי. בנאסאוד הייתה חנות עם בית מלאכה כמו של דוד לייב של רומני אחד בשם קנטור. נכנסתי אליו, ולפני שהצגתי את עצמי אמר שיודע מי אני, שהכיר טוב מאד את דוד לייב, יודע מה עבר עלי, ומוכן לתת לי לעבוד בקבלנות. כלומר תשלום לפי זוג נעליים. קבלתי את הצעתו, ובאמת העבודה עשתה לי טוב על הנשמה. הפסקתי לרחף. אווה הייתה צודקת, ומהכסף הראשון שהרווחתי הבאתי לה זר פרחים.

בסוף אוקטובר הגיעה הביתה אחות של אסתי, קטנה ממנה בחמש וחצי שנים, בת שבע עשרה. שמה אידה, אבל קוראים להיולי. עכשיו היו שתי "פיות" שקראו טטה, טטה! וטטה היה שיכור מאושר. הדבר הראשון שהפליא אותה אחרי שהכרנו היה, שאני קורא טטה לאבא שלה, כאילו אנחנו אח ואחות. הסברתי לה שבין שמונים היהודים שחיים בעיירה שלנו הוא היחידי שיש לו בת שחזרה מהגיהינום וקוראת טטה. אין אף יהודי שאחד מילדיו חזר. הוא הטטה היחידי, הטטה של כולם. יש כמה יהודים יותר זקנים ממנו וגם הם קוראים לו טטה. אחרי שתיקה מהורהרת הודתה שרק עכשיו הבינה את הסמליות הטרגית בזה שכולם קוראים לו טטה. אחר כך אמרה לי שהם היו תשעה ילדים, שמונה אחיות ואח אחד ונשארו רק שתי אחיות מאושרות שיש להן טטה.

כעבור כמה ימים יולי רצה אלי לעבודה, ועוד מהדלת צעקה שיש לה עוד אחות שחזרה הביתה. הגיעה אתמול מאוחר בערב. שמה יהודית אבל הם קוראים לה יוצי. בשלוש שנים יותר גדולה ממנה ושנתיים יותר קטנה מאסתי. ועכשיו יש כבר שלוש אחיות, שלוש פיות שצועקות באושר טטה. בערב הלכתי אליהם להכיר את היוצי הזאת ולברך את טטה במזל טוב.

הבית של אסתי ושלמה קסירר עם שתי האחיות יוצי ויולי ועם טטה, היה הבית היהודי המאושר ביותר בעיירה שלנו. תמיד שמחו לארח ידידים, חדשים וותיקים, וחברים של טטה. עכשיו עם שלוש נשים צעירות בבית השולחן שלהם תמיד היה עמוס בדברים טובים, וסביב השולחן שיחות ערניות. אבל מה שמשך אותי אליהם לא היה השולחן העמוס בכל טוב, וגם לא השיחות העיריות, היו אלה שתי עיניה הירוקות ושתי גומות החן של יולי. היא הייתה יפיפייה עם שיער אדמוני, חום קצת מקורזל וגוף נהדר. תמיד חייכנית, סקרנית, ותמיד פתוחה לשיחה. מאד נמשכתי אליה ולא הסתרתי את זה. והייתה לי הרגשה מעודדת שגם היא לא אדישה כלפי. מהר מאד התיידדה עם החבורה הצעירה, הקטנה מאד בינתיים, שהתגבשה לאחרונה. החבורה הזאת הייתה קטנה באמת. מבין הבנות הרבות שהיו בעיירה לפני השואה חזרו רק ארבע. מבין הבנים בני גילי פחות או יותר, חזרו חמישה. אזכיר רק שניים: שימי פולק, אותו שימי היפיפה שהצליח להקסים, אז, את האני, והרמן יעקב, צעיר ממני בשלוש שנים, ששמו הצטמצם ל"יונצ'י". מבין הבנות אזכיר רק את פסי, האחיינית של הרשל. יחד עם יולי השתדלנו לקרב אלינו צעירים שמקרוב באו עם משפחותיהם והתיישבו בעיירה שלנו. ביניהם מקרה נדיר, ממש "פלא": הופיעו ששה צעירים ניצולי שואה בני משפחה אחת: ארבע אחיות ושני אחים יותר מבוגרים, משפחת "ווג" VEG. כך התרחבה קצת החבורה שלנו.

פסי גרה עם הדוד שלה, הרשל, בכפר הקטן "לושקה", מעבר לנהר הסומש. יולי ואני הלכנו לבקר אצלם כי נודע לי שהרשל קצת חולה. בזמן שהבנות נכנסו למטבח להכין איזה נישנוש, הרשל התחנן ממש שלא אזכיר את המקרה המביש של ניסיון גניבת הלחם אותו לילה ברוויר. ישבנו שם די הרבה זמן ומביקור זה נולדה ידידות חמה בין יולי ופסי.

בדרך הביתה, לבקשתי, יולי ספרה לי איפה השתחררה. וזה הסיפור שלה:

עוד בקיץ 1943 אחותה, יוצי, זו שרק לפני זמן קצר חזרה, נסעה לבודפשט אל תופרת קרובת משפחה ללמוד אצלה מקצוע. כעבור מספר חודשים נסעה גם יולי בעצמה והצטרפה אל אחותה. כיוון שהן לא היו ילידות בודפשט, לא נכללו במבצע של דר' וולנברג השוודי. הן היו בגטו בודפשט ומשם דרך אושוויץ הועברו למחנה בגרמניה. ושם בלילה השני הייתה אזעקה, השתרר חושך מוחלט, דחיפות וצעקות "לוס לוס". ביציאה מהבלוק בערבוביה ובאנדרלמוסיה גדולה שנוצרה בחושך הן איבדו אחת את השנייה. לא רק הן. הצעקות לא עזרו. כולן צעקו תוך כדי חיפוש אחרי מישהו. עוד לפני עלות השחר נדחסו לקרונות ויותר לא נפגשו. – אמרה לי את שם המחנה ממנו השתחררה אבל הייתי כל כך נרגש מהסיפור הטראגי שלה שלא קלטתי את השם -. חיבקתי אותה, ליקקתי את דמעותיה, והתנשקנו שוב ושוב. יד ביד ובשקט צעדנו הביתה.

כשהגענו אמרה לי אסתי שבבית השכן יש מישהו שמאד רוצה לראות אותי ומבקש שאבוא בערב לשם. הלכתי ביחד עם יולי. ומי זה שרצה לפגוש אותי? אפרים – אותו פרי שבחצר רוטשילד בבודפשט צעק "אתה חי?" הוא בא לנאסאוד בתקווה למצוא מישהו מהקרובים שאיתם יצא לאושוויץ. הוא לא מצא אף אחד. רק שלושה מהמשפחה הגדולה של השכנים. ישבנו על הספה, יולי בינינו, והוא ביקש שאספר לשכנים אלו את המקרה שלי עם תפוחי האדמה. עוד לפני שהגענו לשם, הוא ספר לשכנים די בהרחבה שהוא נפגש איתי בקליניקה, ברוויר, ושם מאד עזרתי לו. השכנים שמחו מאד להכיר אותי. ישבנו שם עוד כמה זמן. פרי ליווה אותנו לשער. שלובי זרוע עם יולי הלכנו לאט וכשנפרדנו פרי אמר לי שלשכנים לא הזכיר שבבנהוף הייתי "קאפו". באותה שנייה יולי אינסטינקטיבית שחררה את זרועה מזרועי ואני הפסקתי לעשות עוד צעד ונעמדתי המום. נחרדתי! נהיה לי שחור בעיניים ולא יכולתי לזוז! הכינוי הארור הזה לא עוזב אותי! כך עמדנו כמו משותקים. יולי מבוהלת עם דמעות בעיניה ואני חנוק ובלי נשימה. אחרי שתיקה די ממושכת נעמדתי מולה פנים אל פנים, הסתכלתי בעיניה הנהדרות ובקשתי שתקדיש לי עוד פגישה אחת בלבד ואספר לה הכול. אחר כך, אם לא תרצה יותר לראות אותי, אבין אותה אבל אהיה מאד אומלל. היא הסכימה. קבענו למחר בבוקר וליוויתי אותה הביתה. אחרי לילה ארוך בלי שינה קמתי מוקדם, יצאתי לאוויר הקריר והתיישבתי על ספסל תחת עצי הערמונים. כשראיתי את יולי יוצאת מהחצר שלהם קראתי לה ונפגשנו בחצי הדרך. הצעתי שנלך אל פסי כדי שלא תהייה לבד ושם אספר לה הכל.

פגשנו את פסי במטבח מכינה תה ואיזה כדור בשביל הרשל, שעדיין שכב במיטה חולה. היא סגרה את הדלת לחדרו של הרשל והתיישבנו. אני מול שתיהן והתחלתי לספר! בהרחבה! לא פסחתי על שום דבר! איך הגעתי לרוויר (מרפאה) איך התגלגלתי לבנהוף, את השפיץ של האינדיגו והוצאת הגופות דרך החלון, ה"אקציה" וההליכה האיטית של יוסי, ואיך ולמה נדבק בי הכינוי קאפו, שלא נותן לי מנוחה ומאמלל אותי עד עצם היום הזה. דברתי יותר משעתיים ובסוף רק בקשתי שיאמינו לי שזאת האמת, האמת האיומה. ושתקתי. פסי בכתה בשקט. יולי לא בכתה. היא קמה, חיבקה אותי ואמרה: "ויקטור אני מאמינה לכל מילה שאמרת. תמיד אאמין לך. אני אוהבת אותך ורוצה להיות איתך לתמיד". מרוב אושר, בלי בושה, פרצתי בבכי. בכי שמהר הפך לחיוך של שלושתנו ואחר כך לצחוק מאושר מצלצל ומתגלגל. תפסתי אותה בזרועותיי והתחלתי לקפץ איתה במקום. מהרעש הרשל התעורר ויצא אלינו. פסי רצתה לספר לו, הקדמתי אותה, ועם חיוך של השתחררות אמרתי לו שעכשיו הן כבר יודעות שהייתי "בנהוף קאפו". והרשל, כמו שזיידי היה עושה במקרים כאלו, הביא בקבוק יין ושתינו לחיים. יולי נגבה לי את הדמעות, גם של פסי, ואמרה שהדמעות שלי, של אדם שעמד מול ג'ורג' הרוצח ואמר לי שיצא בחיים מהגיהינום, קושרות אותה אלי לתמיד.

[אני חוזר קצת בזמן כדי לתאר שתי פגישות מרגשות שהיו לי. הראשונה, כחודש אחרי שחזרתי הביתה ביקר אצלי "ניקולאי". אותו ניקולאי שלפני הרבה שנים בא לדוד לייב ובקש שיקבל אותו כשוליה ללמוד סנדלרות. הביא לי את הפטיש שאיתו עבדתי. בהתחלה רק הסתכלנו אחד על השני בלי לדבר. אחרי כמה זמן אמר לי שהוא נשוי ובקש שאבוא לבקר אצלם בעוד יומיים ותהיה לי הפתעה. איך שנכנסתי לביתם מצאתי עצמי מחובק בזרועותיו של באדה  דומיטרו ופרצתי בבכי. האיכר היקר הזה בכה יחד איתי. רגעים ארוכים עמדנו מחובקים ולא יכולנו לעצור את הדמעות. פלוריקה (פרח קטן) אשתו של ניקולאי, הגישה לנו כוסיות צויקה וזה הרגיע אותנו – בעיני רוחי ראיתי את באדי דומיטרו על המרפסת שלנו, אותו לילה, מפציר בדוד לייב שנבוא אליו למחבוא שהוא הכין ונציל את עצמנו. באדי דומיטרו, עם טפיחה על השכם, אמר לי שעוד זמן מה, אחרי שאמצע את מקומי וארגיש בבית ממש, יבוא לקחת אותי לבקר אצלו בבית. נפרדתי מהם בחיבוקים חמים].

גם יולי וגם אני ידענו שבשביל שהתמיד שלנו יוכל להתגשם אני חייב ליצור בסיס כלכלי כדי שנוכל להקים בית משלנו. העבודה שלי אצל קנטור לא תספיק למטרה זו. הייתה זאת יולי שהזכירה שיש לי שתי מכונות תפירה. המכונות הציתו בי את הרעיון לפנות לניקולאי ולהציע לו להקים במשותף בית מלאכה כמו שהיה לדוד לייב. ערב אחד הלכנו אליו הביתה והצעתי לו שותפות. גם הוא וגם פלוריקה אשתו התלהבו מהרעיון. תוך כמה ימים מצא מקום מתאים, הבאנו את מכונות התפירה ופתחנו את בית המלאכה שלנו. פרויקה שמח שסוף סוף אני מתחיל משהו רציני, והלווה לי קצת כסף לקנות חומרים וכלים דרושים. מה העיסוק של פרויקה – לא ידעתי ולא שאלתי.

ביום הראשון שפתחנו את בית המלאכה בא טטה, שם מזוזה בצד ימין של הדלת, תקע כף עם שנינו ואיחל הצלחה. אסתי הפתיעה אותנו עם אגרטל קטן עם פרחים, חיבקה את שנינו, יעצה לנו סבלנות ואורך רוח ואיחלה לנו הצלחה. גם בעלה, שלמה קסירר, הציע לי הלוואה. אמרתי לו שאפנה אליו בלי היסוס כשאהיה זקוק להלוואה. יולי הייתה מאושרת ומלאת ביטחון שנצליח. הזמנות עוד לא היו לנו, אבל הייתה לנו דלת פתוחה!

בינתיים אסתי, שלמה וטטה גיבשו תכנית בשביל שתי האחיות הצעירות. בקלוז' המוסד של ג'וינט הפך לפנימייה של בנות. אותו המוסד ששהיתי בו כמה חודשים בסוף שנת 1939. המנהל היה אותו דר' קליין שקבל אותי אז באהדה וחמימות. הוא היה בין הבודדים של יהודי קלוז' ששרד את השואה. שלמה הכיר אותו עוד מלפני השואה, ודר' קליין הסכים לקבל את האחיות לפנימייה. במוסד זה מצאו קורת גג הרבה בנות יהודיות ניצולות שואה, שבאו מכל הסביבה לעיר הגדולה ללמוד מקצוע. שלמה, עם הקשרים הענפים שהיו לו בקלוז', מצא תופרת מפורסמת בעיר שהסכימה לקבל את הבנות כמתלמדות. יולי ויוצי עברו לקלוז'. כשנפרדנו בתחנת הרכבת הבטחתי ליולי שכל שבוע תקבל ממני מכתב. שנינו ידענו שזו פרידה זמנית. גם יוצי ידעה.

כמה ימים אחרי שפתחנו את הסנדלרייה שלנו נכנס אלינו איש גבוה, קצת מבוגר, לחץ ידיים עם שנינו ואיחל לנו הצלחה. ניקולאי קיבל את האיש בקידה של כבוד ועל פניו חיוך של שמחה. האיש הסתכל עלי ושאל אם אני מזהה אותו. לא חיכה  לתשובה והציג את עצמו: "אופראה", מנהל בית הספר העממי. לא הצלחתי להיזכר מאיפה הוא מכיר אותי. חיכה כמה רגעים ואז הזכיר לי: "הוא הכיר טוב מאד את דוד לייב ואהב להיכנס לחנות לשוחח איתו. יום אחד כששוחח איתו על הקונפליקט שבין הרומנים להונגרים בטרנסילבניה, נכנסתי מבית המלאכה לחנות ואמרתי להם שלדעתי הפתרון הוא עצמאות טרנסילבניה, מדינה עצמאית עם עיר הבירה קלוז'". עכשיו נזכרתי, וזכרתי גם את האזהרה החמורה שלו, לא לדבר על זה עם אף אדם, כי זה עלול להיות מאד מסוכן. שאלתי אותו למה הוא מזכיר לי את זה. תשובתו הפליאה אותי!! הוא אמר שגם אז במחתרת וגם היום הוא המזכיר של המפלגה הקומוניסטית בעיירה. אז, כשדברתי על עצמאות טרנסילבניה, ביטאתי את הפרוגראמה והרעיון של הקומוניסטים הטרנסילבאנים, רומנים והונגרים. אחרי הפסקה קצרה הוסיף שבשמחה יקבל אותי לשורות המפלגה. הייתי מופתע, לא ציפיתי למחווה כזאת. אמרתי לו שרק חזרתי מהגיהינום הגרמני, עדיין מרחף ומקווה שבעזרתו של ניקולאי אצליח לבסס קרקע תחת רגלי. כשאתאושש גם נפשית וגם כלכלית אשקול את הצעתו בכובד ראש. לחצנו ידיים בחמימות והוא עזב. ניקולאי היה מופתע ונדהם. אמר שישנם רבים שרוצים להצטרף למפלגה, "אופראה" בוחן כל אחד בקפדנות, את עברו של הפונה, ועובר זמן עד שמחליט לקבל אותו, והוא מופתע שאותי הוא דווקא מזמין. אותי זה לא הפתיע. עכשיו, אחרי הניצחון הגדול של ברית המועצות על גרמניה הנאצית, המדינות במזרח אירופה היו מושפעות ממנה, והמפלגות הקומוניסטיות במדינות אלה, כולל רומניה, שאפו להגיע לשלטון. זה דירבן הרבה אנשים להצטרף למפלגה, וזה מצדיק את הבררנות של אופראה. הסברתי את זה לניקולאי והוא הבין אותי.

אבל מה לעשות, הסנדלרייה שלנו לא כל כך הצליחה. הרבה ימים פשוט ישבנו בחיבוק ידיים. הייתי מודאג ואובד עצות. טטה וקסירר עודדו אותי, אמרו שאלה הקשיים של כל התחלה, ואני צריך להיות סבלני וחזק. גם פרויקה עודד אותי באותן המילים והציע לי עוד הלוואה, אך לא העזתי לקבל. (לא ידעתי במה פרויקה עוסק).

הישועה באה מכיוון בלתי צפוי. הזכרתי שבדרך הביתה כשפגשתי בדאז' את דוד אדולף, הוא הפגיש אותי עם בן-דוד מדרגה שנייה או שלישית, המבוגר ממני בכמה שנים, בשם פולק יחזקאל, ובקיצור קוראים לו "חזקל". גם הוא תפר במקצועו. ובכן, חזקל זה הופיע יום אחד אצלי בסנדלרייה. אמר לי שעם סנדלר מומחה הקימו בדאז' סנדלרייה. הוא מציע לי שותפות מלאה בתנאי שאביא את שתי מכונות התפירה. ביקש סליחה שאין לו זמן לביקור אצלי בבית, אך רוצה לקבל תשובה כמה שיותר מהר, וחזר לדאז'. עמדתי בפני תפנית מאד מפתה. התייעצתי עם טטה ושלמה וגם עם פרויקה ושלושתם אמרו שאסור לי להחמיץ הזדמנות כזאת. ספרתי הכול לניקולאי, הוא הבין אותי ונפרדנו כחברים טובים. כעבור כמה ימים העברתי ברכבת את המכונות לדאז' ונכנסתי לשותפות עם הקו פולק. סתיו 1946.

אחרי שסידרנו את המכונות בסנדלרייה, הוא הביא אותי לדירה בה הוא גר ואמר שכבר סידר שגם אני אגור כאן. הדירה שייכת לבן-הדוד שלו שאפגוש אותו בערב. שמו של בן הדוד שטיינפלד יחזקאל. בקיצור גם הוא חזקל. חזרנו לסנדלרייה, הכרתי את הסנדלר, איש כבן ארבעים, וניגשנו לתכנן את חלוקת העבודה בינינו – אנחנו מייצרים רק נעלי נשים לפי מידה. הייתה לי תכנית מגובשת שהוא קיבל אותה. אני מכין את השבלונה לפי הדוגמא שהלקוחה בוחרת, הגזרן, התפר ומנהל החשבונות. הוא, חזקל – הסוחר, קונה את העורות והחומרים הנחוצים, מטפל בלקוחות, לוקח את מידות הרגליים וקובע את המחיר.

בשבת בבוקר נסעתי לקלוז' והפתעתי את שתי האחיות במוסד הג'וינט. שתיהן שמחו וברכו אותי על החלטתי והתרגשו כשאמרתי שקודם התייעצתי גם עם טטה. בארוחת הצהריים התרחש מפגש מאד משמח ומרגש. הבנות נדהמו מההפתעה כשדר' קליין ואני נפלנו אחד לזרועות השני. הן לא ידעו שאני הייתי במוסד הזה כמה חודשים לפני שבע שנים, וגם אז דר' קליין היה המנהל. הוא נשאר אותו האדם הטוב והלבבי שהכרתי. קצת יותר מבוגר ועל פניו אותות סבל. הבטיח לי שידאג ויטפל בבנות כפי שהיה דואג לבנות שלו עצמו. הבנתי את הכאב שלו בהבטחה זו. באותו ערב הייתי כבר חזרה בדאז'.

השותפות הצליחה יפה מאד. היו לנו המון לקוחות. מהר מאד הבנתי מדוע: חזקל היה גבר יפה תואר ומושך, גבוה אתלטי, בלונדיני עם עיניים כחולות וחיוך מקסים, ורווק! המראה הזה וההופעה שלו משכו הרבה נשים להזמין אצלו נעליים. שטיינפלד חזקל, שאצלו גרנו, היה הניגוד הגמור לבן דודו – פולק חזקל. הוא היה בחור נמוך ורזה, שנה וחצי צעיר ממני וחצי ראש יותר נמוך ממני. הוא היה טכנאי שיניים עצמאי והרוויח הרבה כסף – הזכיר לי את חברי הטוב ז'ולי. עכשיו היו לי שני "חזקל" (HEKU): חזקל הקטן אצלו גרתי ו חזקל השותף שלי. השותף היה חזקל "הגדול", והשני, שטיינפלד, היה חזקל "הקטן". כך כיניתי אותם כשדברתי אודותם. די מהר נהיינו חברים טובים עם חזקל הקטן, ומצאנו שפה משותפת כמעט בכל. המגורים בבית שלו לא היו הכי נוחים, אבל זה מה שהיה והתרגלתי. עבדתי בהתלהבות ובערבים נהניתי מהחברות עם חזקל הקטן שהיה בחור משכיל ונבון. עם חזקל הגדול, חוץ מהשותפות בעבודה, לא נוצר שום קשר. הוא היה סנוב וגא במראהו החיצוני שמשך את הלקוחות.

אבל כאן בדאז' היה לי גם הדוד אדולף שהקרבה והקשר איתו התהדקו יותר ויותר. רק איתו היו לנו זיכרונות משותפים. אני לא יודע אם הוא עסק במשהו, אבל תמיד היה לו כסף ומזמין אותי לכוס קפה ועוגה. יום אחד בישר לי שיש לי עוד דוד כאן בדאז' – אח יותר גדול שלו, וולף הרמן. עכשיו נזכרתי שיש לי דוד בשם זה שבקרתי אצלו רק פעם אחת לפני שמונה שנים בחופשת חג המולד 1938. הם גרו בעיר "איוד" בחלק הרומני של טרנסילבניה ורק שמעו על אושוויץ. יש לו בן אלכס, גדול ממני בשנה ונסע לפלסטינה מיד אחרי המלחמה. דוד הרמן התאלמן ועבר לדאז' כדי לגור ליד אחיו אדולף. עכשיו יש לי שני דודים הרמן ואדולף, שני חזקל קטן וגדול שמחשיבים אותי כבן דוד שלהם. יש לי עבודה טובה והכנסה יפה. ולא רחוק מכאן, בקלוז', שעה נסיעה, יש לי את יולי היקרה שכל שבוע אני כותב לה מכתב. הייתי מאושר!

אני מאושר ומלא ביטחון בקשר לעתיד. פעם בחודש, לסוף השבוע הבנות היו נוסעות הביתה אל אסתי וטטה. אז בשבת בבוקר הייתי נוסע לנאסאוד ונשאר שם עד יום ראשון בערב. חזקל שותפי לא אהב את זה, אבל לא אמר מילה רק ראיתי את זה על פניו. בינתיים זה לא הפריע לי. הייתי שקוע בעבודה עד מעל לראש – הכנת מודלים חדשים, שבלונים, גזירה, תפרות ונוסף לזה ניהול החשבונות. כמעט כל יום עבדתי עד שמונה, תשע בערב. לפעמים בהפסקה בין עבודה אחת לשנייה הוצאתי את התמונה של יולי מהכיס ומתבונן בה בגעגוע. חזקל שותפי ראה פעם את התמונה ובמן התנשאות אמר שנפלתי קורבן לאישה בכלל לא כל כך יפה ועוד "מורושנקה" – כלומר מ"מרמורש" -. הסתכלתי עליו בתימהון ולא הגבתי.

[לפני שאמשיך אני חייב להתעכב על הביטוי הזה "מורושנקה". האזור שמצפון לטרנסילבניה, וגובל עם סלובקיה נקרא מרמורש. גרים שם הרבה יהודים. רק מעטים מאד גרים בערים. קרוב לתשעים אחוזים מיהודי מרמורש גרים בכפרים. עניים, קשיי יום, וחסרי השכלה. מסתובבים בערים ועיירות טרנסילבניה, עוברים מדלת לדלת ומבקשים נדבות. קבצנים. ביידיש "שנורר". ה"שנור" הפך אצלם למקצוע. לכולם הודבק הכינוי הזה "שנורר" ועם הזמן זה הפך כינוי גנאי לכל יהודי ממוצא מרמורש. לזה נוספה הסטיגמה של ערמומיות, חוסר בושה ועצלנות, בני אדם נחותים שאי אפשר לתת בהם אמון].

חזקל שותפי נסע פעם למוסד הג'וינט בקלוז' לבקר בת של קרוב משפחה. הוא זיהה שם את יולי לפי התמונה שראה אצלי, הציג את עצמו, ופנה אליה בהונגרית. יולי הופתעה מאד ומרב התרגשות בקושי ענתה כמה מילים. מאז חזקל התחיל להטיף לי שיולי לא ראויה להיות הפרטנרית שלי, שהיא "מורושנקה בורה שרק תנצל אותי, שתפנה לי גב ברגע שתפגוש מישהו יותר מבוסס כלכלית ממני. ככה הם ה"מורושנים", אי אפשר לסמוך עליהם". די הרבה זמן הבלגתי ולא עניתי לו. העסק שלנו שגשג, ההכנסות היו גדולות, ומטרתי הייתה לצבור מספיק הון כדי להקים בית לי וליולי. אחר כך אדע איך להסתדר עם חזקל שותפי. סבלנותי פקעה יום אחד ואמרתי לו שאמשיך להיות שותף שלו בעבודה רק אם יפסיק לגמרי עם ההשמצות הנבזיות שלו. והוא הפסיק! הרי מכונות התפירה הם שלי.

בינתיים דוד הרמן התחתן עם יהודיה פליטה מ"בוקובינה", איזור שעכשיו היה שייך לברית המועצות. הוא הזמין אותי לבוא לגור אצלם. הזמנה זו באה בדיוק בזמן. רק במשך היום, בעומס העבודה, הייתי במחיצה אחת עם חזקל שותפי. אבל הוא היה כל כך פנאטי באמונה הטפלה ביחס למורשנים, שמצא דרך עקיפה להמשיך בשלו. התלבש על דוד הרמן והצליח לשכנע אותו. זה נודע לי רק מאוחר יותר.

הידידות עם חזקל הקטן העמיקה והתהדקה. הוא הכניס אותי לחוג החברים שלו, ביניהם שניים שהיו חובבי ביליארד. הם שמחו לצרף אותי אליהם, ובערבים אחרי העבודה כבר לא הייתי בודד. היו לי הנסיעות לקלוז' מדי פעם, ולעיתים יותר רחוקות עם יולי נסענו לנאסאוד לסוף שבוע. ערב פסח 1947 שתי האחיות נסעו הביתה לבלות את החג עם אסתי וטטה. הודעתי לחזקל שותפי שאני נוסע לנאסאוד לכל תקופת החג. הוא קבל את זה בלי תגובה.

שבועיים נהדרים בבית הישן שלי בו גדלתי, פגישה חמה עם אווה ופוריקה, פגישות עם חברים וותיקים ששמחו לפגוש אותי שוב, ופגישה מאד לבבית עם ניקולאי שאמר לי להתכונן להפתעה בעוד כמה ימים. בוקר אחד, אחרי שפרויקה יצא לסידוריםשלו, בשרהלי אווה שהיא בהריון. זה עדיין סוד והיא שמחה שאני השלישי שיודע את הסוד. היא מאד מקווה שזה יהיה בן, ואז הבן שלה יהיה הילד היהודי הראשון אחרי השואה שיעשו לו ברית מילה בבית הכנסת. עם דמעות בעיניה היא אמרה שהיא גאה להיות "האימא היהודייה" הראשונה בעיירה אחרי השואה למרות שנולדה להורים הונגרים. זה יהיה פיצוי קטן לזוועות שההונגרים עשו ליהודים. המום ונרגש מדבריה חיבקתי אותה, נישקתי דמעותיה ושאלתי אם כבר חשבו על שם לרך שיוולד. על זה עוד לא הייתה לה תשובה. כשנפרדתי ממנה חשבתי בליבי איזו אישה נפלאה היא אווה!

הסתובבתי בחצר ושקעתי לנוסטלגיה של העבר. נעמדתי מול לול התרנגולות שכל כך הפליאו אותי שראיתי אותן לראשונה, השתעשעתי קצת על יד הבאר ונזכרתי ששאנצי הטמינה את הטבעת שקבלה מאימא שלה במחסן העצים. נכנסתי לשם, חפרתי קצת ומצאתי את הטבעת. בערב, אחרי שניקיתי אותה, נתתי את הטבעת ליולי וספרתי לה את ההיסטוריה שלה. קיבלתי חיבוק חזק והרבה נשיקות עם דמעות.

ביום ראשון מוקדם בבוקר שמעתי צעקות מהמרפסת: ויקטור, ויקטור תתעורר!! – התברר שניקולאי צדק בקשר להפתעה – זיהיתי את קולו של באדה דומיטרו. יאללה! יאללה! צעק בקול, תביא את החברה שלך, אתם באים אלי הביתה! התלבשתי מהר, יצאתי לסמטה ונעמדתי המום! עגלה גדולה עמוסה קש בגובה רב ובחלק האחורי פתח קטן. באדי דומיטרו אמר: "רציתי להראות לך איזה אמצעי מילוט הכנתי אז, אותו לילה, וחברי היקר לייב העדיף ללכת עם הגורל של כל היהודים". לא היו מילים בפי. עצרנו לכמה דקות כדי להביא את יולי. בחצי צחוק היא שאלה אם אנחנו הולכים למכור קש. הושבתי אותה בינינו ובהמשך הדרך גוללתי בפניה את כל הסיפור של עגלת הקש. שאלתי את באדי דומיטרו איך הוא ידע שאני כאן? ענה שיש לו הסכם עם ניקולאי להודיע לו כשאני נמצא כאן ליותר מיום אחד.

באדה דומיטרו גר בכפר קטן לא רחוק מהעיירה שלנו, למעלה על הר לא גבוה בין עצים ועל יד נחל קטן. כל משפחתו הייתה שם כשהגענו: אשתו, שני הנכדים, בת בכורה ושני בנים. אחד היה "ליצה", אותו הליצה הקטן שדודה חיה חיבבה מרגע הראשון שהגיע ללמוד סנדלרות אצל דוד לייב. אשתו הקבילה את פנינו עם המגש המסורתי הרומני. כמה דקות אחרי לחיצות הידיים הבת הבכורה הזמינה את יולי שתעזור לה לערוך את השולחן. אני עם ליצה טיילנו בחצר הגדולה. עכשיו הוא כבר מומחה במקצוע, עובד בביסטריצה הבירה, מרוויח יפה מאד, ובא הביתה כדי לפגוש אותי. ליצה סיפר לי הרבה על עצמו ועל המשפחה, ועם חיוך שובב אמר שיש לו כבר חברה. קריאתה של הבת הבכורה הפסיקה את שיחתנו. השולחן היה ערוך "קה לה ממה אקסה" = "כמו אצל אימא בבית". שתינו לחיים "לה מולץ אני" = "לשנים רבות", ואכלנו אוכל רומני מסורתי: ממליגה עם גבינת עזים. ממליגה כזאת עוד אף פעם לא אכלתי. אחרי הארוחה באו עוד כמה קרובים שלהם ובאדה דומיטרו בקש שאספר קצת ממה שעבר עלי. לא ספרתי הרבה, תיארתי רק כמה מקרים: את פציעתי וההרדמה של דר' הלברג, קצת על הבנהוף והאקציה, כמה מילים על ג'ורג' הרוצח, ובשביל לא להשאיר אווירה של עצבות תיארתי את מבצע תפוחי האדמה וצעקת ההפתעה של פרי "אתה חי?" אחרי כמה רגעים של שתיקה באדי דומיטרו אמר שאם היה שומע את הדברים האלה ממישהו אחר לא היה מסוגל להאמין שזוועות כאלה באמת התרחשו. לי הוא מאמין והוא משוכנע שיש לי עוד הרבה יותר מה לספר. כשנפרדנו יולי קבלה מהבת הבכורה חולצה עממית רקומה בסגנון רומני נהדר. באדה דומיטרו הביא אותנו הביתה ובמקום לחיצת יד יולי נישקה אותו על כל לחי. היה כבר מאוחר לפנות ערב.

יום אחד טטה ניצל את השעה שהבנות היו עסוקות במטבח ופנה אלי ב"נווו?" ארוך. רק ביידיש יכולים לבטא כזה "נו.." ארוך לשאול כל שאלה. הבנתי את כוונתו. אמרתי לו שיולי ואני כבר מזמן החלטנו לקשור את חיינו ביחד לתמיד. אני עובד חזק כדי ליצור לעצמנו בסיס איתן, שעכשיו עם השותפות שלי בדאז' אני בטוח שתוך זמן לא ארוך אני אצליח. משום מה הייתה לי הרגשה שתשובתי זו לא מספקת אותו לגמרי!

כמו כל חופשה נהדרת, גם זו נגמרה מהר מדי. באותה רכבת ירדתי בדאז' ויולי המשיכה לקלוז'. בערב אמרתי לדוד הרמן שבקרוב גם אני אהיה דוד. הסברתי לו שגם פרויקה נשאר יחידי מהמשפחה שלו, אשתו אווה בהריון ואני הקרוב היחידי שלו, הוא מחשיב אותי כאח ואני אהיה הדוד היחידי לילד שלו. גם ספרתי לו שמצאתי את הטבעת ששאנצי קבלה מאימא שלה ונתתי אותה ליולי. מהבעת פניו הרגשתי שזה לא מוצא חן בעיניו. לא נתתי לזה מחשבה שנייה.

מוקדם בבוקר, נכנסתי לבית המלאכה והתחלתי לעבוד במלוא המרץ. רציתי להשיג את הפיגור שנוצר בהעדרי. חזקל שותפי הגיע רק לקראת הצהריים ומיד אמר שאני אדם חסר רגשות. הוא פגש את דוד הרמן והדוד אמר לו בצער שאני נתתי את הטבעת של אחותו ל"מורושנקה" הזאת – איך יכולתי לפגוע ככה בדוד שלי? שאל. המשכתי לעבוד ולא עניתי לו. אבל בראשי התעוררה השאלה איך אוכל להמשיך להיות שותף בעבודה עם אדם שכל כך שבוי באמונה טפלה, בסטיגמה, לגבי יהודי מרמורש, במין רגש עליונות אדיוטית מעיז להשמיץ לפני את יולי בגלל מוצאה ממרמורש? מצד שני ראיתי בשותפות הזאת אפשרות בטוחה לבנות בסיס כלכלי ובית. ראיתי בסיכוי זה תשובה ברורה ל: "נווו.." הארוך של טטה.

(נזכרתי בבליץ מהרוויר בקשר לכינוי הארור "קאפו" שנדבק בי בעל כורחי. הוא אמר לי שאם אצא מהגיהינום בחיים יהיה לי כוח להתגבר על כל הקשיים וגם על הקאפו).

החלטתי שאני חייב להתגבר גם על הקושי הזה. בסבלנות, בהבלגה, בשתיקה. לא אגיב על שום השמצה. בעקבות הדברים שאמר לי הקו שותפי בקשר לטבעת שנתתי ליולי, חששתי שיהיה לי עימות גם עם דוד הרמן. החלטתי לדבר איתו בגילוי לב כמו שהייתי מדבר עם דוד לייב. בערב כשחזרתי מהעבודה מצאתי את דוד הרמן מכין לעצמו מזוודה קטנה. הוא סיפר לי שבבוקר הוא מתכוון לנסוע לאיוד, העיר שממנה בא לכאן, כדי לגמור סופית כמה עניינים כספיים שעוד היו לו שם, כי יחד עם אחיו, אדולף הם החליטו לעשות משהו במשותף. בקשתי ממנו להקדיש לי קצת זמן שאוכל להגיד לו למה נתתי את הטבעת ליולי, ולבקש ממנו שיתייחס אליה כבת זוגתי. הוא נהייה פתאום מאד רציני ואמר שנדבר על זה אחרי שיחזור. בנימת קולו הרגשתי שהוא כועס עלי והבנתי שזה מהשפעתו של הקו שותפי. אין דבר, חשבתי בליבי, אתגבר גם על זה.

שוב קרה לי מה שקרה לפני הרבה שנים, שזמן רב הייתי עסוק במציאת פתרונות לבעיות הרבות שהיו לי, ולא הייתי ער למה שקורה מסביב. כבר שנתיים אחרי המלחמה והחיים עדיין לא חזרו למסלולם הרגיל. מאד ייתכן שמסלולי החיים החדשים לא יהיו דומים לאלה מלפני המלחמה. בני אדם רבים היו עדיין מבולבלים ולא ידעו מה צפון בעתיד. מצב זה היה בולט במיוחד אצל היהודים. רובם חיפשו מקור פרנסה חדש, כי מה שהיה להם קודם נהרס. הנדידה ממקום למקום בחיפוש פרנסה הפכה לתופעה נפוצה. אי היציבות הזאת הורגשה הרבה יותר חזק בקרב הצעירים. לא פלא שבחודשים האחרונים עברה שמועה מפה לאוזן שמתארגנות קבוצות קטנות של צעירים יהודים, בנות ובנים ובחשאי חוצים את הגבול להונגריה או ליוגוסלביה. המטרה היא להגיע משם לאוסטריה או לאיטליה, לאחד המחנות של הג'וינט, ומשם לאחת מארצות המערב. רק לא להישאר במצב המבולבל והלא יציב השורר ברומניה. יולי אמרהלי שטטה ואסתירואים את זה מאד בחיוב. טטה אפילו אמר שאם היה יותר צעיר היה הולך בדרך זו.

בבית המלאכה שלנו העבודה התנהלה בקצב רגיל. עם הקו שותפי דברנו רק על ענייני העבודה. המידות לפיהן אני צריך להכין את השבלונות לגזרה וצבע העורות שמהם אני צריך לגזור. חוץ מזה היינו זרים זה לזה. יום אחד, בשבוע האחרון של חודש מאי, הפתיעה אותי יולי כשהופיעה פתאום אצלי בסנדלרייה ובקשה שאבוא איתה לנאסאוד. חזקל  שותפי נדהם כשראה אותה, ועוד יותר כשאמרתי לו שאני נוסע איתה.

שם, אצל אסתי בבית תיאר שלמה איך מתבצעת חציית הגבול. תכנית מפורטת: בקלוז' יש לו ידיד וותיק עוד מהילדות, אדם ישר ואמין שעוסק בזה. הוא כבר העביר כמה קבוצות קטנות להונגריה, ומשם הלאה אנשי הג'וינט מטפלים בקבוצות האלה. יוצי והחבר שלה נחושים בדעתם לצאת לדרך. טטה ואסתי מסכימים ונתנו להם את ברכת הדרך. והוא, שלמה, מציע שיולי ואני נצטרף אליהם. הרעיון הזה מאד קסם לי! היחסים ביני לבין חזקל שותפי כבר מזמן העמידו אותי בפני השאלה איך אוכל להמשיך להיות שותף שלו. היחס הקר והדוחה של דוד הרמן כשרציתי לדבר איתו בגילוי לב הרחיק אותי גם ממנו. למעשה בדאז' אני בודד, והנה שלמה מציע לי עכשיו דרך להימלט מבדידותי, ולהתחיל במסע חדש יחד עם יולי. אחרי כמה רגעים של שיקול דעת, אמרתי שאני מקבל את הצעתו של שלמה!! יחד עם יולי אני מצטרף ליוצי והחבר שלה!!

טטה לא הסתיר את שמחתו וברך אותי על החלטתי. אמר שבעזרת הג'וינט נוכל להגיע אל אחותו שרה שגרה באנטוורפן שבבלגיה. זה ייקח זמן, אבל בעזרת השם נגיע לשם. אני אמרתי שבחפץ לב הייתי רוצה להגיע לפריז, שם יש לי דוד בשם קרול. פתאום נהיינו חדורי אופטימיות! ראינו לפנינו שתי מטרות קונקרטיות. בקשתי משלמה לצרף עוד בחור אחד ונהיה קבוצה של חמישה. שמו הרמן יעקב, אבל מכירים אותו בשם יונצ'י, שלמה מכיר אותו (כבר הזכרתי אותו קודם הוא היה איתי במחנה הריכוז גוזן II). למסכן אין אף קרוב משפחה. מאז שחזר הוא לומד חייטות אצל חבר של אבא שלו, וגם גר אצלו. שלמה הסכים. עוד באותו הערב הלכתי אליו, תיארתי לו את התוכנית, והוא קבל את הצעתי בהתלהבות. בבוקר שלמה נסע לקלוז' להתחיל לממש את התכנית, יולי ויוצי כבר לא חזרו אל דר' קליין, ואני חזרתי לדאז' לארגן לעצמי את יציאתי למסע החדש.

הגעתי הביתה מאוחר ועייף מאד, ובשקט כדי לא להעיר את דוד הרמן ואשתו, הלכתי לישון. ביום שני בבוקר לפני שהלכתי לבית המלאכה שלנו, ברוב טיפשותי ותמימותי ספרתי לדוד הרמן מה החלטתי, ומהי התכנית. הוא כנראה סיפר ל חזקל שותפי. כי ביום שלישי מוקדם בבוקר, הופיע חזקל שותפי ויחד עם דוד הרמן התחילו בהתקפה מרושעת על יולי: "שנפלתי קורבן להרפתקנית שתנצל אותי לעזור לה לעבור את הגבול, ותעזוב אותי בהרפתקה הראשונה שתזדמן לה. כי זה האופי של ה"מורשנים", שכולם שקרנים, נצלנים ואי אפשר להאמין לאף מילה שלהם" ועוד הרבה דברי השמצה. הדבר שהרגיז אותם במיוחד הייתה העובדה שאני הסתכלתי עליהם בבוז מופגן ושתקתי. זה הוציא אותם מהכלים. עד כדי כך שהרמן דודי צעק בזעם: "באיזה זכות נתת את הטבעת של אחותי למורשנקה הזאת?" וחזקל שותפי בלעג ובפשטות אמר שלא ייתן לי אף פרוטה מהקופה המשותפת. לחזקל הפניתי גב, ועל הרמן ציווית בקול תקיף שישב בשקט ויקשיב. לא צעקתי, אבל הוא נדהם מהזעם שבקולי וישב בלי לזוז = "אל תעז להגיד עוד פעם שדודה חיה היקרה שלי הייתה אחותך", כך התחלתי, "שנים ארוכות הייתה חולה מאד, חולת נפש, דוד לייב ואני שאהבנו אותה טיפלנו בה במסירות. אתה, האח הגדול שלה, איפה היית? ידעת שהיא חולה, אחיך אדולף סיפר לך. ארבע-עשרה שנים הייתי על ידה, ואתה מנוול שכמותך, אף פעם לא באת לראות מה שלומה. עכשיו אתה מעזר לפתוח פה על הטבעת שלה? תתבייש לך! אתה צריך ליפול על הברכיים ולבקש סליחה!!" בערתי מכעס, חשבתי שאני מתפוצץ! בלי מילה נוספת, עזבתי.

הלכתי ישר לבית המלאכה, הוצאתי מהמגירה את מעט הכסף שהיה שם ופרצתי בבכי. בכיתי מכעס על עצמי, על טיפשותי! על שהייתי אידיוט והשליתי את עצמי שהמנוול הזה הוא דוד שלי. זמן קצר אחר כך הופיע גם חזקל שותפי. כאילו שום דבר לא קרה קודם, אמרתי "אתה לא התכוונת ברצינות לא לתת לי את חלקי  מהקופה המשותפת". "אני כן מתכוון לזה ברצינות" ענה בקול תקיף. אז תקנה ממני את מכונות התפירה, הצעתי לו. הוא הסתכל עלי בבוז ואמר: "היום יום שלישי, יום השוק בדאז', הסנדלר הלך לקניות בשוק, גם אני הולך לשם. אני מצפצף עליך, לא אתן לך אף פרוטה, לא מהקופה ולא בעבור המכונות", והסתלק. רתחתי מכעס ומזעם!! חשבתי שאני מתפוצץ!! הרמתי את שני הראשים של מכונות התפירה ובכל כוחי זרקתי אותם לרצפת הבטון. לקחתי פטיש ושברתי לרסיסים את כל החלקים הפנימיים וגם את גלגלי ההנעה של הבסיסים. הייתי ממשיך לשבור ולנפץ עוד ועוד, להשתיק את הכעס שבתוכי, אבל כבר לא היה לי כוח. התעייפתי. נפלתי לרצפה ליד ראשי המכונות המנופצות ופרצתי בבכי. אני כבר לא זוכר מתי התאוששתי.

משם הלכתי אל דוד אדולף וספרתי לו מה החלטתי עם יולי וגם איך זה יתבצע. הוא ממש התלהב מהחלטתי, וכמו טטה גם הוא אמר שלו היה בגילי גם הוא היה עוזב. נתן לי סכום כסף שהיה אצלו בכיס ואיחל לנו הצלחה. רק אז ספרתי לו איך נפרדתי מהאח שלו. הוא היה המום. רעד כשחבק אותי ואיחל לי שוב הצלחה. כך נפרדנו. מכאן הלכתי אל חזקל הקטן. תיארתי לו את תכניתי, ארזתי את חפציי המעטים ואמרתי לו שאני עוזב מיד. גם הוא נתן לי את כל הכסף שהיה ברשותו באותו רגע, חיבק אותי חזק ויצאתי. מאוחר בערב הגעתי לנאסאוד, ישר אל אווה ופרויקה שכבר היו במיטות. גם אני הלכתי לישון.

בבוקר ספרתי להם איזה יום "נפלא" היה לי אתמול. גיליתי להם בהרחבה את התכנית שלנו, ובקשתי סליחה מאווה שלא אוכל להיות נוכח בברית המילה של בנה הבכור. שניהם הצדיקו את החלטתי לעזוב את רומניה ואיחלו לי מזל והצלחה. כשנפרדנו הבטחתי שאכתוב להם איך אנחנו מתקדמים.

כשנכנסתי אל אסתי הביתה, שלמה מיד בישר לי שב-11 ביולי, כלומר בעוד כמה ימים אנחנו נעבור את הגבול להונגריה. את הימים האלה נצלנו לשחייה בסומש – מי יודע מתי נשחה שוב בנהר כלשהו, ולשיחות ארוכות בבית. רציתי להימנע מפגישות מקריות עם מכרים ושיחות איתם. אסתי כבר הכינה וציידה את שתי אחיותיה עם כל מה שנחוץ. טטה ניצל השעות ארוכות בשיחות איתי על דברי תורה. מאד התרשם והתפלא מבקיאותי בנושאים אלה. לפעמים נכנסנו לפולמוס והוא מאד נהנה מזה. בערב אמר שהוא מאושר שליולי יהיה בעל, אמנם בלי כיפה על הראש אבל תלמיד חכם. לא נפרדנו מאף שכן, רק אווה ופרויקה ידעו שאנחנו עוזבים וגם ידעו שהשתיקה יפה.

ביום הקבוע הגענו ל"סטו מרה" (ברומנית: כפר גדול) שלמרות השם, הייתה עיר גדולה בצפון טרנסילבניה, חמישה קילומטרים מהגבול ההונגרי. הקבוצות הקטנות התקבצו לקבוצה של כמאה איש. שלמה קסירר ליווה אותנו עד לכאן. כאן שתי הגיסות שלו הרטיבו את פניו בדמעות ואני בתקיעת יד חזקה נפרדנו ממנו. בלילה, עם מדריך אחד בלבד, חצינו את הגבול והשכם בבוקר היינו בהונגריה. לתדהמתנו "ז'נדרמים" (משמר הגבול) הקיפו והובילו אותנו לבית סוהר בעיר "קיש טרצ'ה" (טרצ'ה הקטנה).

התאריך: 11 ביולי 1947

מיד הופיעו אנשי הג'וינט והרגיעו אותנו. כל העניין עם בית הסוהר זו הסוואה בפני האוכלוסייה המקומית, ולמעשה זה סידור בין הג'וינט והשלטונות. הופרדנו נשים לחוד וגברים לחוד, אוכל הביאו ממטבח הג'וינט, ואחרי שבוע היינו כבר בבניין הגדול של בית חולים רוטשילד בבודפשט. שלושה ימי מנוחה עד שמארגנים את המשך המסע לאוסטריה. עוד באותו יום הלכתי עם יולי לבקר אצל דודה רוזה. קבלו אותנו בצהלות שמחה. במרכז שמחתם הייתה יולי. דודה רוזה ממש התאהבה בה. ספרה לה איך שכנעתי את לאיוש לחזור הביתה. לאיוש ביקש שלמחרת בבוקר נבוא מוקדם, כי יש לו הפתעה בשבילנו. כשהגענו מוקדם בבוקר, הוא הפתיע אותנו עם בגדי ים ולקח אותנו לשחות בדנובה. בעינינו הסומש נחשב לנהר גדול ורחב. נדהמנו מרוחב הדנובה, שבקושי ראינו את הגדה שממול. השחייה בדנובה נתנה לי הרגשה כמו לעבור מבקתה לארמון מפואר. כשנפרדנו מדודה רוזה היא בקשה שאכתוב לה מדי פעם. הבטחתי. את היום השליש בילינו יחד חמשתנו: יולי, יוצי, החבר של יוצי, יונצ'י ואני.

ביום הרביעי מוקדם בבוקר יצאנו לכיוון וינה. על שורה של משאיות עלינו כשלוש מאות אנשים. בודדים, קבוצות קטנות כמונו, וגם כמה משפחות עם ילדים. נסענו קצת צפונה, ואחר כך מערבה לאורך הגדה הדרומית של הדנובה. נסיעה די נוחה ולא מהירה. לפנות ערב, מעבר לנהר, התקרבו אלינו האורות הרבים של העיר ברטיסלאבה בירת סלובקיה. בחורשה קטנה עשינו הפסקה כדי להגיע לגבול האוסטרי בלילה. להפתעתנו בגבול חיכה לנו איש אחד בלבד עם כלב גדול. בלי חיפזון ובשקט עברנו את הגבול, שם חיכתה לנו שיירה של משאיות אמריקניות, וכעבור שלוש שעות הגענו לווינה.

גם בווינה יש בית חולים בשם רוטשילד, הרבה יותר גדול מזה שבבודפשט. מצאנו כאן המון יהודים שהגיעו לפנינו וכבר היו מסודרים באולמות. אנשי הג'וינט היו מאד סבלניים, איפשרו לכל קבוצה להישאר ביחד, והייתה להם דאגה מיוחדת למשפחות עם ילדים. אחרי סידורים באולמות הגיעו כולם לתור ארוך לפני משרד הרישום. כל אחד קבל כרטיס זיהוי וכמה שילינגים (מטבעות אוסטריים). בבוקר החבר של יוצי הפתיע אותנו והודיע שהוא לא ממשיך במסע, הוא חוזר לנאסאוד. ככה פתאום בלי סיבה. כלומר, אנחנו לא ידענו את הסיבה ויוצי לא הסבירה. גם לא ליולי אחותה. מאוחר יותר אמרה לי יולי שזה לא מפתיע אותה, יוצי תמיד הייתה סגורה בעצמה.

באותן השנים אחרי המלחמה, גרמניה ואוסטריה וגם ערי הבירה שלהן, היו מחולקות לארבע אזורי שליטה של המנצחים: ארצות הברית, ברית המועצות, אנגליה וצרפת. מעבר מאזור לאזור היה כרוך באישור ממפקדות האזור, פרוצדורה מיגעת וארוכה מאד. אנחנו היינו באזור שליטה אמריקאי. כאן יכולנו לטייל, להסתובב בחופשיות, אבל לא להתקרב יותר מדי לגבולות האזור. לשם כך קבלנו את כרטיס הזיהוי.

היה לנו טוב כאן בווינה. שלוש ארוחות טובות כל יום, טיולים בעיר הגדולה והנהדרת הזאת, ביקורים בבתי קולנוע, ולעיתים נכנסנו לאכול "שטרודל" ווינאי. לא ידענו כמה זמן נהיה כאן. מה שכן ידענו זה שהתחנה הבאה היא העיר "זלצבורג", גם היא באוזר שליטה אמריקאי, אבל המעבר מווינה לזלצבורג חוצה אזור בשליטה רוסית. לקח הרבה מאד זמן לאנשי הג'וינט לקבל את האישורים למעבר.

רק בהתחלת חודש אוקטובר, שלושה חדשים אחרי שחצינו את הגבול הרומני להונגריה, הגענו לזלצבורג, למחנה "רידנבורג", מחנה ענקי, בעבר מחנה צבאי.

בניינים ארוכים בני שלוש קומות, בשתי הקומות העליונות היו אולמות מסודרים למגורים. לכל אולם כזה נכנסו כעשרים בני אדם. כל אדם קבל מיטת שדה מתקפלת ושמיכה. נכנסנו לאולם כזה בקומה השנייה וכעשרה מטרים מהכניסה תפסנו מקום וסדרנו את המיטות. שתיים צמודות בשביל יונצ'י ולי, מעבר צר, ושתיים בשביל יולי ויוצי. בחצר הענקית היו כמה מבנים יותר קטנים עם ייעודים שונים: מטבח, מחסן גדול, מרפאה מאולתרת, חדר אוכל ציבורי, ומספר בתי מלאכה. בנפרד – משרדים ומבנה קטן למזכירות. במחנה הייתה כבר אוכלוסייה גדולה, ברובה הגדול יהודים מפולין ששירתו גם בהנהלה וגם בתפקיד ארגוני. השפה השלטת במחנה הייתה יידיש. אחרי שהסתדרנו בא איש אחד והזמין אותנו אל מנהל המחנה. אדם מאד סימפטי שקיבל אותנו בחיוך לבבי ולחיצת יד והתחיל לתאר לנו את צורת החיים והנהלים במחנה. אחרי כמה דקות, הסביר לי בחיוך שובב שלא כדאי לי להתלחש בהונגרית כי הוא מבין גם את השפה הזאת. כך נשברה האווירה הפורמאלית והשיחה נהייתה יותר חופשית. ואלה הנוהלים: כל אדם ששייך למחנה מקבל בסוף השבוע כמה שילינגים ו"פאיוק" (חבילה קטנה). במחנה ישנם מספר בתי מלאכה במימון ההנהלה: מתפרת נשים, חייטות גברים, סנדלרייה עם תפרות, נגריה ומסגרייה. אם אנחנו בעלי מקצוע נוכל לעבוד. השכר לא גבוה, אבל להיות עסוק זה גם שווה משהו, הוסיף בחיוך. על המקום החלטנו שאנחנו עובדים. והוא רשם: יוצי נכנסה למתפרה, יונצ'י לחייטות, ואני לסנדלרייה. יולי קיבלה על עצמה את התפקיד של מנהלת המשק והקופה המשותפת שלנו. במקומות העבודה קיבלו אותנו באהדה ועזרו לנו להתאקלם. בסוף השבוע הראשון של העבודה הבאנו ליולי את ה"פאיוק" הראשון והמשכורת הראשונה. ביוזמתה, הדבר הראשון שקנינו היה "רז'ו" = פלטה חשמלית. יולי, בנוסף להיותה הגזברית ועקרת הבית, נהייתה גם הטבחית. במחנה הייתה גם מכולת גדולה והיא קנתה שם מצרכים.

באולם המגורים היה שולחן עגול גדול, והנשים הסתדרו יפה מאד עם "זמן שולחן". יום אחד יולי הכינה "לוקשים" למרק. הנשים סובבו אותה וביקשו שתלמד אותן איך עושים "לוקשים". היא נהייתה גם ה"שפית" של החדר. היא הייתה הכי עסוקה מכולנו. כמובן, אחרי העבודה יוצי עזרה לה בכל ואת הבישולים עשו ביחד בערב. יונצ'י ואני עשינו את הכביסה והדחנו את הכלים אחרי האוכל.

איזה שינוי נהדר לעומת מצבנו עד כה! לא עוד נוודים חסרי כל! עדיין בהמתנה להמשך הדרך, אבל שמחים לאתנחתא בה נפתחה אפשרות לחיים נורמאליים פחות או יותר, עם סדר יום מסודר, עבודה וגם קצת הכנסה. יום אחד נכנס לסנדלרייה אדם מאד אלגנטי ושאל אם יש פה מישהו מטרנסילבניה. הרמתי יד. האיש הציג את עצמו ואמר שהוא מקווה שאני יודע לעשות מגפי "בירגר". הצדקתי את תקוותו. על המקום הוא בקש שאקח לו מידות, לא שאל על מחיר, ורצה לתת לי מקדמה. אמרתי לו לשבת ולחכות מספר דקות. נגשתי את המנהל ושאלתי האם מותר לי לעסוק גם בעבודה פרטית. המנהל שמח מאד וברך אותי על יושרי שבאתי לבקש רשות, נתן לי רשות לכל עבודה פרטית, בתנאי שלא אזניח את העבודה של הסנדלרייה. כך חזרתי למגפי הבירגר שלי. לאט לאט נהייתי קבלן פרטי והתחלתי להרוויח יפה מאד והקופה של יולי התחילה להשמין. במחנה גדול זה היו פזורים בתי מלאכה פרטיים כמעט בכל המקצועות. אפילו שען היה. כמובן גם סנדלרים. כשנודע שאני מומחה בהכנת החלק העליון של מגפי בירגר – שלמעשה זה החלק העיקרי במגפיים האלה – הוצפתי הזמנות. המנהל – כהערכה על שנהגתי ביושר וביקשתי אישור לעיסוק פרטי – נתן לי את מפתח הסנדלרייה. הרבה פעמים עבדתי עד מאוחר מאד אפילו עד עשר, אחת-עשרה בלילה. לימדתי את יונצ'י לתפור עור – שזה דבר שונה לגמרי מתפירת בד – והוא הפך לעוזר שלי בערבים. כולנו היינו עסוקים עד מעל הראש, הכסף זרם, ויולי נהייתה גם "הבנקאית" שלנו. עבדנו רק חמישה ימים בשבוע. כנראה שזה היה ההסכם או התנאי לא לעבוד ביום ראשון. ביום ראשון המשיכו לעבוד רק עובדי הניקיון והבחורים בתפקידי שמירה, ה"שוטרים". השוטרים היו בחורים משלנו שהמנהל בחר אותם בקפדנות אחד אחד. ביניהם בחור אחד גבוה, שחרחר, עם שפם דק, שבהמשך עוד אזכיר אותו הרבה פעמים.

ביומיים החופשיים חרשנו את העיר זלצבורג לאורכה ולרוחבה, כמובן רק באזור השליטה האמריקאית. ביקרנו במוזיאונים, הלכנו לקולנוע, לעיתים רחוקות גם לאופרה, נכנסנו לאכול שטרודל ווינאי בקונדיטוריה, והלכנו לקונצרטים. אבל מהר מאד גילינו את הדבר המושך ביותר, "האטרקציה" של זלצבורג: המועדון "וינקלר".

באמצע העיר, הר יותר גבוה ממגדל אייפל בפריז, על הפסגה שלו היה המועדון. הפסגה עגולה ושטוחה, מוקפת חומה בגובה החזה. משם רואים סביב סביב נוף פנטסטי. במרחק הרים גבוהים מאד עדיין מושלגים שפסגותיהם מבצבצים מעל לעננים. במדרונות ולמרגלות ההרים פזורים כפרים ועיירות שמהמרחק הזה רואים רק גגות וצריחים של כנסיות. – כשהייתי שם למעלה בפעם הראשונה וראיתי את הנוף הזה, עצמתי לרגע עיניים ודמיינתי שאני על הצ'ישר ורואה את הצריחים של הכנסייה בנאסאוד. על המשטח לפני הכניסה למועדון היה פרקט ריקודים גדול וסביבו שולחנות לאירוח. אבל הדבר המעניין – "הקוריוז" של המקום – הייתה הגישה למועדון. הגישה לשם הייתה רק עלייה במעליות. ערבים רבים וימי ראשון בילינו שם. ישבנו על כוס קפה ולפעמים על כוס יין ורקדנו לצלילי מוזיקה נהדרת. גיליתי שיוצי רקדנית מעולה ואוהבת לרקוד. לא רק אני גיליתי. גילה את זה גם השוטר השחרחר הגבוה עם השפם הדק. התברר שהוא יליד בוקרשט, בירת רומניה והשפה הרומנית גישרה ביניהם. גם הוא היה רקדן מצוין ואהב לרקוד. אחרי הריקוד היה מלווה אותה חזרה לשולחננו, קד קידה קלה וחזר לשולחנו. אף פעם לא נענה להזמנתי לשבת איתנו. – רק הרבה יותר מאוחר אמר לי שלא נענה להזמנתי כי ציפה שיוצי תזמין אותו -. יונצ'י לא ידע לרקוד ושמתי לב שהוא מקנא בפרטנר הזה של יוצי. לבקשתו, יחד עם יולי, ניסינו ללמד אותו לרקוד. לא הצלחנו, לא היה לו חוש לקצב.

כשהגענו לזלצבורג ונודע לנו שנחכה כאן הרבה מאד זמן עד שנדע מה הלאה, יולי עשתה מעשה שרק מלאך מהשמיים מסוגל לעשות. בזמנו ספרתי לה אודות הריב והסיבה המכוערת לריב שהיה לי עם הרמן הדוד. לדוד אדולף כבר כתבתי. עכשיו היא התעקשה, ואחרי ויכוח ארוך היא שכנעה אותי לכתוב גם להרמן. כתבתי מכתב קצר מאד על כמה תחנות בדרך, ואף לא מילה אחת על דאז'. לדוד אדולף כתבתי מכתב ארוך על הכול ותאור רחב על פגישתנו עם דודה רוזה בבודפשט. כתבתי ביידיש גם לדודה שרה, אחותו של טטה באנטוורפן וכתבתי בהונגרית גם לדוד קרול בפריז. במכתבים אלה לדוד קרול ולדודה שרה של הבנות, רמזתי בצורה ברורה למדי שרצוננו הוא להגיע אליהם. דוד קרול אמנם הזמין אותי אבל רק עם יולי, בלי יוצי. במכתב קצר אמרתי לו תודה אבל אני לא בא. יותר לא כתבתי לו. איך יכול יהודי להעמיד תנאי כזה אכזר? רק שנתיים אחרי השואה להפריד שתי אחיות! הדודה מאנטוורפן, למרות המכתב הגלוי שלי, אפילו לא הזמינה. אולי לא הבינה, או לא רצתה להבין את הרמזים שלי. אני לא יודע. גם הבנות לא ידעו. מה שכן ידענו, מה שלמדנו והתברר לנו עכשיו, היא העובדה שהדרך "לגן העדן המערבי" אולי בכלל לא קיימת, שההתלהבות שבה יצאנו לדרך הונחה על אשליה שממנה התעוררנו עכשיו. = הייתה זאת יולי שהרימה לנו את המורל. היא אמרה שהוכחנו לעצמנו שאנחנו כבר מבוגרים, בעלי מקצוע מצליחים עם יכולת לפרנס את עצמנו, והיא משוכנעת שעם הזמן וההתמדה נמצא את המקום וההזדמנות לבסס את עצמנו =. על נאום קצר ואופטימי זה קבלה חיבוקים ונשיקות מכולנו, ועלינו לוינקלר לחגוג את התרוממות הרוח.

אז, כאילו לחזק את האופטימיות של יולי, בא ה-29 בנובמבר 1947!!

שמענו ברדיו את החלטת האו"ם על חלוקת פלסטינה לשתי מדינות! יהודית וערבית פלסטינית!

בו במקום החלטתי!! אמרתי שבשבילי הנדידה הסתיימה! אני משנה כיוון ורוצה להגיע למדינה היהודית החדשה שהאו"ם הכריז עליה. שלושתם, יולי, יוצי ויונצ'י הצטרפו להחלטתי בהתלהבות. כמו שזריחת השמש אחרי מזג אויר סגרירי וממושך, מעוררת הכל לחיים, כך הרגשנו עכשיו כשעול הזמניות והנדידה ליעד לא ברור נעלמו. סוף סוף יש לנו מטרה קונקרטית! למחרת נודע לנו שצעירים רבים, ולא רק צעירים, החליטו כמונו.

מאז שעזבנו את רומניה הייתה לנו רק שאיפה אחת: להגיע למערב – או לדודה שרה של יולי ויוצי באנטוורפן, או לדוד קרול שלי בפריז. היינו תמימים וחדורי ביטחון ששם נמצא את מקומנו. המציאות טפחה על פנינו ועוררה אותנו מהאשליה בה היינו שקועים. עד לאכזבה מהדודה שלהן ומהדוד שלי, לא התעניינו בשום דבר אחר. לא ידענו שום דבר על מה שמתרחש במקומות אחרים בעולם = האמת היא שגם לא יכולנו לדעת, רדיו לא היה לנו ועיתונים גרמניים לא ידענו לקרוא =. עכשיו, שאשליית "המערב" התפוררה, בדעה צלולה ובשמחה שינינו כיוון "למזרח". על המזרח התיכון ידעתי מעט מאד. ידעתי רק שפלסטינה, שבה תקום המדינה היהודית העתידית, היא קולוניה אנגלית מאז מלחמת העולם הראשונה, ויהודים יכולים להגיע לשם רק עם "צרטיפיקט" מהשלטון האנגלי.

איך יתפתחו הדברים להבא, לא היה לנו מושג. בינתיים במחנה רידנבורג החיים נמשכו במסלול שהתרגלנו אליו. יום אחד נודע לי, (איך – זה סיפור משעמם) שחזקל הקטן עזב גם הוא את רומניה, יצא לדרך ונמצא במחנה פליטים בעיר הגדולה "לינץ", כמאתיים קילומטרים מזרחה מזלצבורג. נגשתי את מנהל המחנה, הסברתי לו מי חזקל בשבילי, הקשר ההדוק בינינו, ובקשתי אם יש לו אפשרות להעביר אותו לפה שנהיה שוב ביחד. עבר פחות משבוע וחזקל הגיע מאושר עד לב השמיים. מצא מקום בחדר אחד לא רחוק משלנו, ואת המזוודה הקטנה שלו דחף תחת המיטה שלי, והלכנו אל המנהל. חזקל אמר לו שהוא טכנאי שיניים והתמחה בפרוטזות. כתודה שסידר את העברתו אלי, רצה לתת לו שעון כיס מכסף עם שרשרת. את המתנה המנהל לא הסכים לקבל, ואמר שהוא שמח שהוא עבר לפה, כי יש צורך דחוף בטכנאי שיניים. חזקל, שבמחנה הפליטים בלינץ היה לגמרי בודד, מצא פה בזלצבורג משפחה, כהגדרתו, ושמח להצטרף אליה. כבר למחרת המנהל הכניס אותו לעבודה, ובסוף השבוע גם הוא העביר ליולי את הפאיוק ואת מעט הכסף שקיבל, כביכול "דמי כניסה למשפחה". עלינו איתו לוינקלר, הוא התפלא מהמקום כמו שאנחנו התפלאנו בהתחלה, ושם בכמה ערבים דיווחנו אחד לשני על דרכינו עד הנה. המנהל הזמין אותו אליו יום אחד, הציג לו בן אדם כבן חמישים, רופא שיניים שהגיע לפני כמה ימים ורוצה לפתוח מעבדת שיניים. הוא, המנהל, מציע שיעשו את זה במשותף. חזקל ורופא השיניים קבעו להיפגש למחרת, ושוחחו והכירו זה את זה ותיכננו איך לבצע את השותפות. בערב הוא התייעץ איתנו. יולי עודדה אותו בהתלהבות, ואמרה לו שאסור לו להחמיץ את ההזדמנות. כעבור עשרה ימים, ערב אחד חזקל הפתיע את יולי עם זר פרחים יפים כתודה על העידוד שלה. השותפות הצליחה מאד, יש להם המון עבודה ומרוויחים יפה מאד. עכשיו הוא הזמין אותנו לוינקלר לחגוג את ההצלחה.

ערב אחד אמרנו לו שלאור החלטת האום מה-29 בנובמבר, אנחנו החלטנו לנסוע למדינת היהודים שעומדת לקום בקרוב. הוא נהיה רציני מאד ושתק. למחרת בערב נכנס לחדר שלנו ובקש שנשב. הוציא את המזוודה שלו מתחת למיטה שלי, הוציא ממנה מעטפה גדולה, ומתוכה גיליון מודפס עם חותמת שעווה. עשה את כל זה בלי להגיד מילה. הושיט לי את הגיליון, הסתכלתי ונשארתי בפה פעור! עכשיו סיפר לנו שהקונסול של וונצואלה שבדרום אמריקה מעוניין בטכנאי שיניים. הלך והתייצב. על המקום קיבל את האישור הזה. תעודה רשמית על שמו המלא "שטיינפלד יחזקאל" עם כל הפרטים, עם חתימת הקונסול וחותמת שעווה כאישור כניסה ל"קרקס" – בירת וונצואלה. חזקל הסתכל עלינו רגע קצר, אמר שהוא מצטרף אלינו, אל המשפחה, וממשיך את דרכו ביחד איתנו. קרע את התעודה לחתיכות וחייך. היינו המומים! לא ציפינו לדבר כזה! הסתכלנו עליו, הסתכלנו אחד על השני, ולא יכולנו להאמין שחזקל עשה צעד גורלי כזה. הוא הרים קול ואמר: אני חלק מהמשפחה והולך עם המשפחה! פרצנו בתשואות וסחבנו אותו לוינקלר, שם חגגנו את החלטתו עד השעות הקטנות. – נזכרתי שכאשר הגעתי לדאז' כשותפו של חזקל הגדול, היה זה חזקל הקטן שאימץ אותי כבן דוד אמיתי, צירף אותי לחוג החברים שלו ונהיינו ידידים קרובים -. עכשיו הייתי מאושר שהדברים התגלגלו כך שיכולתי לגמול לו.

כיוון שהוא היה חדש בזלצבורג, הפכנו למדריכי טיולים בשבילו, וחרשנו איתו מחדש את כל העיר. הצטרפנו כמה פעמים לטיולים מאורגנים בסביבה הקרובה. עכשיו עם הפרוטזות שלו הוא הרוויח יפה מאד, הוא התעקש לממן את הטיולים המשותפים. ברחוב קטן לא רחוק מהמרכז גילינו מסעדה הונגרית. כשנכנסנו לשם השמחה הייתה הדדית. – עם חזקל דברתי הרבה פעמים הונגרית -. הבעלים שמח לשמוע דיבור הונגרי, ואנחנו שמחנו לגולש ההונגרי. בימי ראשון נהנינו שם ממוזיקה צוענית. היינו כבר בכל המקומות המעניינים, בקרנו אפילו בבית שמוצרט נולד בו, וגם הוינקלר כבר לא היה סיבה להתרגשות גדולה. ישנה אמרה טובה ביידיש: "כשהאדם בריא ואין לו דאגות גם השגרה הטובה ביותר הופכת למשעממת". בערך כך הרגשנו. עוד אף פעם לא היינו כל כך הרבה זמן במקום אחד.

בחודש אפריל הודיעו לנו שמכאן הלאה יובילו אותנו אנשי "הבריחה". הג'וינט יספק רק את מה שנחוץ למסע. "הבריחה" = ארגון של יהודים מפלסטינה שבזמן המלחמה שירתו בצבא האנגלי, "הבריגאדה העברית". השתתפו בקרבות בצפון אפריקה, ודרך איטליה הגיעו לאירופה. אחרי המלחמה רבים מביניהם נשארו באירופה במטרה להבריח, מכאן השם "הבריחה", את שארית הפליטה, ניצולי השואה, לארץ ישראל תחת אפם של האנגלים שאסרו בתוקף ובאכזריות עליית יהודים לארץ. אלה היו הידיעות ששמענו. פרטים עוד לא ידענו. פעולות "הבריחה" נעשו במסגרת של ארגונים ציוניים. כצעד ראשון צריכים להירשם לארגון ציוני. נודע לנו שהארגון הציוני שמתחיל בפעולה כאן בזלצבורג הוא "הפועל המזרחי". לא ידענו מה זה אבל נרשמנו. כך עשו גם רבים אחרים. מרגע זה היינו במתח של המתנה. כבר לא יצאנו לאף מקום, פן נחמיץ את ההוראה להתכונן לתזוזה! התזוזה התחילה בחודש מאי. הכיוון איטליה.

לאזור השליטה האמריקאי לא היה גבול עם איטליה. על כן העבירו אותנו קודם לאזור השליטה הצרפתי לעיר "אינסברוק" במרחק קטן מאד מהגבול האיטלקי. היינו שם רק יום אחד. עוד באותו הלילה עברנו את הרי האלפים לאיטליה. הטיפוס באלפים הגבוהים והמושלגים היה קשה ואיטי. היו קטעים שהשלג הגיע כמעט עד הברכיים. הקבוצה הייתה די גדולה, בתוכה גם כמה זוגות עם ילדים, שהקשה עוד יותר את הטיפוס. יצאנו עם רדת החשיכה, ולמרות שהמרחק שהצטרכנו לעבור בכלל אל היה גדול, רק בבוקר הגענו לעיירה האיטלקית "סן-ולנטינו". אחרי מנוחה, שתייה חמה וקצת זמן להתאוששות, עלינו למשאיות ואחרי הצהריים הגענו למילאנו. אנשי "הבריחה" דאגו לכל. אני לא יודע איך, אבל איכשהו הם סידרו לנו מקומות לינה. בבוקר, אחרי שתייה חמה וארוחה חפוזה, התחיל המיון. אנחנו צורפנו לקבוצה של כתשעים צעירים. שלושים בנות וכשישים בנים.

[כאן אני חוזר שוב קצת בזמן כדי לתאר אירוע שהשפיע השפעה חיובית מאד עלי ועל יולי. הזכרתי כבר שבמועדון "וינקלר" היה ליוצי פרטנר לריקודים, אותו בחור גבוה עם השפם הדק, שהיה "שוטר" במחנה רידנבורג. כשיצאנו לדרך מזלצבורג, הבחור הזה עלה למשאית כמעט מלאה ושמר מקום על ידו. אנחנו עלינו למשאית אחרת. קודם יונצ'י וחזקל כדי לתפוס מקומות, יולי אחריהם, ואז יוצי דחפה אותי לפניה והיא רצה למשאית הקודמת, תפסה, והתיישבה על יד הפרטנר שלה. רק אני ראיתי את הסצנה הזאת. כשהתחלנו לזוז שאלו כולם איפה יוצי. אמרתי שמחוסר מקום היא עלתה למשאית האחרת. מאוחר יותר לחשתי לאוזנה של יולי את הסצנה שהייתי עד לה. לפרטנר הזה של יוצי קוראים שוורץ הרמן, ובעתיד הוא יהיה הגיס שלי].

אחרי המיון עלינו למשאיות ונסענו לעיירה "ניקלינו", כשלושים קילומטרים צפונה מהעיר "טורינו". שם עשינו הפסקה גדולה וקבלנו הסבר מפורט על היעד שלנו. אנחנו נתאכסן בחווה גדולה לא רחוק מניקלינו ושם נעבור קורס "הגנה". קורס שיכשיר אותנו להיות חיילים טובים ב"צבא הגנה לישראל", או בקיצור "צה"ל". התרגשות עצומה אחזה בכולנו כששמענו לראשונה את שמו של הצבא היהודי. על מהות הקורס נקבל הסבר נרחב במקום. כעבור זמן קצר הגענו לחווה שהייתה ענקית, שמה "וילה ורנא". חצר גדולה מאד עם תורן גבוה ועליו מתנוסס דגל כחול לבן. מבנה אחד לבנות ושני מבנים לבנים. במבנה קצת יותר נמוך היה חדר האוכל ולידו המטבח. מבנה קטן נוסף למפקד ולמדריכים, משרד קטן ולידו חדר האחות.

אחרי הצהריים היינו חופשיים. בערב, אחרי הורדת הדגל, התאספנו בחצר הגדולה והחל ההסבר המפורט: הקורס הוא במשמעת צבאית מלאה עם ההבדל שהוא בלי נשק ובלי מדים. המפקד אברהם מדבר רק עברית והמתרגם ליידיש הוא המדריך לאגרוף. ישנם שבעה מדריכים לשבעה מקצועות שונים: ג'ודו, אגרוף, תרגילי סדר, קרב פנים אל פנים, קרב מקל, התעמלות ועברית. חוץ מאגרוף, כל הבנות משתתפות בכל התרגילים בכל המקצועות. יום האימונים מתחיל בשש בבוקר.

בשש בבוקר ריצה של שלושה קילומטרים בלי הפסקה הייתה התחלת האימונים. יולי עמדה בזה יפה, יוצי נשמה קצת בכבדות. כל יומיים הוסיפו עוד קילומטר עד שהגענו לעשרה קילומטרים ריצה בלי הפסקה כל בוקר. אחרי כמה ימים של ריצה ארוכה יוצי כבר הקדימה את יולי. אחרי הריצה, התארגנות אישית, ארוחת בוקר, הנפת הדגל במסדר מסודר יפה, חלוקה לשש קבוצות והתחלת האימונים בפיקודם של המדריכים. אחרי ארוחת הצהריים הייתה קצת מנוחה והמשך האימונים. אחרי האימונים שעתיים חופשיות, ארוחת ערב והורדת הדגל. אחרי הפסקה למדנו עברית כולנו ביחד. אחר כך עד עשר בלילה שרנו שירים עבריים, שירי מולדת ושירי פלמ"ח. זה התיאור הכללי של הפעילות במחנה "וילה-ורנא".

(את שמו של המדריך לאגרוף והמתרגם ליידיש אני זוכר עד היום – "שמואל עצמון").

הרמן, החבר של יוצי, היה אשף באגרוף. הוא התאמן בזה גם בבוקרשט. שמואל עצמון לקח אותו לצידו, חילק את הקבוצה לשניים, ומהאימון השלישי היו לנו שני מדריכים. בהתעמלות יונצ'י היה הכי טוב בטיפוס על חבל. אני הייתי כמו כולם והשתדלתי מאד לא לפגר. ככה גם יוצי. בקרב מקל יולי הפכה למומחית. הייתה יותר טובה אפילו מהבנים. עם הזמן התקיימו התמודדויות. בקרב מקל כמעט תמיד יולי הייתה המנצחת. למעשה כולנו השתדלנו להצליח באימונים. מדי פעם הייתה אעזקה באמצע האימונים. הסתדרנו בחצר כמו למסדר, אברהם המפקד דיבר כמה דקות ושמואל תרגם. לעיתים רחוקות היו אזעקות גם בלילה. בהתחלה כעסנו מאד. בהמשך כבר היינו ממושמעים כמו חיילים. מהורדת הדגל בערב ששי עד צאת השבת היינו חופשיים.

חודש יוני, מזג אוויר נהדר, מצב רוח מרומם, ובשבתות טיולים מחוץ למחנה. סביבה מקסימה ביופייה, הרבה כרמים, מטעים חורשות קטנות. שבת אחת התרחקנו קצת יותר ועלינו על גבעה קטנה. במרחק מה למרגלות הגבעה, עיירה קטנה שבמרכזה בלט הצריח של הכנסייה. הנוף הזה עם הנחל הקטן מעבר לעיירה, החזיר אותי לגבעה של ילדותי, הצ'ישרה, משם ראיתי את הנוף של נאסאוד, הצריחים הגבוהים, הרחוב הראשי והסמטה הקטנה בה גרנו, ומעבר לכל זה את הנהר הרחב, הסומש. מהרהור זה העירה אותי יולי עם נשיקה וחיוך מתוק.

במוצאי שבת הפתיע אותנו אברהם המפקד. כינס אותנו בחצר הגדולה, וביידיש רהוטה בישר לנו שאו-טו-טו (ביטוי יידישאי מובהק) עוברים ל"גנואה" – הנמל הגדול בצפון איטליה, ומשם נפליג לארץ ישראל. אברהם המפקד הרציני והקפדן שדבר רק עברית, נהיה פתאום חייכן וחברמן. הוא בישר שהמסע הארוך והמייגע שלנו מגיע עוד מעט לסיומו. עוד לא יודע מתי בדיוק נעזוב את המחנה, אבל בינתיים מפסיקים את האימונים ואנחנו חופשיים כאילו אנחנו במחנה נופש. ובאמת, כעשרה ימים לפני סוף חודש יוני, בערב התאספנו שוב בחצר, אברהם איחל לנו הרבה הצלחות בהמשך הדרך, בבוקר נעזוב, והודיע שהוא והמדריכים יעזבו יותר מאוחר. סיים את דבריו בתקווה שעוד נפגש בארץ ישראל.

בבוקר אספנו את הפקלאות, אמרנו שלום לחווה / מחנה "וילה-ורנא", עלינו למשאיות והגענו לנמל גנואה. שם בלי שהיות עלינו על האנייה "קדמה". הסתדרנו בתאים, עלינו לסיפון העליון ונשמנו לרווחה.

אחרי הרבה אלפי קילומטרים שעשינו במשאיות וברגל, אחרי שעברנו בחשאי את הגבולות של ארבע מדינות: רומנית, הונגריה, אוסטריה ואיטליה, = ויותר מחצי שנה היינו "כאילו" אזרחים בשתי ערים גדולות: זלצבורג ווינה =, אנחנו סוף סוף על האוניה "קדמה" שתביא אותנו לארץ ישראל!!

איך אתאר את הרגשת האושר כשעלינו לסיפון העליון? את ההשתוממות ואת רגשי ההתפארות שהרגשנו כולנו עמוק בליבנו. ראה את זה כל אחד על הפנים של האחרים. מילים לא מצאנו כדי להביע את זה, גם לא היה צורך, תפסנו ידיים ובשירה רמה התחלנו לרקוד הורה.

בין המלחים של האוניה היו רבים שדיברו יידיש, ואחדים דיברו גם רומנית. מהם נודע לנו שבארץ יש קרבות, יש מלחמה! זה התחיל מיד אחרי החלטת האו"ם על חלוקת פלסטינה לשתי מדינות. הערבים דחו את ההחלטה, והמדינות הערביות השכנות תקפו את היישוב היהודי בארץ. הקרבות נמשכים עם הפוגות קצרות כתוצאה של התערבות האו"ם. עכשיו יש הפוגה של חודש ימים שהאו"ם כפה על הצדדים הלוחמים. הם גם אמרו לנו שב-15 לחודש יוני, "דוד בן גוריון" – לראשונה שמענו את השם הזה – הכריז על עצמאות המדינה היהודית ושמה "ישראל". כל הידיעות ששמענו מהמלחים היו בשבילנו חדשות מפתיעות. בשיחות בינינו הנחנו שאברהם המפקד והמדריכים ידעו את זה ולא ספרו לנו, אולי מחשש שהמלחמה בארץ תרתיע אותנו ולא נמשיך בדרכנו.

הסוכנות היהודית ניצלה את ההפוגה הזאת של חודש הימים ושגרה את האוניה "קדמה" לאסוף אותנו. המלחים גם סיפרו לנו שאונית "קדמה" היא אוניית הנוסעים הראשונה של חברה "צים" והיא מיועדת להביא תיירים לארץ. בגלל שבארץ עדיין שולטים האנגלים, אנחנו, נוסעי האוניה, תוריסטים שבאים לבקר ולפגוש קרובים בארץ, – הסוואה די שקופה, אבל מתקבלת על הדעת.

מ"גנואה" הפלגנו ל"מרסי", הנמל הגדול של צרפת לחוף הים התיכון. כאן אמרו לנו שנחכה כמה ימים לקבוצות נוער נוספות: מגרמניה, ממקומות שונים בצרפת וגם מדרום איטליה. בימים אלה, עד המשך ההפלגה, אנחנו חופשיים לצאת מהנמל אבל לחזור לפני החשיכה. יצאנו לטייל, לראות את העיר מרסי. בשער רצית להגיד לשומר מי אנחנו, אבל לא היה צורך. הוא אמר שהוא יודע הכול אודות האוניה, ואמר שנחזור עד לשעה חמש כי אז מחליפים אותו. בטיול הראשון היינו רק ארבעה, חזקל, יונצ'י, יולי ואני. למחרת היינו כבר קבוצה יותר גדולה. בקונדיטוריה הסכימו לקבל שילינגים במקום פרנקים ונהנינו מקרואסונים צרפתים וקפה טעים. בינתיים הגיעו עוד קבוצות נוער והאוניה התחילה להתמלא. בבוקר הודיעו ברמקולים שזה היום האחרון במרסי, אחרי הצהריים מגיעה הקבוצה האחרונה שמחכים לה, ולמחרת בבוקר מפליגים. החלטנו לעשות את הטיול האחרון במרסי ולחזור יותר מוקדם לאוניה.

כשחזרנו פגשנו על הרציף את הקבוצה האחרונה שזה עתה הגיעה. התקרבנו אליהם והתחילו השאלות הרגילות במפגשים כאלה: מאיפה אתה, באיזה מחנה היית, איפה השתחררת, הם שאלו אותנו ואנחנו אותם. בערבוביית השאלות האלה, התקרב אלי לאט בחור גבוה, רחב כתפיים, עם שפם וזקן שחור אוחז בידה של בחורה, נעמד כמה צעדים לפני ואמר לבחורה "זה הקאפו". הוא עמד בשקט ועדיין הצביע עלי. אני נעמד על המקום, קפוא! בהלם! עיניי חשכו! לא הייתי מסוגל להזיז יד או רגל, ולא הייתי מסוגל הוציא מילה למרות שפי פעור! הייתי משותק לגמרי. הקבוצה מתהדקת סביבנו ואני שומע לחישות: "התגלה קאפו!! הבחור המזוקן זיהה אותו שהוא קאפו!"   הלחישות מתגברות! הבחור המזוקן מתקרב אלי עוד יותר ואומר לבחורה שלו: "כן, זה אותו הקאפו!"

יולי המסכנה, חנוקה מדמעות, נעמדת לפני ומגנה עלי ובקול מתחנן צעקה: "זה לא נכון, זה לא נכון, אתה טועה!!" סביבנו דומיה מוחלטת שאפשר היה לשמוע ציוץ של ציפור. הבחור המזוקן מרים את ראשו, מסתכל סביב וכאילו מתעורר מסיוט כשהבין מה גרמו המילים שאמר לחברה שלו, תופס ומחבק אותי בכל כוחו ואומר לחברה שלו: "כן, זה הקאפו שהציל את חיי!" חזר על זה בקול שכולם ישמעו, ואני התעלפתי בזרועותיו.

(אני בבנהוף ואני מתחנן: אני לא קאפו, אני ויקטור! ויקטור! והם ממשיכים: קאפו ווסר, קאפו ווסר!… בליץ אמר לי ש"אם" אשאר בחיים, אתגבר על הקאפו, דר' הלברג אמר אותו הדבר, ואני נשאר עם הפחד שהקאפו יתגבר עלי). לא יודע כמה זמן עבר עד שפקחתי את עיני. מצאתי את עצמי שכוב על הרצפה, מצד אחד הבחור המזוקן על הברכיים מחזיק חזק בידי, מצד שני יולי עם דמעות זולגות וחיוך מתוק מנגבת את הזיעה ממצחי. ואני פרצתי בצעקה איומה: אני לא קאפו! אני לא קאפו! והתעלפתי שוב. מישהו שפך מים על פניי והתעוררתי. שקט ותדהמה מוחלטת סביבנו. אני מסתכל על הבחור המזוקן ואין לי מושג מי הוא. הוא ויונצ'י עוזרים לי לקום על רגליי והחברים שאיתם יצאנו לטיול האחרון במרסי באו לתמוך בי. הבחור מחבק את החברה שלו אמר לי: "אתה לא זוכר מי אני ואני לא זוכר את שימך, אבל ברוויר (מרפאה) היית "בנהוף קאפו" וטיפלת בי כמו אימא בתינוק". עדיין לא הייתי מסוגל לזהות אותו. כולם סביבנו היו דרוכים בציפייה לראות את הסיום של הדרמה שהתחוללה לפני עיניהם. הבחור ראה את המבוכה שעל פני, בלי מילה נוספת הוא מסיר את הנעל והגרב מרגלו השמאלית ואני רואה את הבוהן הקטועה שלו לחצי!!

(עיני נעצמו מעצמן, ומצאתי את עצמי שוב ברוויר באמצע הלילה, רוכן על רגלו של הבחור הצעיר, ובכף ידי סוגר בחוזקה את הבוהן המדממת וצועק: דר' הלברג, דר' הלברג!!) פקחתי עיניים כששמעתי את הבחור אומר: עכשיו אתה כבר יודע מי אני. נכון, אמרתי, אני זוכר את חצי הבוהן שלך, אבל את שמך לא ידעתי אז, וגם עכשיו אני לא יודע את שמך! קפצתי וחבקתי אותו בכל כוחי. המון הצעירים שסביבנו פרצו במחיאות כפיים סוערות. בשוך ההתלהבות סובבו אותי רבים מהקבוצה ובקולי קולות ביקשו: ספר לנו הכל, ספר לנו מי אתה באמת, ספר לנו מי אתה מההתחלה!!

הייתי מבולבל ותשוש מעייפות, ובקושי עמדתי על רגלי. יד ביד עם יולי עלינו לתא שלנו, נשכבתי ונרדמתי מיד. [בחלום אני שוב בבנהוף ושומע תחינות: קאפו קאפו, וואסר! היווני הקטן יושב על התחת בקור המקפיא ואומר לי: קאפו, אני לא מת. בבכי אני מבקש עזרה מבליץ ומדר' הלברג, אבל הכינוי הארור הזה לא עוזב אותי ואני ממשיך לבכות]. כל זה היה חלום, רק הבכי היה אמיתי. יולי העירה אותי וליקקה את הדמעות מעיני, הגישה לי כוס מים, ובחיקה נרדמתי שוב.

האוניה הייתה כבר מלאה עד אפס מקום. קבוצות רבות של צעירים, כולם ניצולי שואה. הגיעו מגרמניה, אוסטריה, איטליה. חוץ מקבוצה אחת שדברו בשפה שעד כה לא שמענו. הפלגנו ממרסי לפנות ערב, ובלילה האוניה התחילה להתנדנד. לארוחת הבוקר בין שמונה לעשר בא כל אחד כשהיה לו נוח. ארוחת הצהרים הוגשה בשתי משמרות מחוסר מקום בחדר האוכל. השולחנות היו ערוכים לשמונה איש שניים מכל צד. בשולחן שלנו ישבנו חמישה: יולי, יוצי, הרמן, חזקל ואני. שלושה מקומות נשארו פנויים. הרמן אמר למלצר שהוא יכול להגיש גם לשלושה האחרים, הם יגיעו עוד מעט. המלצר עם חיוך קל אמר שנוכל לקבל אוכל כמה שנבקש בלי להשתמש בטריקים, השלושה החסרים לא יגיעו, הם סבלו ממחלת-ים! כך שמענו לראשונה שקיימת מחלה כזאת.

אחרי שעברנו את מיצר "מסינה", שבין "המגף" של איטליה לאי סיציליה, הים נעשה שקט יותר ואחר כך כמעט חלק לגמרי. רוב הזמן היינו על הסיפון ושרנו שירים שלמדנו במחנה "וילה-ורנא". הצטרפו לשירה גם קבוצות אחרות. גם הקבוצה שדברה שפה לא מוכרת לנו. אבל הם דברו גם צרפתית. שאלתי מישהו מהם מהי השפה שהם מדברים, והוא סיפר לי את תולדות הקבוצה שלהם: השפה הכל כך זרה לנו היא טורקית. הם איחוד של שתי קבוצות קטנות של "השומר הצעיר": אחת מאיסטנבול והשנייהמאיזמיר. עשו הכשרה ביחד והחליטו להצטרף לאחד הקיבוצים הגדולים של "השומר הצעיר" בארץ. בבית, לרוב הם מדברים צרפתית, שפת הלימוד בתיכון "אליאנס". ההורים שלהם, שכולם אמידים ויכולים להרשות לעצמם – מימנו להם טיול בצרפת שהסתיים במרסי. ועם הקשרים שיש להם עם הסוכנות היהודית והג'וינט סידרו למפרע את עלייתם לאוניה "קדמה". זו הייתה הקבוצה היחידה באוניה שהם לא היו ניצולי שואה.

מהמלחים שמענו שההפוגה הגדולה בקרבות בארץ מסתימת בעוד שלושה ימים בחצות. אבל אנחנו נגיע לנמל חיפה יום קודם השכם בבוקר. כלומר בעוד יום וחצי! בעוד יום וחצי ההחלטה שלנו בזלצבורג מה-29 בנובמבר תהפוך למציאות ואנחנו נדרוך על אדמת ישראל!!

בבוקר הסתדרנו על הסיפון בסדר מופתי כמו שלמדנו ב"וילה-ורנא", וסגן רב החובל הסביר בהרחבה מה יהיו הסידורים כשנגיע לנמל חיפה.

באותו ערב על הסיפון, הקבוצה שלנו התיישבה ביחד עם הקבוצה שפגשנו על הרציף במרסי, התיישבנו במעגל והתחילו הסיפורים והשאלות. התשובה לכל שאלה הייתה סיפור והקשבנו בסבלנות.  לאחר כמה סיפורים, הבחור המזוקן הושיט קדימה את רגלו השמאלית עם הבוהן הקטועה וביקש שיקשיבו לו. הוא סיפר איך זה קרה לו באותו לילה אפל על יד מכונת ערבול הבטון הענקית, איך נפלה הכף הכבדה עמוסת התערובת על רגלו וקטעה את הבוהן, איך הגיע לרוויר (מרפאה) ושם "הבנהוף קאפו" הזה – והצביע עלי – סגר בכף ידו את הדימום והציל אותו. קם וחיבק אותי חזק ועם דמעות של אושר בעיניו התיישב לידי. לאחר דקה ארוכה של דומיה, כמעט כולם בבת אחת פנו אלי: בבקשה ספר לנו מי אתה, איפה גדלת, איפה למדת, ספר על חייך, הכל ממש מההתחלה!! הכול ממש מהתחלה?!!

ישבתי מהורהר, בראש מורכן, וחשבתי איך להתחיל את סיפור! רציתי, כן רציתי לספר! רק הרהרתי במה להתחיל? אולי באותו בוקר כשגיליתי שאין לי אבא, ואני בן שבע וחצי? או שש שנים מאוחר יותר כשנודע לי שגם אימא אין לי? ש"אימלה" בעצם לא האימא שלי, רק דודה? או אתחיל כמזינקלה של דודה חיה החולה שאהבה אותי כל כך? או עם אוטו הנפלא שלימד אותי לחשוב עוד לפני שקראתי את הפילוסופיה של דקארט? או עם דוד לייב היקר? או עם הרוויר והבנהוף שהדביק בי את הכינוי הארור"קאפו"? הרי הזוועה הזאת ליוותה אותי עמוק בתת הכרתי עד שפגשתי את יולי והיא האירה לי חיים חדשים! כל מה שעבר עלי, ועברתי בו, אינני יכול, ואינני רוצה למחוק, לשכוח, רק לערפל, להחביא מאחורי הרגע המאושר שפגשתי את יולי!! היא ההתחלה החדשה שלי!!

כל החבורה סביבי ישבו בשקט והמתינו בסבלנות. אחרי ההרהור הארוך הזה, קמתי על רגלי, בקשתי מיולי שתעמוד על ידי ולחבר'ה אמרתי: חברים יקרים, כולנו פה על סיפון האוניה הזאת, אנחנו חלק קטן מהמעטים של העם היהודי ששרדו את השואה. כולנו עברנו טרגדיות. לכולנו יש ילדות והתבגרות עם סיפורים. לפעמים סיפורים עצובים, לפעמים סיפורים שמחים מהולים ברגעים של חיוך והנאה, ולעיתים בהבזקים של אושר. אנחנו לעולם לא נשכח את הסיפורים האלה. ברגע זה, הסיפור המאושר של כולנו הוא שאנחנו כאן על סיפון האוניה הזאת. ההתחלה המאושרת שלי היא הסיפור שהתחיל לפני כמה שנים כשפגשתי את יולי. זאת ההחלה החדשה שלי. לפני שנה, ב-11 ביולי, עזבנו את רומניה, עברנו דרך הונגריה, אוסטריה, איטליה, מסע ארוך ומפרך לקראת חיים משותפים ומאושרים שיתחילו מחר כשנרד מהאוניה בנמל חיפה. זה הסיפור שלי. ושתקתי.

כמה רגעים ארוכים השתרר שקט וכולם רק הסתכלו על שנינו העומדים. ואז, איזה דחף ספונטאני הקים את כולם, אחזנו ידיים, ובשירה רמה רקדנו הורה עד שנפלנו מעייפות והלכנו לישון.

בבוקר כולנו היינו על הסיפון ומרחוק ראינו כבר את "הר הכרמל". בדיוק שנה מאז שעברנו את הגבול הרומני, ב-11 ביולי 1947, הגענו לנמל חיפה ודרכנו על אדמת מדינת ישראל ב-11 ביולי 1948.

הרטמן ויקטור

יליד 13 אפריל 1924, קלוז' טרנסילבניה, רומניה

בחיפה, ישראל מאז יולי 1948

וגם ביולי 2010 – מועד כתיבת הספר