להיפרד זו מילה מאד מפחידה.

בכל פעם מחדש, כמו ילד קטן שעוזב את יד אימו ופוחד להתרחק, לראות את המרחק שנוצר, לחוות את הקרירות ביד אחרי שאמא עזבה, להרגיש את הלב רועד – מה יהיה? קטנים כגדולים, הצורך להביט לאחור – באמת הלכה? אני לבד?!

"אומללות יכולה להיות רק מלרצות את מה שאין", אומרת קייטי (אלף שמות לאושר, 183).

כרגע אין לי שעון שמורה את לחץ הדם שלי. אין סברינה לידי. אחותי לא איתי. היא גם הייתה איתי כשאני הייתי בכרכור והיא בחיפה. אני לא יודעת איפה היא עכשיו, והיא איתי בדמיון, בזיכרונות, במתכונים שהכינה, במעיל שתלוי על הקולב.

וזה החופש.

הרגשתי השראה, כשהייתי עם אחותי.

כל שבריר שנייה לידה החזיר אותי לעצמי, להקשיב מה צריכה, אם יכולה להכיל אותי וכמה, להסתכל בעיניים, גם כשעצומות, להחזיק ביד, לנשום יחד ומדי פעם להכין סלט. הפשטות בקיום של הרגע משך אותי כמו כפרפר לאש.