בני ישראל כשהיו במדבר לא יכלו פשוט ככה לקבל את תורת אלוהים חיים. הרי היו עמוסים באמונתם, בתפיסתם, בהרגליהם, במנהגיהם. איך אפשר פתאום לראות רשימת של צווים חרוטים על שני לוחות הברית ולקבל אותם לתוך מערכת החיים שהייתה להם??

מישהו האמין שיש לו משהו יותר טוב, חשוב יותר, ערכי יותר ממה שהעם אחז בו עם צאתו ממצרים. יתכן שצדק. משה אפילו עבר את החניכה, עבר את שלב ההתבצרות במוכר, ההתנגדות לשינוי וכבר נפתח לערך החדש.

הוא כבר היה בשל, קלט והאמין בתורה החדשה.

אבל העם לא היה מוכן.

לא תרצח, לא תגנוב, לא תחמוד... – כמעט בנאלי, בשביל מה צו?

לכן הלוחות שהביא משה לעם נתצו מעצמם.

זה תהליך שעבר העם,

זה גם תהליך מאד אישי ופרטי שסביר שעבר על כל אדם בעם.

משה הזה, אחרי שבירת לוחות הברית, היה שבר כלי. אבל עצם נוכחותו עוררה את העם לבדיקה: מה קרה לו? מאיין חוסר האונים והאכזבה שירדו עליו? מתוך האבל והעצב של משה – נוצר אצל העם עיבוד מחדש של המצב. חישוב המצפן הפנימי של משמעות הצווים והחיים. רק מתוך קבלת הוויתור של המחשבות והמנהגים הקודמים ושמיטת ההרגל והשגרה, שכבר לא התאימו למציאות של גיבוש זהות של עם – אפשר להכיל תורה חדשה. זו התורה הנכונה למציאות הנוכחית ולייעוד של העם, תורה שמתלבשת ככפפה בדיוק במקום שנוצר פיזית ותודעתית.

זה לא קרה במעמד אחד, זה לקח 40 שנות נדודים תוך שהמציאות השתנתה בין החיים עם התורה הישנה לתורה החדשה.

לעשות שינוי מהסוג הזה, להטמיע דרך שמשנה חיים - זה תהליך קשה והוא אנושי ואוניברסאלי.

וודאי מוכר לרבים מאיתנו.

שינוי דפוס לוקח המון זמן, לעיתים חיים שלמים, זה דורש מחוייבות, נחישות, תרגול – או טראומה, משהו דרמטי ודרסטי שמתוכו נוצר השינוי.

לצערי, בכורח המציאות, טראומה כזו קורת לי לאחרונה – המחלה של אחותי. מציאות שנגלית בחיי במלוא עוצמתה הכואבת העצובה והמייסרת ונוכחת בכל רגע.

מתוך הצורך שהניע תמיד להגיע למודעות ולשלווה הנכספת - למדתי הרבה דרכים וידעתי תורות רבות, בעיקר את תורתה של ביירון קייטי: העבודה לאהוב את מה שיש. אלו נמהלו בי לתורה החדשה שלי וצוויה חרוטים על לוחות הברית האישיים שלי. 

התורה הישנה שלי היא הנוחות בהתנהגות האוטומאטית של ההרגל. שגרת חיים של ויכוח מתמיד עם כל מה שמנסה לערער את צדקתי ואת מה שלימדו אותי, הצורך להיות צודקת כהתנהלות שכיחה.

אני יכולה לצטט משפטים משמעותיים מאד מתוך התורה החדשה שלי, אבל מאחר והיא כנראה מאיימת על עוגן קיומי בגישה הישנה - היא מעוררת התנגדות, במסווה של שינון ולימוד כמעט בלתי פוסקים.

כמו עם ישראל שהתנגד ללוחות הברית – גם קול פנימי בתוכי התחכם ושאל: בשביל מה לשנות? הרי לגמרה ברור שנכון לחיות את ההווה, להיות בעניינים שלי, זה מאד בנאלי, למה לטרוח ולחקור?

בעקבות המחלה של אחותי החלה ההתאיידות של המוסכמות המקובלות של התורה הישנה שלי. התורה החדשה הנכיחה את עצמה באופן טבעי והרמוני במציאות זו. לכאורה, שינוי שקורה מעצמו – אני והתורה החדשה אחד הם. כלים ישנים מתייתרים בתוך מציאות חיי עכשיו ונגלית ההתמסרות המוחלטת למה שיש. כל כך ברור שכואב שבעתיים להתווכח עם המציאות!

במציאות הזו אין ויכוח עם מה שיש, לא חשבונות עם מה שהיה, אין מלחמה לשנות את המציאות. אין לי יותר פניות ולא כוח נפשי לתורה הקודמת של מלחמות וויכוחים. מהטראומה נוצרה בשלות, מוכנות והסכמה שהישן ינשור מעלי, להיפרד מהמוכר מההרגל שכבר לא משרת. כל התורה הזו קרסה וסיפורי העבר נראו מגוחכים ונשמטו מאליהם.

וכאן נגלית התורה החדשה בבהירותה ובעצמתה: יש מה שיש. זה מה שזה. הסתכלות חדשה בהירה, מכילה ואוהבת על מה שיש - אכזר ככל שיהיה, שהשתלבה באופן טבעי והרמוני בתוך המציאות הנוראית, העצובה והכואבת הנתונה.

קשה לדבר על התרוממות רוח ברגעי כאב נוראיים כאלה, המיינד מספר לנו שזה לא הגיוני, שזה לא מנומס. שוב יכול לעלות הויכוח איך תתכן התעלות לנוכח חוסר אונים ועצב ואובדן?!

אבל זו עובדה. החווייה שוטפת את ההווייה כולה, זרימה בגוף ומוכנות פשוט להיות עם מה שיש, כמו שיש, בכאב הנורא, והייסורים ותחושת הסוף הבלתי נמנע וחוסר האונים המשווע, ובו בזמן שחרור אדיר וקבלה וחופש והשראה וכוח פיזי אדיר ואני יכולה לעשות הכל בכל רגע. ואני חיה בתוך מציאות זו בדיוק כפי שהיא, ואני מוצפת במתנות כמו ידיעת הדרך ונתינה בלתי נגמרת ואהבה גדולה ואושר להיות יחד, להיות אחד. חרדה והאהבה אחד הם. בנוכחות הטראומה ופחד המוות יש קרבה אהבה ששתינו לא הכרנו קודם.

חוויית הגוף האחד כשאני חשה אותה והיא אותי, נשימה אחת ונשיפה עמוקה צמודה לאוזן שממלאת אותנו בצחוק ילדות, עוצמה שאני יכולה לשאת אותה והיא נסמכת לחלוטין עלי. אנחנו נושמות ובטוחות זו לצד זו, מצליחות לעשות פסיעה אחת יחד, ובכי וקשר בין הפחד וההתגברות.

עכשיו, במציאות הנוכחת - הגוף שלנו מוכן ובשל לקבל ולחוות את התורה הזו: לאהוב את מה שיש, הכאב והאושר, האסון המתרחש לבוא וההתעוררות לתת כל מה שיש בי, מה שיהיה, עד שיגיע.

מתן התורה נעשה, התורה ניתנה. 

קבלתה בתוך המציאות הקיימת יכולה להתקיים כשהתודעה מתפנית מתורת השגרה המקובלת. 

כך היה לעם ישראל במדבר במעמד מתן תורה ובמהלך עשרות השנים של הטמעתה בתודעת העם.

כך עבורי, בצניעות רבה. תורת "העבודה" – לאהוב את מה שיש, הייתה בי שנים רבות וחלחלה להווייתי. במציאות החדשה שמחלת אחותי כפתה עלי, התורה הזו הפליאה כוחה, התגלתה בי וגילתה אותי.

מתן תורה הוא אירוע נקודתי, לא מחייב את מי שנמצא בו.

קבלת התורה הוא תהליך ארוך, סזיפי, מודע ולחלוטין מונע מצורך פנימי עמוק.

2 תגובות
  1. אורלי אושרוב הגב

    צילה יקרה,
    קראתי בשקיקה, ריגשת אותי מאד…
    אני מלווה את אימי בת ה90, שהיא במצב סיעודי בשנים האחרונות… את זקנתה ואת השינויים שעוברים עליה, כמו גם עלי…
    ויש כיום רגעים של צחוק ויש של עצב, בתחילת התהליך היו מועקות, כעסים, חרדות ואילו כיום לאחר תהליך, התחושות התחלפו בקבלה, חמלה, אהבה, שיחרור.
    התחברתי מאד להבחנתך בין מתן תורה וקבלת התורה.
    חג שמח, מורה נפלאה :-))
    אורלי

  2. סיגל פרנקל בלן הגב

    צילה שלום,
    תודה ששיתפת. החוויה שלך מהדהדת גם בי. עד כה לא חשבתי לנסח אותה במילים אך האימייל ממך מעורר זאת.
    אני מחלימה מסרטן מורכב (סבב שני, לאחר הפוגה של יותר מארבע שנים) ומוצאת עצמי בחוויה של בהירות, אהבה ושמחה. בהתחלה עם הגילוי החוזר היו הרבה מאוד רגעים של סבל, עצב, פחד, בלבול ודאגה – וכעת מה שנוכח הם בעיקר רגעים שקטים ומתוקים של התרוממות רוח.
    נראה לי שמה שעושה את השינוי בגישה היא המוכנות לקבל בהסכמה את המצב (אפשר לחשוב שהסרטן ביקש את הסכמתי ורשותי לבקר שוב), כמו גם ההקשבה שלי לעצמי וההחלטה ללכת עם הלב… משמע – לצאת לחופש – לקחת פסק זמן מהעבודה ולהתמסר לריפוי באופן שאני מבינה אותו. בחרתי בניתוח להוצאת שני הגידולים ולאחריו אני ממשיכה בדרכי בריפוי עצמי (שיטת קינגסטון שעיקריה הם: תזונה, פעילות גופנית ושינה לפי השעון הביולוגי. תרגול של מדיטציה ויוגה. שימוש בתמציות מרפא. ובמקביל מעקב רפואי).
    החוויה של הפסקת המאבק / הפסקת אש (בחוויה הפנימית) משאירה לי כוחות לפעול בעיניים טובות כלפי כל מה שיש. נראה שהאיכויות של הלב קיבלו מקום מרכזי: אהבה, שמחה, הבנה, חוכמה, איזון ואנרגיה מיטיבה – נוכחות בי ומלוות אותי.
    כתבת: "שינוי דפוס לוקח המון זמן, לעיתים חיים שלמים, זה דורש מחוייבות, נחישות, תרגול – או טראומה, משהו דרמטי ודרסטי שמתוכו נוצר השינוי." נראה לי שאצלי חוברים כעת יחד גם תרגול מתמשך וגם משהו דרמטי ודרסטי…. ויש בי הכרת תודה לשניהם.
    סיגל

השארת תגובה