"שוב נכשלתי, הגעתי בשמחה לראות את הנכדה, לטפל בה ולא עברה רבע שעה וכבר הסתכסכתי עם כלתי, רבנו וכל זמן השהייה שלי איתם היה נורא. איך שוב נפלתי לריב הזה?! שוב נכשלתי!" – התחילה תמר את הפגישה שלנו.
מכירים את החוויה הזאת?
במיוחד עכשיו כשהילדים בבית, בהערכות המיוחדת הזאת, צריך לוותר על ימי עבודה, הוצאת גדולות מהרגיל ובימי יולי אוגוסט החמים האלו – מכירים את הקונפליקטים האלו?
גם אני חוויתי תחושת כישלון השבוע.
קבענו יום כיף, התארגנו, נסענו, הגענו לתל אביב לשוק הפשפשים הנכסף והתחלנו לשוטט – זה מה שרצינו. אלא שמרוב התלהבות שכחתי שבלחות והדוחק של שוק תל אביב מצב הצבירה שלי משתנה, הכל משתנה אצלי. חם. הדם מתחיל לעלות לראש, הטונים מתחדדים והמילים מתחילות לצאת –
זהו, נכשלתי. רציתי יום כיף עם הבנות ואני לא עומדת בזה. הרגשתי נורא, אנחנו כבר כאן ומצד שני אני לא יכולה להישאר עוד רגע נוסף. איבדתי את הסבלנות. המחשבות והתמונות התחילו להציף – אני מבזבזת את היום שלי בחום הזה, יש לי כל כך הרבה עבודה שיכולתי לעשות עכשיו, חבל על הכסף על השטויות שהן קונות –
מכירים את זה?
והבנות דווקא נורא נהנות ומתרגשות עם כל פריט, והצבעים והריחות – חגיגה.
"נכשלתי" – התחלתי לבדוק את המחשבה הזאת, אתם יודעים, חקירה של "העבודה" של ביירון קייטי, האם זאת אמת שנכשלתי? שמערכת היחסים שאני בונה עם הבנות נמצאת על בלימה, ולא יכולתי לעבור את השאלה השלישית: מי אהייה בלי המחשבה הזו? הרי זו עובדה שאני כאן, כועסת, רציתי טוב ויצא רע, והן שמחות.
נשארתי עם המחשבה – נכשלתי, אפשרתי לעצמי להרגיש כמה אני מכורה למחשבה הזאת בסיטואציה הזאת, לרחמים העצמיים ולתחושת הקורבנות שלי. ממש בחנתי את החוויה שלי באותו הרגע, איך שישבתי, איך התבוננתי מסביב, איך אנשים ראו אותי, איך הבנות התייחסו אלי –
עד שהתובנה הכתה בי –
אני לא יכולה להיכשל!! זה לא יתכן שאכשל! הרי קיבלתי מה שרציתי: להיות עם הבנות ביום כיף, וזה מה שזה! נוצרה הזדמנות להיות קרובות ולאפשר זה לזה מה שרצינו יחד, זה הכיף שלהן והכיף שלי זה לשבת בבית קפה ממוזג עד שנפגש שוב. קיבלתי מה שבאמת רציתי! איפה הכישלון? – רק במחשבה, באמונה במחשבה ולתת למחשבה לנהל אותי – את ההתנהגות ואת הרגשות שלי!
בלעדיה – הראש נקי, אני במזגן, מתבוננת, נושמת, אני כאן, הבנות שמחות, הכל באמת טוב.
אני נכשלת רק אם אני חושבת שכדי ליהנות יחד אני צריכה לעשות מה שהן עושות, להיות אמא טובה צמודה אליהן כמו שלמדו אותי או מצפים ממני.
בלי המחשבה – אני אישה שמחה, יושבת בבית קפה במזגן ונהנית.
גם בפגישה עם תמר חזרנו לפרטי האירוע שלה עם נכדתה וכלתה.
מצאנו שגם שם תחושת הכישלון הציפה את תמר כשהאמינה למחשבות שהיא לא עונה לציפיות של כלתה, כשהאשימה את כלתה שלא סומכת עליה, כשהשוותה את עצמה לסבתא השנייה.
בסך הכל הכלה אמרה משהו על צורת ההאכלה – מכאן בא התסכול.
כשאני משווה את עצמי לאחרים אז אני נכשלת.
כשאני אני, עושה מה שאני עושה כמו שאני מבינה – אז אני לא יכולה להיכשל בלהיות אני.
איך מישהו יכול להיכשל בלהיות הוא?
הוא זה הוא וזה לא אפשרי להיכשל כי זה מה שזה.
קטע עוצמתי שאין דבר כזה להיכשל
ואז ההרגשה נעימה, חיוך בלב, על השפתיים,
ואז ההתנהגות ברורה, אמיתית, רכה, מתוך שיתוף.
זה המקום לדיבור, דיאלוג על מה נכון לי בסיטואציה, מה אני שומעת שהאחר רוצה או צריך, איך אפשר להבין במדוייק מה הכוונה בדברים ואיך לחבר בינינו.
התוצאה – תקשורת, הבנה, הרמוניה ואפילו – אהבה.
וזה הכיף האמיתי.
לא ככה?
ותראו מה קורה במחאת האוהלים – שם ברור שאין מצב של כישלון,
שם פשוט אומרים בדיוק מה כואב, מה רוצים, מה מציעים, הם מביאים את עצמם בדיוק כפי שהם,
וכאמור כשאתה באמת אתה – איך יתכן מצב של כישלון להיות בדיוק אתה?
אשמח לשמוע חוויות דומות שלכם כאן בבלוג שלי
בברכה,
צילה.