אני בן 65+ וזה הפלוס היחיד שיש לי, אומר האיש, ואני בן 20 עם 47 שנות ניסיון –

שמעתי שיחה בין שניים בגיל עם הפלוס –

למה הם בוחרים להציג עצמם באופן כזה?

האם זה הומור?

האם הפער בין התחושה והעוצמה הפנימית ובין המציאות הפיזית החיצונית כל כך מעיק?

האם בשיחה מקופל עמוק בפנים פחד סמוי מאיבוד הערך? 'אני לא ראוי יותר כמו שאני', 'מה יש לי עוד לתת במצבי', 'אף אחד לא צריך אותי עוד ככה', 'רק במסכה טובה אוכל להמשיך לתפקד', 'רק במיטבי ישימו לב אלי'…

אנשים מדברים על החיים מסביב, לא אומרים מילות כעס, לא מדברים על תסכול, ובין לבין הרבה צחוקים וגם שקט.

נפלא שאפשר לשמור על מצב הרוח ולהשאר באווירה טובה ועליזה –

אבל מה המחיר?

יש שם כאב גדול, כאב חבוי שאי אפשר לגעת בו,

חוסר האונים, ההסחה גוזלים כל כך הרבה אנרגיה

תחושה רעה של זיוף וחוסר אוטנטיות, ריחוק

וברגעים הכי קריטיים – אין אינטימיות –

כמה כואב!

זה משפיע עלינו פנימה

זה מקרין החוצה אל הסובבים אותנו

רגשות צער וחרטה – ואין להם ביטוי –

כי מה יגידו – הילדים, ההורים, השכנים,

כי איך עד עכשיו לא אמרתי מה פתאום עכשיו

כי אני צודק, תמיד הרגשתי לא ראוי

כי ככה חונכתי, זו הדוגמה שקיבלתי

כי מה זה כבר משנה, הרי כלום לא ישתנה ממילא

כל אלו במשפט אחד: אני כבר לא ראוי

 שתי אפשרויות:

אחד בכסא גלגלים, מאיץ במטפלת להתגלגל איתו יותר מהר, רוצה לפגוש את השחקנית הצעירה שזה עתה ירדה מהבמה.

השני – הנכדה מובילה אותו לסלון. 'מה יש לך להגיד על מה שדברנו, סבא?' – 'אין לי מה להגיד, מה זה כבר משנה מה אגיד'.

שניהם כבר תלויים במטפלת.

האחד – יודע את ערכו, גם כשיושב בכסא גלגלים, המטפלת עוזרת לו להמשיך ולמצות את ערך החיים ומה שמציעים עד תום.

השני – גופו נחלש בכיסא הגלגלים ואיתו כבודו. מתבייש, מתכנס, שוקע לתוך עצמו, התלות במטפלת מחקה את ערך החיים עבורו באשר הם.

מה ההבדל ביניהם?

הבדלים רבים…

אבל המהותי שבהם –

האחד – לא רוצה להפסיד אף רגע ממה שקצבו לו ולא משנה מה המחיר, מה יגידו ומה התפאורה. הוא ראוי להשיג את מבוקשו ולא יהיה מכשול שיעמוד בדרכו.

השני – מרגיש עלבון ופחות ערך עכשיו בהשוואה לאחרים ומרגיש מסכן ביחס למה שהיה בעצמו עד עכשיו.

זה – ממוקד בהשגת עוד ממה שאוהב, הוא לגמרה בביזנס שלו – בשפתנו.

השני – מתבייש במה הסובבים אותו חושבים עליו, איך הם תופסים אותו – הוא לגמרה בביזנס של האחרים, בשפתנו.

.

מתי נפגשתם עם החוויה הקשה של – לא ראוי, לא מעריכים אותי, לא מצליח?

האם היו גם רגעים אחרים של סיפוק – של הצלחה, שקיבלתם הערכה, שהרגשתם שעשיתם באמת מה רציתם ותחושת סיפוק אדירה הציפה אתכם?

מה ההבדל בין שני רגעים אלו?

כשאנחנו תלויים באחרים שיגידו לנו

כשאנחנו משווים את עצמנו לאחרים – הם טובים יותר

או

כשאנחנו עושים לפי הבנתנו, מה שבאותו הרגע מניע אותנו, נכון לנו

ואז – האחרים מתפעלים – איך הצלחת?

במילים אחרות – כשפעלת מתוך המניעים שלך ולא לי המנועים שבאים מבחוץ,

אתה הנעתאת המנועים ולא הם

יש לזה כוח אדיר – והחוק כל כך פשוט:

בביזנס של מי אתה?

כשאתה פועל מתוך עצמך – ברור שאתה ראוי, זה בכלל לא מעסיק אותך מרוב שזה ברור.