חג השבועות, חג הביכורים, חג מתן תורה –

שלושה שהם אחד: שכל – גוף/חומר – רוח: השכל סופר את שבועות, הגוף מביא את הבכורים, והרוח חווה את המשמעות/התורה. משולש של יחסי קרבה וריחוק מאד תוססים ובעלי משמעות בין מתי, כמה, ובשביל מה.

מהות החג בלילה בו התיקון – ליל שבועות – שבא להחזיר את האיזון בין השלושה, שבלעדיו הרי אי אפשר לקבל תורה, כלומר אי אפשר להיות באמת בנועם של החיים אלא במודעות למארג שבין השכל – גוף – רוח.

בחג – כמו בחיים:

המחשבה שמקומה בשכל, הרגש שמתעורר בגוף, והתחושה שברוח. אנחנו סופרים ומחשבים ומודדים ופועלים ומרגישים, וכשאחד האספקטים משתנה – טעם החיים זז איתו. ההשפעה ההדדית ביניהם עוצמתית ומיידית.

'לא יודע מאיפה זה בא לי' – מכירים? זה האיתות לחוסר האיזון בין השלושה.

המצב האידאלי של איזון במשולש המרכיבים שכל, חומר ורוח לא שכיח בעולמנו, לצערנו. אנחנו מאד חשופים למצבים בהם ישפער בין המצוי לרצוי, מה שנדמה לנו שאמור לקרות – לא קורה, ואז הזוויות מאד חדות, לא שוות,

וזה כואב.

מקרה שהגיע אלי לקליניקה 'מיקוד בשביל התוצאות' עם אירוע של אכזבה גדולה בגלל דחייה של הצעת קשר. בבדיקה ראשונה נראה המשולש מאד רעוע – מחשבת הדחייה הייתה ברורה, חדה, הרגשת האכזבה הייתה מאד דומיננטית, והלקוח היה מרוקן מאנרגיה, רוח, רצון להמשיך.

עשינו תיקון בשיטת 'העבודה' של ביירון קייטי.

ישבנו עם השאלות אחת אחת ובדקנו, איפשרנו לחוויה לקרות בין השכל והרגש, לחיות את ההשפעה על הגוף, וחוזר חלילה. ממש הרגשנו את תנועת המשולש מזוויות חדות אל האיזון, הרגיעה, הנועם.

האם זו אמת שהיא דחתה את ההצעה לקשר?

מה קורה כשהמחשבה הזו מנהלת אותך? מה מתגלה בהתבוננות עמוקה לתוך התמונה ברגע הספציפי? וכמו קלאודיופקופ, התבוננות שקטה, מבע הפנים משתנה עם התמונה שמתגלית ונפתחת, עולים רגשות כמו פחד להיות לבד, צורך לאחוז, חוויה של צמצום, כעס, תוקפנות מילולית והתרחקות רגשית ופיזית.

מי תהייה ללא המחשבה בדיוק באותה הסיטואציה? אפשר לנשום עמוק אל הפחד מהבדידות, ומשם עולה מוכנות להרפות, חוויה של פתיחות, סקרנות, הלב יכול להשאר פתוח למה שיבוא.

ממצב זה – ההיפוכים המשלימים למחשבה המקורית הם כבר כל כך טבעיים:

היא ממש לא דחתה, אמרה את דברה, הוא הבין כמותה שלא יצא טוב מהקשר הזה.

הוא, בתוכו פנימה, דחה את הקשר שהרגיש בו שגרה והרגל, היא רק אמרה בקול את מה שידע.

ובעיקר חווינו את הדחייה שלו עצמו וכשלא בטא של צרכיו והאמין שיוכל לכבול את חייו למקום מצומצם.

הזוויות החדות במשולש הזה התמתנו, המחשבה פנתה מקום לרגש חדש ולחוויה של רוגע, הסכמה וקבלה במודעות לתובנה שהמציאות החדשה שנוצרה נכונה יותר, מתאימה לצרכיו.

תודה לתיקון, לחג שמח.

צילה.