"בנצח אין עולם של עתיד, יש רק עולם של הווה לאין סוף" –

זו ההבנה של "זאב הערבה" בספר של הרמן הסה. מייד התאהבתי בו, בתובנה המופלאה שלו. אדם שנמצא הרחק באמצע שנותיו, כבר שמע את כל המוצרטים וראה את כל הוואן-גוכים, נמצא בשגרת היום-יום שלא נגמרת, מיצה את החיים, די – עד הרגע שהכל התהפך בפגישה אחת של ריקוד, גילוי של אהבה – פיזית ושל הנשמה, רגע של שינוי.

רגעי אהבה כאלו אנחנו נוצְרים, אליהם אנחנו מייחלים ומתגעגעים – למה שהיה או למה שיכול להיות מתישהו עם מישהו איפשהו בעתיד – ולא שמים לב שהיא, האהבה – בתוכנו עכשיו, יציבה ומחכה, היא בלב, הווה לאין-סוף.

לְמה אנחנו מתגעגעים באמת?  

בשטף החיים אנחנו נסחפים בחום יזע והוצאות ושוכחים את האוצר היקר הזה בתוכנו– האהבה, שלעלום לא נמחק ולא מתבזבז ולא נגמר. הגעגוע האמיתי הוא למי שאנחנו, למהותנו, שחבוי עמוק תחת נטל חובות הרגש החשיבה הזיכרונות שלנו.

מי הגאון?

מי החכם שהבין שחשוב, ממש חשוב להציב את האהבה במרכז הבמה ההכרתית שלנו ולחגוג לה ואותה בתשומת לב ובהכרת תודה! זה שהביא למודעות את האפשרות לעצור רגע כדי להריע לְמה שיש לנו כמובן מאיליו ונשכח כל כך בקלות. זה שבחוויית החגיגה מעורר בנו את הצורך והמודעות לשאת הלאה את מה שתמיד קיים בתוכנו – אהבה נוכחת שקטה וסבלנית, שרק מחכה להזדמנות לפרוץ החוצה ולהֵראות שוב.

שאפו ותודה.

די בתזכורת זו כדי להיות בתשומת לב לצוד את השנייה בה אנחנו צוללים לנבכי הבלבול והאהבה נעלמת, הלב נסגר. זה הרגע להתעשת, לעצור ולבחון האם בתוך הרגע אפשר להגיב ברצינות ואסרטיביות מבלי לאבד אותה – את האהבה.

בתהליך "העבודה" יחד אנחנו חוזרים למקום שתמיד נמצא בנו ומחכה לנו –
אנחנו מקשיבים להווה האין סופי – ואז הלב נפתח, האהבה נוכחת.

השארת תגובה