המושג פרדה קיבל מימד אחר, רחב ומקיף יותר – אי-אחיזה. 
חוויתי וראיתי ממש פיזית מה פירוש אי-אחיזה ברמה העמוקה ביותר ובכל מובן שהוא – מושגים, הרגלים, מחויבויות, קשרים – פיזיים, מנטאליים.

אי-אחיזה, עזיבה של הרגלים – לא להתאפר כשמגיעים אורחים, לא להביא משהו כשבאים לבקר – חסר ערך; לא צריך מילות נימוס, ומה יש להגיד בכלל – הכל טיפשי באותה המידה;

זה חזק במיוחד במימד הזמן: יום ראשון, שבת – אין הבדל, אתמול, מחר – לא רלוונטי, השעה – המצאה מלאכותית ממש מיותרת.

הדבר שהיה הכי קשה לעזוב – השליטה, להפסיק להיות מניפולטיבי, להפסיק להפעיל את האחרים בעזרת הקסמים של מבט, רוגז, כעס, חיוך, מעשי שטות.

וחקרתי, כל הזמן – היא לא משחררת – האם זו אמת?

היא, הפרסונה הזו – היא שחררה, אמרה כך בוודאות מלאה. ובכל אופן משהו לא שחרר, בוודאות – מי זו "היא" שלא שחררה??

כשהחזקתי במחשבה שהיא לא משחררת – האשמתי אותה בשקר, בסחיטה רגשית, בהתייפייפות הנפש, דיבורי חנופה ובטיפשות. הייתי מאד שיפוטית וקצרת רוח ואפילו חשבתי שהכל לריק – לא משנה מה לומדים בסופו של דבר אי אפשר באמת לשחרר, הכל סבל שאין לו סוף, הרגשתי עצבות גדולה, דיכאון.

ובלי המחשבה – אהבתי אותה מאד, ליטפתי אותה, הקשבתי לה ולעיניים שלה, האמנתי לכל מילה שאמרה, למדתי ממנה, חמלתי עליה ורציתי להיות עוד ועוד בנוכחות הדרך האמיצה שעשתה, לבדה.

ועלו האפשרויות האחרות, ההיפוכים:

כן – היא כן שחררה, היא לא הבחינה בין כאן ושם, לא התעקשה להיות בבית הפיזי שלה, דברה על אמא ועל אחיה. משהו אחר – התודעה? – חזק ממנה נקשר בעיקשות ולא עוזב.

אני לא שחררתי – באתי כל בוקר, חשבתי עליה המון, הרגשתי את הכאב והסבל שלה בדרכה האחרונה והזדהיתי, רציתי להקל ולשמור עליה ועל רצונה, ראיתי אותי לא משחררת בהמון מצבים של חיי, בחנתי אותי במצבי אחיזה ולמדתי אותי.

המחשבה לא שחררה אותה / אותי – התנהלנו מאותו מקום של רצון להבין, לשלוט, לדעת, מהדחף והאינסטינקט, ולא ממקום הריק, השקט, התודעה הטהורה החופשייה מכל אחיזה.

בסופו של דבר נסעתי.

ראיתי אותה לאחרונה והמבט היה נבוב – ועמוק בו זמנית. היא כבר לא דיברה ואני לא יכולתי להגיד בקול שאני נוסעת. אמרתי שנפגש איפה-שהוא מתישהו – מניפולציה. היא הבינה, ראיתי במבטה.

השתחררנו בכורח כרטיס הטיסה.

כשהודיעו לי שהיא איננה עוד כאן איתנו הייתי בניו יורק במיצג הזיכרון למגדלים שנהרסו ב- 9/11. מים זורמים, שמות חרותים ופרחים נעוצים בחלק מהם, שקט סואן של מרכז העולם והכל מתנקז בבור עמוק באמצע. הקפתי את שני הבורות. לאט. כל זרם מים כאוושת כף האדמה שנזרק על הבור שלה.

ואז הייתי בגן הבוטני – סוף פריחת עצי הדובדבן. כל הפרחים הוורודים על הרצפה – מרבד רך וענוג בכל הגן וצל העצים נח עליהם.

ידעתי שזו הפרדה הנכונה שלי ממנה.

חכמת הדרך שהובילה אותי למקום המדויק: ספסל אבן לבן מתחת לעץ חשוף וצל העץ כחבל שקושר גוף עטוף בפריחה וורודה בהירה יפיפייה רעננה / קמלה –

סוף הדרך.

באהבה, צילה.