הגיעה אלי לקליניקה מטופלת מבולבלת לגמרה, "אמרתי לה שאבוא איתה" – ספרה בבלבול גדול. אמרתי לה כי רציתי שתרגיש בטוחה ושהיא יכולה לסמוך עלי, היא בכתה וספרה כמה קשה לה ולא יכולה להחליט בעצמה, אז הסכמתי לבוא איתה. אבל רגע אחד אחר כך הסתבר שזה ממש לא רעיון טוב, שזה יקלקל לי, זה יפריע למישהו אחר שמעורב. בלגן, איזו טעות!

להבטיח לחברה לבוא איתה כדי שתרגיש ביטחון – זה כמו להבטיח לעצמי שאני חברה טובה. וזה נורא נחמד לחשוב על עצמי שאני אדם שאכפת לו, ונעים לי שגם החברה תחשוב עלי כך. אבל איזה מלכוד כאן!

חשוב שנשים לב – כמה חשוב לנו שיחשבו עלינו שאנחנו טובים. מה לא נעשה כדי שאחרים יחשבו עלינו דברים טובים. אנחנו נוכל להרגיש טובים בעיני עצמנו רק אם אחרים יחשבו עלינו טוב, ונעשה הכל כדי שזה יקרה, וזה בדיוק המלכוד, ככה בדיוק אנחנו מאבדים כיוון אל האחרים ושוכחים את עצמנו. וזו הטעות.

שאלתי את המטופלת אם זו אמת שהחברה תרגיש יותר בטוחה אם תהייה איתה? מה זה ייתן לה אם החברה שלה תרגיש בטוחה?

אם היא תרגיש בטוחה אז אני לא אהייה לחוצה, אהייה בעיסוקים שלי בלי להתערב בחייה ובלי לצפות להערכה שלה – ענתה.

כמה מעניין – כדי להיות ממוקדת בעיסוקים שלך את צריכה לדעת שהחברה בסדר בענייניה שלה. ומה יהיה מחר? כמה הטלטלה הזו משפיעה עליך? ואכן – עונה המטופלת – חוסר היציבות, חוסר הביטחון הזה מעלה את הכעס על החברה, אני מתקיפה אותה במחשבות שלי ומאשימה אותה, אני רוצה להסביר לה איך היא צריכה להתנהג, הבלבול גדול, אני מנסה לעשות סדר בחוץ – אצלה, ולא רואה כמה הבלגן הוא בתוכי פנימה, שאני צריכה לבדוק ולעשות סדר בתוכי אצלי.

אצל כולנו הבלגן מתחיל כשנדמה לנו שאנחנו יכולים לתת למישהו אחר הרגשת ביטחון ושמחה, כשאנחנו רוצים לעשות סדר שם בחוץ, כשאוטומטית אנחנו מאמינים שזה התפקיד שלנו – לעזור, להציל מישהו עצוב. המציאות מראה הרבה פעמים שזה פשוט לא קורה. הבלבול והכאב מראים לנו שאנחנו לא בכיוון הנכון. הכיוון הוא פנימה, לבדוק בתוכי מה האמונות שגורמות לבלבול ולכאב, כי רק אותן אני יכולה לבדוק, לחקור ולשנות, לא בחוץ.

אז מי תהיי, שאלתי את המטופלת, בלי המחשבה שהחברה תרגיש יותר בטוחה אם תהיי איתה? ממש באותה הסיטואציה, באותו הרגע שהחברה בוכה ומדברת ואת בלי המחשבה בראש?

מקשיבה לה, רק נוכחת, עונה המטופלת, אחרי שלקחה נשימה עמוקה והסכימה להקשיב לעצמה. אני פנויה באמת להקשיב לחברה, בלי קולות פנימיים מתוכי של 'הנה הזדמנות להוכיח שאני טובה'. אני מחפשת את העיניים של החברה ואומרת לה כמה אני סומכת עליה שכמו שאומרת כאן את האמת שלה תוכל גם שם להגיד אותה. אוהבת אותה מאמינה בה, ואני בענייניי.

האם בכלל אפשר לעשות טעות?

אנחנו עושים. כעבור זמן, ולו גם הקצר ביותר – עולה המחשבה, שהיא הביקורת, השיפוט – זו הייתה טעות.

עשיתי דברים: אימצתי חתול, הסכמתי לאימוץ פתוח, לקחתי ביס מהסנדוויץ', חתמתי על הצ'ק, נתתי מכה לכרית, חציתי את הכביש, אמרתי שהוא מטומטם… – כל מיני דברים עשיתי, כנראה גם אתם –

מה קורה כשעולה המחשבה 'עשיתי טעות'? – ראוי לחקור –

האם זו אמת? בוודאות? ומה קורה לי כשאני מאמין שזו טעות? – החיפוש בחוץ, שם, היחסים שלי עם אלו שהמחשבה מכוונת את הטעות כלפיהם, ואיך זה משפיע עלי, על הגוף, על ההתייחסות שלי כלפי עצמי. ושאלה רביעית – מי אהייה בדיוק באותה הסיטואציה, אעשה בדיוק את אותו הדבר – בלי שהמחשבה 'עשיתי טעות' מנהלת אותי? תחושת הגוף של הקלה וגמישות מחשבה בדרך כלל מאד ברורים.

ואז ההיפוכים נובעים מאליהם: בדיוק באותה הסיטואציה – לא עשיתי טעות – לאור הנסיבות הספציפיות שהיו זו הייתה החלטה נכונה. עשיתי את הדבר הנכון – כתוצאה של מחשבה של הרגע ההוא זה מה שנעשה. הטעות עשתה אותי – מי שאני היום התעצב על פי אותה תגובה. זו טעות לחשוב שעשיתי טעות – טעות להיות העצב ובלבול בגלל המחשבה הזו. המחשבה שלי מספרת לי שזו טעות – המציאות מראה שזה נעשה.

הפרספקטיבה התרחבה, הגענו לנסיעה באוטוסטרדה, לא עוד בכביש צר של נתיב אחד – מחשבה אחת.

תחושת ההתרחבות של המטופלת הייתה ברורה. עכשיו תוכל לבחור מה נכון לה לעשות – מתוך ההתרחבות והאהבה שחשה לעצמה ולחברה שלה.

בברכה,

צילה הרטמן.