בשנת ה-45 לחיי החלטתי להקים משפחה משלי, להיות אמא יחידנית. הלכתי לשרות למען הילד ואמצתי ילדה גדולה בת 10.

הצורך להיות אמא, ההשתייכות והשייכות היו טבועים בי הרבה קודם. תקופת ההכנה והצפייה לבואה היו כמו הריון.
הכוון היה ברור – אני הולכת להקים את המשפחה של צילה הרטמן!
תגיע אלי ילדה גדולה, אבל אצלי היא רק נולדה! אבנה משפחה חדשה שתגדל בו זמנית בשני צירים מקבילים: אמא צעירה – מבוגרת, וילדה גדולה – תינוקת, אצלי היא בת אפס.
היה לי ברור שזה יהיה אימוץ פתוח, שיהיה איזשהו קשר עם משפחת המקור, המשפחה הביולוגית. הרי ברור שאת פצע ההתנתקות צריך להתחיל לרפד ולאחות מייד מההתחלה, לא להעמיק ולא להרחיק. 
זו הייתה החלטה מודעת ששנתה את חיי.  
בתי כבר אמא לשתי בנות מתוקות, עובדת סוציאלית עם אוכלוסיות דומות לאלו שמהן יצאה. ואני – סבתא גאה ומאושרת.
את הסיפור שלנו בהרחבה תוכלו למצוא כאן.
לעדכונים לגבי הספר לחצו כאן.