בוקר אחד בקליפורניה בארה"ב, בפברואר 1986, הבינה אשה פשוטה בשנות ה-30 המאוחרות שלה, שחייה רוויי כעס ורוגז ותסכול ודיכאון בלתי נסבלים כי היא מאמינה למחשבות שלה.
לא המחשבות גורמות סבל, אלא האחיזה בהן,
האוטומאטיות הבלתי נסבלת של האמונה בהן – היא שגורמת לסבל.
זה היה רגע ההארה של ביירון קייטי. רגע השחרור מהסבל.
היא כותבת:
"גיליתי, שכשאני מאמינה למחשבות שלי, אני סובלת, וכשאני לא מאמינה בהן, אני לא סובלת, ושזה נכון לגבי כל אדם. החופש הוא פשוט עד כדי כך. גיליתי שלא חייבים לסבול. גיליתי בתוכי אושר שלא נעלם לעולם – אף לא לרגע אחד. והאושר הזה נמצא תמיד בלבו של כל אדם."
מאותו הרגע – לפני שהמחשבה גרמה לה לסבל – היא חקרה אותה.
השאלה הראשונה ששאלה את עצמה הייתה: האם זו אמת?
ואז המשיכה לשאול: בוודאות? ומה קורה כשאני מאמינה לה? ומי אני כשאני לא מאמינה לה?
כך נולדו 4 השאלות שהן אבני הדרך הקבועות על פיהן חקרה כל מחשבה שעלתה וגרמה תסכול, אי נוחות כלשהי.
מאחר ואנחנו אנשים חושבים – המחשבות עולות ללא הרף. ולכן בכל רגע של מצוקה שמחשבה מעוררת – היא חקרה אותה.
לשיטה שהגתה קראה: "העבודה" – כי כל הזמן אנחנו נתונים לאיום של סבל ממחשבה.
ברגע שהאור הגיע – כבר אי אפשר היה להיות בחושך.
מנקודת זמן זו מערכת היחסים שלה בתוכה,עם עצמה – השתנתה,
כך גם מערכת היחסים עם ילדיה, בעלה, אמה וכל המערכות האישיות סביבה,
כמובן המערכות העיסקיות.
ההשפעה הייתה כל כך עמוקה עד שאנשים הגיעו אליה ללמוד את קסם השיטה שהביאה להארה בחייה,
מעגל הסקרנים הלך והתרחב והגיע לכל רחבי העולם.
מי זו קייטי ומה זו "העבודה" – תוכלו לקרוא כאן.
שמה של בייירון קייטי נכלל ברשימת האנשים שה"טיים מגזין" פרסם בשנת 2000 כמי שתרמו משמעותית למילניום החולף, שהביאה לשינוי אדיר אצל מאות אלפי אנשים ברחבי העולם. אנשים למדו בעזרתה לקבל אתהחיים לגמרה אירת, לנפסיק להתווכח עם המציאות ולהשיג הקלה, שלווה ובהירות בתוך המציאות בדיוק כפי שהיא.
היא נחשבת לאחת מהמשפיעים הגדולים ביותר על איכות החיים של האנושות במאה ה-20.
כאן בקטע –
קייטי מספרת מה משמעות העבודה עבורה, עבורנו,
ואיך גילתה את העבודה.