הזיקנה בחסות הקורונה

הזיקנה בחזית הקורונה
אני בקבוצת הסיכון, בת 70, לבד בבית. במדייה בלי הרף מקפידים לחזור ולהזהיר כמה הקורונה מסוכנת לזקנים, חשוב שיהיו סגורים בבית. אני מרגישה ממש בחזית. אם חלילה אצא – אמות. אמות כי הקורונה תתקיף אותי או שאמות כי לא יהיו מספיק אמצעים, מיטות, תרופות עבורנו הזקנים. הצעירים יהיו בעדיפות ראשונה לטפל בהם, כבעלי יכולת טובה יותר להמשיך את החיים וחיוניים יותר. אנחנו הזקנים כל-כך תלויים במי ובמה שיחליטו עלינו, וככאלה אנחנו בחזית המלחמה בקורונה. מעולם לא הרגשתי כל כך זקנה, כל כך בחזית, כל כך חסרת אונים, כל כך בפחד מהמוות. הרי המוות כאן, במרחק פסיעה מעבר לדלת. אימאלה!!! ואני כל כך לבד בפחד מוות הזה.

האם זו אמת? – בוודאי!! כן. חוסר האונים, האימה מהתלות באחרים שאינם לידי, מחוסר הוודאות מה יהיה אם…
האם אני יכולה לדעת בוודאות שאני כל כך לבד בפחד מוות הזה? – מתוך ההתבוננות העמוקה עולה לאט לאט התשובה: לא. דווקא מול הקורונה אני לבד? ומה במצבים אחרים של החיים? והזקנים האחרים? והתשובה היא: לא. נשימה, קצת רווחה בגוף, בראש, בלב.
איך אני מגיבה, מה קורה לי כשאני מאמינה למחשבה שאני לבד בפחד המוות הזה? – חרדה גדולה. בלבול בראש, חוסר בהירות, כיווץ בגוף וקר, הדם יורד לרגליים, כאב בחזה, הנשימה שטחית ומהירה, שיכחה, תמונות בראש איך אני נופלת בבית מחוסר נשימה ואף אחד בכלל לא יודע, איך אגיד ולמי? ממילא אף אחד לא ירצה לבוא ולהסתכן, הבת שלי רחוקה, אפילו אם תדע לא תספיק להגיע אלי ובכלל לא תוכל להתקרב אלי, תחושת חנק, אומללות, רחמים עצמיים, בכי, תחושת הלבד קשה וכואבת.

רואה את אימי בימיה האחרונים לבדה במיטה בבית וכשבאנו כבר לא הייתה תוחלת בעזרה שרצינו לתת. רואה את כל הזקנים שאני עובדת איתם ושומעת כמה הם לבדם מתפוגגים לאט ולבד בבית. הרגשה נוראה של פחד, חרדה גדולה בגוף. בראש רצות מחשבות והסברים שהקורונה רק נגיף קטן, שאני ממילא נזהרת והנגיף לא יגיע אלי, שיש לי כל מה שאני צריכה בבית, והלב לא שומע, לא נרגע, הרעד גדל, לא מאמינה שמישהו יעז להיכנס ולהיות איתי, תחושה נוראית של מחנק והרגשת פחד מוות.
מי אני ללא המחשבה שאני כל כך לבד בפחד המוות הזה? – לרגע מתרווחת בכסא, נושמת עמוק, זוכרת שהכל תומך בי, הכסא מכיל אותי, מקשיבה למערכות בתוכי שמתפקדות, תודה לאל, האוויר סביב בשפע, הכל בסדר. ועוד נשימה – ואני נרגעת, שקטה, מתפקדת במיטבי, העיניים מתבוננות, נשימה סדירה, בגוף עדיין רטטים אבל מווסתים, שקולה, בהודייה לרגע.

ההיפוכים: אני כל כך לבד בפחד מוות הזה.
1. אני לא כל כך לבד בפחד מוות הזה. הבת שלי מתקשרת לעיתים כל כך יותר קרובות מאשר קודם לשאול בשלומי, חברות וחברים מתעניינים ומשתפים במה שעובר עליהם, השכונה בתנועה עירנית מתמיד של שותפות וחיים, אני עוד יוצאת, רואה אנשים, מחליפה מבטים, מילים, חיוכים. ונדמה שכולם בפחד הזה כמוני.

2. אני כל כך לבד בפחד החיים הזה. אכן, חיים חדשים פורצים! המצב מעמיד אותי בבחירה להתקשר לאחרים, להציע משהו משותף במדייה, ליזום דברים, קשרים, שלא הכרתי ולא הייתי צריכה עד עכשיו, ליזום לעצמי חיים חדשים בבית כמו ציור וכד'. תובענות חדשה מפחידה.

3. פחד המוות הזה כל כך לבד. כן, הדחייה לדבר מלהכיר את המוות, לתת לו את המקום והנוכחות שהוא מביא בימים אלו, כי הרי הוא כאן. אנחנו אומרים עליו שמאיים ולא בוחנים בכלל אם זו האמת. הפחד אכן מסתובב לו כאן לבד ואולי גם הוא פוחד?

4. המחשבה על הלבד גורמת לי פחד מוות, לא המצב של להיות לבד. באמת, אין לי שום בעייה להיות לבד. אלא שהתמונות בראש שלי של הקורונה, הסיפורים על הנגיף, כל אלו משאירים אותי בחווייה גדולה של פחד מוות להיות לבד.

ההיפוך המשמעותי עבורי הוא – פחד המוות הזה כל כך לבד. פתאום נוצרה יישות שמסקרנת אותי. בגילי, כזקנה, מעניין אותי המוות, מרתקות אותי החקירה, התחושות, המחשבות סביבו. זה ממלא אותי חיים. איזו הקלה.
השארת תגובה