ששי, 11 בבוקר, יצאתי מהבית לסידורים. נגשתי לאוטו – מישהו ישב בתוכו.

התקרבתי לאט, בדקתי את המספר – אולי זה לא האוטו שלי, מי באוטו שלי? אני מכירה אותו? הסכמתי למישהו להיות באוטו שלי??

זה היה פורץ.

התקרבתי ממש אל הדלת – אני מבחוץ, הוא יושב בפנים, הדלת פתוחה, 'אהה, זה האוטו שלך?' 'רק רציתי…' וניסה לסדר מהר חזרה את הצלונים ששלף מהתא בדלת הנהג, 'זה שלך' יצא מהאוטו והושיט לי את קופסת המשקפיים שהייתה בתא הכפפות. לא זזתי, לא נשמתי, לא הגבתי, הוא התרחק לאט אחורנית, התחיל ללכת קצת יותר מהר, מתנדנד, 'אני הום-לס' אמר, 'מה אני כבר עושה, אני לא יודע מה אני עושה, אני הום-לס…' הולך, מנסה להסתתר מאחורי העצים בדרך, מביט אחורה מה אני עושה.

מה עושים?

לדווח למשטרה? – התקשרתי, ותוך כדי – החקירה.

מכירים את השיחות האלו שבאות למשוך זמן ובינתיים צריך להגיע להחלטה – כן או לא? – זה היה רגע כזה. שיחה עם השוטר בצד השני של הקו ובראש עלתה השאלה: 'האם זו אמת שאני צריכה לדווח עליו?' כהרף עין שטפה אותי 'החקירה' שאני מכירה. שאלות 'העבודה' של ביירון קייטי הן כבר חלק ממני ומקבלות את התשובות מעליהן. 'מה קורה לי כשאני מאמינה שאני צריכה לדווח עליו?' עולה חוויה ששכחתי, שאני עצמי הייתי פעם בעבר ברגע שתפסו אותי על חם, מעשה שלא יעשה. המבוכה, הכאב בבושה שהגעתי למעמד מביך כזה, הבושה בפני האדם השני, הרצון שהאדמה תבלע אותי ברגע זה – זה מה שחשתי שהבחור הזה הרגיש באותו הרגע. המלמולים, המסכנות, חוסר האונים, מה היה עוזר לי אם היו עוצרים אותי באותו הרגע? הרי התעשתי בעצמי וחזרתי לעצמי. אז 'מי אני בלי המחשבה הזו שאני צריכה לדווח עליו?' – קשה. ישב אצלי באוטו הום-לס, בחור צעיר, לאן הלך מכאן? חיים בזבל, אני לא אוסיף לו, אני לא צריכה לדווח.

אבל מה היה בסוף?

קישור לכתבה.

בברכה,

צילה הרטמן.

השארת תגובה