ביום השואה הבינלאומי – 27.1 –

באתי לכנס "דור שני – האתגרים וההתמודדות". באתי להיות עם בני דורי, בני גילי, בני שיח שלי –
גדלנו באותו עולם של הורים ניצולים וחוויות שאי אפשר להבין, שקשה לחיות איתם ובצילם, שהקונפליקט בין לחיות את החיים שלי ובין להישאר נאמן לצרכיי ההורים מלווה כל החיים ונותן את אותותיו כמעט בכל צורה.

אין ספק – זה היה המוטו של חיי.

מושך אותי להיות קרוב לאנשים שזהים לי כדי להיות בסביבה שמבינה גם ללא מילים, להרגיש את ההבנה באוויר ולראות אותה בעיניים.

ואכן פגשתי וראיתי. ראיתי את היצירתיות שהקונפליקט הזה מביא – סרטים של בני הדור השני והשלישי שבוחנים דרך להבין את המצוקה הזו ולהתמודד איתה. סרט אחד מתמודד עם הצורך לפתוח חסם אישי מאד גדול בתקשורת עם האמא, סרט אחר מאיר את הדחף להכיר את האבא שלא הכירו בחייו, רק מתוך פנקס שהשאיר ובו פרק את גודל המסע האיום משם, עוד סרט חוקר את מצב בני הדור השני בגרמניה שהטראומות וקשיי החיים לא ממש שונים מאילו שלנו.

הדבר שחיבר את כולם היא תחושת הקירבה, האינטימיות וההשלמה שנגלתה בין בני הדור השני עם הוריהם הניצולים:

חיפוש הביטוי האישי, הזהות האישית העומדת בזכות עצמה שצמחה מתוך המקום הכואב והבלתי אפשרי – זה היה קול אחד ששמעתי. הקול המתמודד על הרצון לדעת, הצורך לאהוב ולזכות בהערכה כדי להמשיך לחיות בשלום עם עצמי ועם סביבתי.

וראיתי ושמעתי גם קולות אחרים, והם רבים. קולות שהם עדיין ערוב של קול ההורים – הניצולים שנשמע עולה מתוך בני הדור השני, דיבור של בני הדור השני מתוך כאב שנובע מההזדהות המוחלטת עם סבל ההורים. ההתמודדות עם מצבי קרבה וריחוק מתישים, מלווים במתח וחוסר תקשורת, שמעלים רגשות קשים ולעיתים קיצוניים שבקצה – חוסר אונים.

היא מול הרשויות, בוויכוח וחווית פחד כבד מנשוא לעזוב את ההורים וללכת לדרכי, לחיות את חיי. דיבור של הצטדקות והתנצלות – כל כך מאפיין אנשים אלו, הכעס ממש על פני השטח, במבט העיניים, בקמטי המצח – כל הזמן.

הדבר שמאחד קולות אלו הוא הבלבול גדול ואי-התמודדות.

הכנס הזה היה מיקרוקוסמוס של החיים שלנו – בני הדור השני לאורם העצום והקדוש של דור הניצולים – הורינו.

איפה נגמרים ההורים ואיפה מתחיל אני? – זה האתגר הגדול!

חזרתי משם עם הרבה סימני שאלה – האם בני הדור השני רואים את האתגר האמיתי של עצמם? האם ימצאו את הדרך לקחת את האחריות ולהביא לידי ביטוי את זכותם לחיים עצמאיים?

מכאן – שאר היעדים הם טכניים: הנצחה ראויה, מלוא ההערכה לחסידי אומות עולם, התייחסות מכובדת למקומות הזיכרון ועוד –

יש שתי דרכים לבצע אותם:

מתוך נוכחות מלאה ועוצמה
מתוך כיווץ ומתח וחוסר-תקשורת –

לי ברור מה עדיף –

האתגר – להביא את עצמי כמי שאני באמת לידי ביטוי מלא
ההתמודדות – היא להחזיק באתגר ולא להרפות ממימושו

כל השאר – ייעשה במלוא העוצמה וההערכה.

רק כשפעלתי לעצמי בהבנה זו – יכולתי לחזור באמת הביתה – אל הוריי, אל ההבנה איתם, אל ההנצחה בספר שאבא כתב, אל העשייה והאהבה.