בימים אלו הכל פסיכי ופתולוגי סביבנו, גם למי שחושב טוב וגם למי שחושב רע: בכתה אוכלוסיה מעורבת של ערבים ויהודים לומדים מהי פסיכופתולוגיה בעיצומה של מלחמה בעזה, מדברים על הפרעת תקשורת מבלי להתייחס למצב האבסורדי הזה כאן ועכשיו, ברדיו שידורים ומוזיקה רגילים מופרעים מדי כמה דקות בהתראות של 'צבע אדום', חגיגות יומולדת משפחתיות וברקע טלוויזיה שקטה לא לפספס חלילה התראה של הזעקה.
אנחנו בתוך הקלחת הזו – איפה המרחב המוגן שלנו?
נכון – יש חזרה נשנית על הוראות מרחב הגנת העורף וחשוב לנהוג על פיהם, זה הגנת העורף שלנו!
אבל איפה המרחב המוגן שלנו? – המרחב המוגן שלנו לא בעורף, זה המרחב הטכני, הפיזי, המנהלי, הממשלתי,
הרי אם אין לי מרחב שלי, בתוכי – כל אלו לא יעזרו!
רוצים הוכחה? – הנה:
זה קרה לי, וודאי גם לכם:
אנחנו נמצאים בפחד הבומים הנוראים בימים אלו. נבהלתי נורא כשב-3 לפנות בוקר השינה העמוקה שלי הופרה בצווחת הזעקה צורמת, או כשהייתי בפגישה חשובה בבית קפה תל-אביבי ופתאום סירנה 'צבע אדום' הקפיצה אותנו. מייד התבלבלתי, הגוף רעד, הקולות המפחידים, תמונות הזוועה בראש, מחשבות של מה יקרה עוד שנייה, מה קורה ליקרים לי שלא לידי…
פעלתי לפי ההנחיות, הגעתי למרחב שהוגדר. אבל בראש, בלב, בתוכי – לא מצאתי את השקט, לא נרגעתי. התמונות, המחשבות, ההתרגשות סחפו אותי, לא הייתי במרחב מוגן.
פחדתי, וזה כל כך טבעי ונכון – וגם בריא! הפחד מזהיר אותנו, מכניס אותנו לפעולה, להגנה עצמית –
חשוב מאד.
אז מה תפקיד הפחד?
התפקיד שלו להוכיח לנו שבחוץ יש המון רעש ובלבול. אם נסתכל באמת – הכוח של הפחד הוא להוציא אותנו החוצה: אל הקולות, אל התמונות, אל הילדים, אל הפוליטיקאים וכדומה, החוצה ממני –
אבל שם בחוץ – המרחב הרי לא מוגן!
הפחד מצביע – שכדי למצוא שקט, בטחון – אנחנו חייבים לשנות כיוון פנימה –
רק בתוכנו נמצא את המרחב המוגן שלנו!
אז כמה זמן, כמה כוח ניתן לפחד?
זו שאלת מיליון הדולר והתשובה תלויה רק בנו.
הרי לא נולדנו ככה – לא אישית, שום אדם באשר הוא אדם, בשום זמן ובשום מקום. הרגע הראשון של הקיום נקי מכל פחד, מודעות צלולה ונקייה, פתוחה.
ההוכחה: כל התינוקות, ההתחלות הגדולות בעצמתן, כל אלו שהצליחו והשפיעו הונחו ממניע פנימי ולא איפשרו לשום רעש מבחוץ להפריע.
העוצמה הפנימית קיימת לעד, עד שהמחשבות מנקרות בה, מערפלות אותה – וזה מאד מפחיד לחיות בערפל מתמיד. מתוך הערפל נולד הפחד, שמסתיר את העוצמה התמידית, 'אש התמיד' שבנו.
כשאנחנו מודעים לתהליך הזה – הזמן כבר לא משחק תפקיד, בו ברגע – בקענו חור בערפל וחשפנו את העוצמה, האור! התהליך יכול לקחת רגע של תובנה, יכול לקחת יותר – כמו טיפה על סלע, עד שנוצר הנהר.
מהרישי זקן חכם אומר: "כשהכל בחושך בכל מקום – אתה יכול להיות עם מנורה מוארת בחדר שלך, בבית שלך, בתוכך, ולחיות באור".
ביירון קייטי כותבת ('אלף שמות לאושר', עמ' 132): 'הדבר העדין ביותר בעולם הוא ראש פתוח… אפילו הדבר הנוקשה ביותר בעולם אינו יכול לעמוד בפני כוחה של הפתיחות. בסופו של דבר האמת זורמת דרכו – כמו מים דרך סלע".
ובמקרה שלנו: הצלחתי לבחון את המציאות ברגע הנתון, להמשיך לעשות מה שצריך בצורה נחושה וברורה לי, מתוך הבהירות של המציאות הנוכחת ברגע: חזרתי למיטה לישון, חזרנו לדיון החשוב סביב השולחן בתל-אביב.
כי – מי אנחנו בלי המחשבות שלנו – גם במצב הפסיכי-פתולוגי הזה?
'העבודה' – היא כלי פשוט ואפקטיבי לחיים, שיכול לעזור לנו ברגעים הלא-נורמליים האלו למצוא את הכוחות שלנו, לחזור אל עצמנו, אל המרחב המוגן בתוכנו, לחזק את עצמנו ולחזור למציאות הנוכחת, ולתפקד כך לאורך זמן, עבור עצמך וכל הסובבים אותנו.
במיוחד בימים עמוסים כמו בתקופה זו – כלי פשוט וכל כך יעיל יכול לשחרר כל הורה בשיחה עדינה וברורה עם ילדו.
למשל: ילד שלא יכול לצאת מהממד כי המחשבה שמטרידה ומפחידה אותו מאד היא –
"הם יהרגו אותנו" –
האם זו אמת ש'הם יהרגו אותנו'?
האם אתה יכול לדעת בוודאות שזה מה ש'הם רוצים – להרוג אותנו'?
איך אתה מגיב כשאתה מאמין למחשבה ש'הם יהרגו אותנו'? מה אתה מרגיש? מה קורה לך בגוף, איך אתה ישן, מה קורה לקשר שלך עם החברים שלך?
ומי תהייה בלי המחשבה הזו – ש'הם יהרגו אותנו'? רק לרגע, כאן יושב בממד ולא מתעסק במחשבה הזו, פשוט נושם, מדבר איתי כרגע – אומר ההורה, מסתכל לי בעיניים ולא חושב על שום דבר אחר כרגע – מי אתה עכשיו?
– יכול להיות שזה יהיה רגע מאד מרגש, מקרב, אינטימי, חיבוק חם – כי זה מה שקורה כשלא נותנים למחשבה להסתיר את הקונטקט, את הקשר.
ואם ההורה ממשיך להתבונן בעיניים – סביר להניח שהילד יקבל ביטחון ויש מצב שיסכים לצאת מהממד, ולו לקצת זמן, ולגלות כמה דברים:
דבר אחד שהילד יגלה: שה'ם לא רוצים להרוג אותנו', בטח לא ברגע זה כאן ועכשיו, כי אי אפשר לדעת מה הם באמת רוצים, הם הרבה אנשים ויש ביניהם המון דעות ורצונות ולא רצון אחד לכולם.
הילד יגלה גם שיכול להיות ש'אנחנו רוצים להרוג אותם' – כי כל כך נמאס לנו מהסירנות והבומים שלהם מעלינו ושבגללם אין לנו כאן שקט,
והילד יכול גם לזהות שכבר אין לו כוח ו'הוא הורג את עצמו' – כשנשאר בתוך הממד ולא יוצא ולא פוגש את החברים שלו – נעלם להם כאילו לא קיים.
כל אחד מההיפוכים האלו יכול לפתוח את הלב של הילד כלפי עצמו, כלפי ההורה הדואג לו, כלפי החברים, ואולי גם כלפי מי שהוא פוחד מהם –
אתם יכולים לתאר לעצמכם את הרווח של הילד בתהליך כזה??
הילד יוכל לגלות איך לבחון את המציאות בה הוא חי, לגלות את היכולות בתוכו לנתח, לשקול, להתייחס לעולם המורכב בו אנחנו נמצאים, להרחיב את העולם המסוגר שצמצם את עצמו בו – הממד, ולצאת למרחב הפיזי שסביבו – שווה, לא??
מהמרחב הפנימי שמגן עליו – יכול הילד לאפשר לעצמו להרחיב את העולם החיצוני שלו והתפקוד בו.