נעשיתי חברה של עצמי.
ככל שהתבגרתי נעשיתי יותר רחומה לעצמי, פחות ביקורתית. הבנתי שרק הרקע משתנה.
אני כבר לא מוכיחה את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת, או על שלא סידרתי את המיטה.
אני לא עושה טעויות, אני חיה.
מגיע לי להתפנק, מותר לי ליהנות.
עניינו של מי הוא אם אני בוחרת לקרוא או לנגן במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים? לעוף לשחקים, לשחק כדורסל, לרקוד עם עצמי לצלילי מנגינות שנות ה-60, ובאותו הזמן גם לבכות אהבה אבודה. אם ארצה – כך אעשה.
אצעד על החוף בבגד ים מתוח על גופי התפוח, אפקיר את עצמי לחסדי הגלים או המדבר, אם כך ארצה.
אני יודעת שאני שכחנית, לפעמים. אז מה אם הנחתי את המשקפיים ולא מצאתי אותם יותר לעולם.
בינינו, חלק מן החיים ראוי לשכחה. בסופו של דבר אני זוכרת את הדברים החשובים.
כמובן, במשך השנים נשבר לי הלב.
איך יתכן שלא יישבר – אם איבדתי אהוב, או שמעתי ילדה בוכה, או הכלבה האהובה שלנו מתה?
אבל הלב השבור – הוא שנותן את הכוח וההבנה והחמלה. אלו אבני היסוד בתחושת העונג שבחוסר המושלמות.
ככל שעוברות השנים קל יותר להיות חיובי. פחות איכפת ממה שחושבים אחרים. הספק נעשה ידידותי.
הרווחתי את זכותי לשגות. אני חופשייה. אני אוהבת את האדם שנהייתי,
לא מבזבזת עוד זמן בקינה על מה שיכול היה להיות, או בדאגה על מה שיהיה.
לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים, משפחתי האוהבת – בשיער פחות אפור או בטן יותר שטוחה.
הלוואי שהחברות לעולם לא תדעך, במיוחד כי היא יוצאת מן הלב.
הלוואי זמנים טובים.
הלוואי חלומות מתגשמים, בלי חשבון.
הלוואי הספר שלי ושרון בתי בנושא האימוץ – מגיע לכל הלבבות!!
שנה טובה!
הקרדיט לקטסט זה – לכותב מסתורי שחתימתו המסולסלת: HUGS. תודה!
על בסיס דבריו העלתי את הגיגיי.
צילה הרטמן.