הסתיימה סדנה אינטנסיבית של 'דור שני לשואה נפתחים לחיים',
3 ימים, 26 שעות של התכנסות ובדיקה, חמלה והמון אהבה –

כי זה מה שקורה כשלאט לאט אתה מאפשר לעצמך להשיל מעינייך את הערפל ומעז להישיר מבט, והקמטים קצת נרפים ואתה מוכן להיות, לחיות את הרגע – כאן ועכשיו.

היינו בבית, אוכל ביתי, בכורסה של פעם – צמחנו ממש מתוך העבר אל הנוכחות של מי שאנחנו בכל רגע, והכל תומך.

בתנאים כאלו ובאווירה כזו נופלים המון אסימונים, כמו גשם – לפעמים זרזיפים ולפעמים זלעפות. וזה קרה לכולנו, גם לי, בקול רם או בשקט, באותו הרגע או אחרי זמן, התקרבנו והתרחקנו וכל הזמן בדקנו –

האם הסבל בלתי נמנע?

       אסור לעזוב את אמא

אחת התובנות הראשונות שהבנו וגם חווינו הייתה שכאשר כל תשומת הלב נמצאת אצל מישהו אחר – הוא מואר ואני בחושך – וזה הסבל. זה הרגע בו אני עוזבת את עצמי ובוחרת להיות שם איתו, עם האחר – זו ההזנחה העצמית שאנחנו עושים לעצמנו בהיסח הדעת וזה הכאב האמיתי, זה סבל.

ברגע שהבנתי את זה – מייד קורה משהו, הקול הפנימי מתעורר, וכשהקול הפנימי מוביל – מכאן כבר אפשר לפעול אחרת.     

המחוייבות לאמא היא טוטאלית, במיוחד לאמא שבנתה את המשפחה מעפר ואפר, שמסרה כל כולה לגידול וטיפוח הילדים, במיוחד כבן בכור שהייעוד שלו להצית את אש החיים באודים המוצלים מאש שחזרו משם, ובמיוחד ממש עכשיו כשהיא כבר בערוב ימיה וראוייה לכל תמורה עבור פרי עמלה.

וזה אומר שחובה לבקר את אמא יום יום לפחות פעם ביום, להיות מנומסים ולהקשיב לסיפורים החוזרים ונישנים מעברה הכואב, להתאפק ולא לשתף אותה בתלאות היום יום שלי ומשפחתי – חוויה קשה מנשוא, כי 'היא לא רואה אותי ממטר'. המאבק ברגשות האשם העצומים שעולים בגלל הכעס שמציף בכל פעם מחדש במפגש עם אמא – כי אני מוותר על עצמי ומוכן להיות איתה. היא באור אני בחושך – כאן הסבל.

.

      אבא שלי היה גיבור במחנה הנורא מכל

תובנה נוספת למקור הסבל – כשאני מאמינה למחשבות שלי.

בסדנה הייתה לי חוויה עמוקה עם אבא שלי. ראיתי אותו בעיני רוחי עומד במחנה הארור מול הצורר האכזר מכל. בסיטואציה האיומה ההיא אבא אומר לו את מה שהאמין בו בכל ליבו. באותו הרגע לא היה בו פחד, לא מעצור, אבא הביט בו ישר בעיניים, כך מספר, ואמר לו בתעוזה שיכולה לבוא רק מהמקום שבו אין מחשבות ואין מעצורים: 'אני מכאן אצא חי!' – זה היה רגע התפנית שלו במחנה, ואולי הרגע בו קיבל חזרה את חייו.

ברגע ההוא אבא היה בתעצומות נפש. ברגע ההוא הוא לא הרגיש סבל.

הייסורים עולים כשבא הזיכרון ואיתו מייד מחשבות כמו: איך יכול היה לקרות אחרת, ואיתן המראות והפחדים – אז עולה הסבל הנורא.

ואז חשוב לראות –

שם, ברגע ההוא – אבא היה גיבור

הסבל עולה – כשבאות המחשבות והתמונות של מה יכול היה לקרות – וזה לא באמת קרה! זה באמת רק בראש!

והקטע העצוב והוא שגם אבא כל חייו חי עם תמונות והמחשבות האלו בראש ורק לעיתים הוא חוזר לרגע ההתעלות שלו, בלי שיפוט ובלי פחד, מי שהיה באמת ברגע ההוא – איש גיבור עם תושייה וכוח חיים.

.

      אני לא רוצה לחיות בעולם של רוע 

על פי ביירון קייטי – סבל הוא כל ויכוח עם המציאות.

למה? – כי לעולם לא נוכל לשנות את המציאות, את מה שאפשר לראות בעיניים, לגעת בידיים, לקרוא בכתובים, וכד'.
נוכל רק לשנות את התפיסה שלנו לגבי המציאות, איך אנחנו מפרשים, מסבירים אותה – וזה כן בידנו, זה אפשרי לנו.

אם נבחן את המחשבה הזו נראה באמת איפה אנחנו חיים, מה הרוע ומה לא רוע ואת היחסים ביניהם, את חלקי בו, ואדע למצות כל רגע בחיי במקום הראוי והרצוי לי.

.

כך או כך – בהרחבת התודעה מתגלה מרחב ההתבוננות בסבל,

האפשרות שהוא יכול להמנע

זו ערות מתמדת בעבודה של התבוננות שוב ושוב כדי להבין את מקומי ולבחור להיות במיטבי,

לראות את העובדה הפשוטה והמשחררת – שהעבר – עבר – וזה הדבר היחיד הטוב שיש בו,

ולהסכים ללגיטימיות של העצב ובכעס בדיוק כמו הלגיטימיות של שביעות הרצון. הם מגיעים, הם נעלמים, ולא ביקשנו בכלל שיבואו.

.

זה מה שהיה בסדנה המופלאה שהייתה,

אי אפשר שלא לסיים בתגובות לסדנה המופלאה שהייתה בסופ"ש ארוך ואינטנסיבי של 'דור שני נפתחים לחיים'.

אנשים כתבו:

"רכשתי כלי חשוב ומועיל שיעזור לי לעשות סדר בים המחשבות שלי וזה נפלא. ההנחייה שלך צילה הייתה מלווה במסירות, הקשבה, נחישות להגיע לעומק הדברים, בחדות עין באבחנות הדקות ובלב גדול!" פזית.

"צילה את מקסימה, בהחלט עושה את ייעודך. הלוואי שאנשים רבים ככל האפשר יוכלו ליהנות מ'העבודה' ומהדרך בה את מנחילה אותה." 

"קיבלתי ממך מתנה חשובה שניתנה לי בלב שלם ונדיב." חגי.

"לצילה היקרה, בהוקרה ותודה ענקית, על הנתינה, היכולות, ההתכוונות, השותפות, הרגישות. ידידייך…"

השארת תגובה