'הנאצים אכזריים' – מחשבה שחקרתי.

לא לבד, בסביבה מאד תומכת ובטוחה, שחר – קולגה מאפשר יקר הוליך אותי בעדינות לאורך תהליך העבודה של ביירון קייטי.

הגוף שלי רעד, ומייד עלתה נגד עיניי התמונה שראיתי ביד-ושם של היהודים מודחסים אל הקרונות וברציף קלגסים גרמנים עם מוטות מונפים כלפיהם.

ראיתי בעיני רוחי את הסבתא שלי הכחושה והקטנה עם ילדיה הקטנים מוכים ללא רחם בעלייה לקרון הרכבת, נדחקים, בוכים, צועקים; ראיתי את הזקנים על הקרון, את הרב נדחף בבוטות לתוך הקרון הצפוף; ראיתי את עיניי הילדים הקטנים שלא רוצים לעלות לרכבת, מתנגדים, מנסים לברוח, אמא צועקת, איש זועם, מקלל, פחד אימה, הגוף מתכווץ, הקול בקושי יוצא, חוסר אונים נורא, הלב נכמר, כואב וקר וקשה כמו ברזל, העיניים לא רואות כלום, לא שומעת את הסביבה הקרובה, את ההנחייה, כל כולי בתוך הסצנה האיומה הזו כאילו אני שם. זעם נוראי כלפי הנאצים, שינאה שורפת אליהם, הזרועות מתקשות כאילו הן מוטות להחזיר להם, לצרוח עליהם – אם אתם חייבים לעשות מה שאתם עושים לפחות תהיו עדינים, רגע, לאט.

קשה לנשום, קשה לדבר, קשה לראות, קשה לשמוע.

מי תהיי באותה הסצנה, באותה הסיטואציה, ללא המחשבה, שואל שחר בעדינות.

זה התהליך, רק לבחון לשנייה, רק לנסות לרגע להיות מעל, 'מתבוננת על' ולא 'החווה את'. המציאות לא משתנה, התמונה קיימת, הקולות הריחות, הכל, ואת ללא המחשבה 'הנאצים אכזריים', המחשבה הזו לא מנהלת אותך – מי את שם?

הגוף רועד חזק, קר מאד, שאיפה עמוקה – מכניסה אוויר – נושמת.

זו מי שאני כרגע – פוחדת אימים ונושמת.

וממשיכה להיות ברגע, רק מתבוננת, עם המבט אל הקרון, אל היהודים, רואה את אומץ הלב לצעוק ולצרוח ולקלל ולהתנגד למרות המכות שבאות מייד, אולי קולות לעידוד האחרים שכבר בתוך הקרון; אני רואה את הסבתא קוראת בשקט 'שמע ישראל' ומתמסרת למה שלא יכולה לשנות, מחבקת את הילדים וכמו יאנוש קורצ'אק, מנסה להרגיע.

והלב נצבט, כואב, ומתרחב – לא ידעתי עד רגע זה שסבתא שלי היא היאנוש קורצ'אק שלי, ואני גאה ועצובה ובוכה.

ולאט לאט אני מעזה להסב את המבט אל הנאצים על הרציף. חלק גדול מהם לא ליד הקרון, אולי גם להם כואב הלב? אולי הם עצובים? ואלה המכים – אולי הם מכים מהתסכול שחווים ברמות של טירוף – עושים דבר שחייבים כי אחרת לא יחיו, אולי גם בשבילם זה או לעשות מה שאומרים לך או למות ואין להם ברירה? ואם יש ברירה – הם שבויים בטירוף בשטיפת המוח של המנהיג ופועלים באוטומט מוחלט כרובוטים; ואולי הילד הקטן אכן הצליח לחמוק מהקרון ולטזז אותו מה שממש יכול להעלות את הדם לראש כשילד מעצבן בדווקא; ואולי הזקן מהקרון צעק דברי גנאי כאלה שממש נגעו במקום הנוראי ממילא שאותו נאצי, כאדם, עמד בו.

אולי, אני לא יודעת, תמונות ותחושות מעיני רוחי, וכל כך אנושי, כבר לא תחושת הברזל בגוף הכואב שלי.

הכל אולי היה כך ואולי לא, התמונה של המכות על הקיר שם ואני כאן, נושמת, מרחיבה את התמונה בראש שלי, כואבת נורא ורואה, חווה אנושיות כלפי התמונה וכלפי עצמי. עצובה, גאה בסבתא שלי ובילדיה הקטנים, אנושית, יכולה להכיל ופתוחה לראות, תחושת רכות עדינה בגוף ואפילו חיוך קל.

אז בלי המחשבה אני לא שם, הרפיתי, לא אוחזת עוד שם. אני כאן ועכשיו נושמת, כאן הכל בסדר, מכירה בעובדה פשוטה זו ומודה לה באמת, ואפילו הלב לא כואב.

ומכאן ההיפוכים –

הנאצים לא אכזריים – צריכים להביא לחם הביתה, אם לא יעשו מה שהממונים אמרו לא יהיה לחם לילדים שלהם; הם מתוסכלים כל כך שלא שולטים במה שעושים; והילד הקטן שברח והזקן שצרח והזקנה המחבקת בכאוס הזה רק הציתו בתוכם את אי השפיות שלהם והידיים נופפו באלות מעצמן, אולי. תסכול נוראי ולא אכזריות. והיו כאלה שלא היו ליד הרציף, עמדו מרחוק ואולי אפילו לא הביטו. אולי.

היהודים אכזריים, כלפי הנאצים באותה הסיטואציה – אולי הילד הבורח תיזז בדווקא את הנאצי למרות שהיה ברור שאין לאן לברוח; והזקן ניגן על מצפון ליבו של הנאצי וזה אכזרי; ובטח עלו בהם רגשות נקם ורצון להתאכזר לנאצים, אילו רק יכלו.

היהודים אכזריים כלפי עצמם – אולי בתוך הקרון דחפו כדי להגיע לאור, לאוויר; והזקן הזה שידע שכל צעקה תגרור מכות רצח ובכל אופן צעק ואחרים חטפו את המכות, אולי; וכלפי עצמו – הרי היו שבסופו של דבר ולמרות הכל שרדו אבל אם צעקת אולי גרמת לעצמך סיכון גדול לא לשרוד וזה אכזרי.

אכזרית לעצמי – להעלות תמונות אלו ולא לחקור אותן – זו אכזריות נוראה.

אין מונופול לאכזריות.

המציאות נשארת, הסיטואציה בתמונה ביד-ושם, תמונה מדומיינת של סבתא בענני רוחי,

הלב כואב ופתוח יותר. אנחנו לא יודעים מה קורה בפנים של האחר.

מה שבטוח כאן ועכשיו עבורי, חוקרת מהביזנס שלי, בשביל הביזנס שלי – אין אכזריות.

כשהמבט הולך מדי פעם לביזנס שלהם שם, לסבתא שלי – זה כואב, ואז חוזרת אלי, חוקרת.

עבודה.

צילה.

השארת תגובה