הולדת נכדתי
זו אחת החוויות הגדולות שזכיתי בה.  

היופי בלידה לאורך כל התהליך ועד רגע ההגחה לעולם,

במעבר משם לכאן ההתרגשות הגדולה לראות את הייצור הברור הזעיר ולשמוע את הקול.

ואז הבנתי – מהו פחד מהלא ידוע

יכולים לתאר לעצמכם מאיין מגיע התינוק שזה עתה נולד, ומה הוא פוגש? בכל החושים, בכל הרמות – איזה פחד אמיתי! –

מה הפלא שהוא בוכה!!

וכולנו היינו שם! כולנו עברנו את זה –

מי זוכר?

אבל החוויה נשארה בנו

ומאותו הרגע והלאה – כל מה שקורה הוא התמודדות עם הלא ידוע –

אנחנו נאבקים כל הזמן לדעת, רוצים לדעת, חשוב לנו לדעת, צריכים לדעת –

כי מה קורה כשאנחנו לא יודעים משהו?

היזכרו ברגע כזה של אי ידיעה, למשל לא ידעתם מה השעה, או לא ידעתם היכן נמצא הילד שלכם, או מה השכר שתקבלו בסוף החודש – הרי עצם אי הידיעה מוציאה אותנו מהכלים, מאבדים את הביטחון, הקרקע נשמטת מתחת לרגלינו, הכעס מציף, פחד,

וממצב זה – איזו תקשורת יש לנו עם הסביבה? האשמות, ציפיות, אכזבות …

הפחד האמיתי נמצא רק במחשבה

הילד לא נמצא לידי, הכסף שמגיע לי עדיין לא אצלי – אלו עובדות, מציאות מסוימת,
אנחנו לא פוחדים מהעובדה, הפחד האמיתי עולה מן המחשבה שאנחנו לא יודעים מה יקרה לילד כשהוא לא לידי, מה יקרה לי אם לא אקבל את הכסף,

זה הפחד מהלא ידוע שמאיים עלינו ומציף אותנו בזיעה קרה.

ממש כמו אותו תינוק שנולד ובוכה – מה זה המקום החדש הזה? מה קורה כאן? כלום, ממש כלום לא ידוע.
מנקודה זו והלאה אנחנו בונים לו את הביטחון – באמא הנוכחת, בסביבה אוהבת, תומכת ומספקת,
לתוך האווירה הזו הוא גדל ואת אלו יישא לכל חייו.
.
היום – כבר בגרנו, ממרום גילנו אנחנו כבר מפותחים, מגובשים כבני אדם,
לאט לאט בדרך מאז ועד היום למדנו להכיר את העולם שלנו,
בנקודות ציון רבות ושונות רצינו לעשות הכל לבד, להוכיח שאני יכול, לספק את הביטחון והאהבה שלנו באופן שמתאים לנו,
האחריות לנו עברה אלינו ואיתה התגבשה המודעות ליכולותינו.

בכולנו קיימת המודעות לזהות שיש באפשרותנו להיות אחראיים לעצמנו.

אבל

אנחנו עדיין נאחזים בצורך ההוא, הראשוני, שמישהו יעניק לי את הביטחון שאני זקוק לו, שמישהו יבין אותי ויראה אותי ויתמוך בי – אנחנו מחזיקים באמונה, כמו אז, שרק אם יאהבו אותי אוכל להיות שקט, בטוח ורגוע, חברותי, שמח …

האם זו אמת? – שאלה בלתי נמנעת

רק אם יאהבו אותי אוכל להיות שקטה ובטוחה – האם זו אמת? בוודאות? – מה התשובה, כן או לא בלבד?

ואיך התגובה כשמאמינים במחשבה הזו? מה קורה? איך ההתנהלות עם הסביבה? איך היחס לעצמנו?

אם רק נתן לעצמנו את האפשרות לענות על השאלות האלו בצורה ישירה, בהתבוננות אמיתית בצורך שיעטפו אותנו באהבה – נגלה את הפחד הנורא מכל – מהלא ידוע, כמו הרך שנולד אל תוך הפחד בלא דרך חזרה. נגלה את התלות באחרים כדי להתרחק ממנו, את הציפייה שאולי ביחד יהיה קל יותר לעבור את התחושה המפחידה כל כך מהלא ידוע.

וכשאנחנו בתוך הסיטואציה ולא מתעסקים עם המחשבה שרק אם יאהבו אותי אוכל להיות שקטה – מי אנחנו אז?

חווית החופש עולה, שחרור מתלות, הנשימה עמוקה וממלאה את הגוף, אפילו האהבה נפתחת והביטחון להביע אותה לכל עבר.

ונפתחות האופציות –

רק אם אני אוהב אותי אוכל להיות שקטה – זו האחריות שלי לעצמי, בזה אין ספק, רק כך אדע בוודאות שאפשר לאהוב אותי, לא אהייה בערפל של אי הידיעה אם יאהבו אותי או ידחו אותי.

(רק) אם אוהב אותם אוכל להיות שמחה – בהחלט יתכן,

רק אם יניחו לי (כלומר אהיה ברשות עצמי, אראה את צרכי, אדאג לי) אוכל להיות שקטה, נחמדה לעצמי ולסביבה, בלי צורך לרצות ולהסביר ולהצטדק. היום, אנחנו כבר יודעים שבעצם כל רגע חדש הוא רגע לא ידוע, כל צעד שאנחנו פוסעים – הוא הפתעה, כל מפגש הוא לא צפוי, אנחנו כבר מכירים את הלא ידוע

כלומר לפחד כבר אין אחיזה ואת מקומו תופסת תחושת החופש והשחרור –

עד הפעם הבאה שיעלה שוב, ואז כבר נזהה את הפחד מהלא ידוע – שהרי כבר התיידדנו איתו בסיטואציות קודמות, נדע לברר ממה נבע הפעם ולהשתחרר שוב.

זה מהות החופש והשחרור –

לזהות את הפחד, להתיידד עם הלא ידוע, וברגע זה ממש הם ייעלמו – הרי חשפנו אותם, הם כבר גלויים – ובכך השחרור,

הדרך אל החופש מהפחד מהלא-ידוע בידנו.

 חג חירות חופשי ושמח לכולנו!

בברכה חמה,

צילה.

השארת תגובה